"כופרים": גיבורים בכפייה

ב־1939 הגיעה להוואנה בירת קובה הספינה "סנט לואיס", ועל סיפונה 937 יהודים שברחו מגרמניה הנאצית. הפליטים רכשו ויזות קובניות במחיר מופקע, אך הן בוטלו במפתיע. הקברניט נאלץ להפליג חזרה לאירופה, ולהפקיר את נוסעיו למוות במחנות הריכוז. גם מדינות אחרות שאליהן פנה הקברניט במהלך ההפלגה דחו את הפליטים. רק לאחרונה נתבשרנו כי ראש ממשלת קנדה, ג'סטין טרודו, החליט להתנצל רשמית על הסירוב ההוא. "לא רק חטאנו לאותם נוסעים, אלא גם לצאצאיהם ולקהילתם", הודה טרודו. 

ליאונרדו פדורה, סופר ועיתונאי קובני, מאמין כי "ההיסטוריה, המציאות והרומן פועלים בכוחם של מניעים שונים". ספרו "כופרים" הוא מעשה שתי וערב מן השלושה, והתוצאה היא אריג ספרותי־היסטורי רב צבעים, החובק זמן ומקום ומדיף ריח בארוקי. הרפורטז'ה העיתונאית, הכתיבה הספרותית והמחקר ההיסטורי הפופולרי משמשים כאן בערבוביה, ובניגוד לדוגמאות אחרות מיטיבים עם הספר. 

את סיפור הספינה "סנט לואיס" מעשיר פדורה בפרטים, חלקם מנבירה שקדנית במקורות וחלקם פרי דמיונו. האנשים העומדים על הרציף ומצפים ליקיריהם חשים את החרדה הגואה, את הנשימה הנעצרת ואת הצביטה בלב כאשר הספינה מורשית לעגון רק במרחק רב ממשרדי מחלקת ההגירה שבנמל. סירות משטרה מקיפות את הספינה ומונעות מהפליטים להגיע לחוף בשחייה. במדרכות הסמוכות מוקמים דוכני מכירה של אוכל ושתייה, כובעים, אביזרי קדושה קתוליים וסמלים אפרו־קובניים. "השחורים התנועעו כאילו הם רוקדים, והלבנים התלבשו כסרסורים". זהו מראה נורא, סוריאליסטי ואבסורדי. 

פדורה מספר על העוני המרוד, האכזבה והשבר לאחר שהמהפכנים הקומוניסטים, בראשות פידל קסטרו, תפסו את השלטון בקובה. "רחובות זרועים בורות ומדרכות הרוסות", לאנשים "לא נשארה יכולת להתקיים. אחדים ניסו להסתדר איכשהו כמורים פרטיים, וטרינרים או מעסים עצמאיים". ב"בר המיואשים" קושרים את הכיסאות הבלויים בשרשראות כדי שלא יגנבו, ואת הנורה הבודדת שנשארה מעבירים מבית מנורה אחד לשני. הפוליטיקה, הרחוב והדת חודרים את המרחבים בכל מקום. 

כריכת הספר (כרמל)

"כופרים" אינה רק סאגה המתיימרת לעוצמות של רומן רוסי, אלא גם יצירה הגותית שבוחנת את מאוויי האדם. מהי כפירה? שואל פדורה - התשובה אינה פשוטה כלל ועיקר. דניאל הילד שעמד על הרציף וראה את ה"סנט לואיס" מתרחקת, ועליה הוריו המוחזרים למוות, נאטם, ו"לא שב מעולם להאמין בקיומו של האל, שום אל" .

בשער השני של הספר אנו מועתקים ל־1642, לאמסטרדם של רמברנדט, שאמר שאם בנו היחיד שנותר ימות לפניו "במקום לבכות יקלל את האלוהים". מוטיב האבדון לופת את מוטיב החירות. הילד דניאל, שאותו פגשנו בשער הראשון של הספר, מהגר, כבוגר צעיר, לארה"ב ומאבד שתי מולדות - פולין וקובה, ושתי שפות - יידיש וספרדית. רמברנדט מאבד אישה, ילדים ואת כל כספו. שניהם מייחלים לשחרור מהשעבוד החברתי והרוחני. רמברנדט לוחם למען חופש אנושי ואמנותי, ודניאל שהתעשר מחליט להשתמש בכספו כדי "לקנות חופש". 

פדורה חולק במידת מה על ז'אן־ז'אק רוסו, שב"אמנה החברתית" מ־1762 הכריז: "אדם נולד חופשי, אך בכל מקום הוא כבול באזיקים", וראה כמובן מאליו את הצורך בכפייה על "כל מי שימאן להישמע לרצון הכללי". לפי פדורה, האדם משתוקק לכפירה, שהיא ביסודה צורך אנושי להשתחרר מנורמות חברתיות ודתיות כובלות. 

אלא שבימי האנוסים שחרור מנורמות שכאלה היה בגדר משימה עילאית, ואף מסוכנת. השמרנות בקהילות היהודיות התהדקה בימים ההם, ומחשבה חופשית היתה בגדר האויב העיקרי. ובכל זאת פדורה מוצא חיזוק לדעתו בדברי מנשה בן ישראל, רב קהילה באמסטרדם של המאה ה־17, ששמו יצא לפניו כלמדן וידען מופלג: "האדם החכם צריך לפעול בכל רגע בצורה הטובה ביותר שיורה לו שכלו". לנוכח הנוהרים אחרי משיח השקר שבתי צבי אמר: "הצורך להאמין הוא אחד מזרעי האסון".

הדמות המרכזית בשער השני היא אלאיס דה אווילה, נער יהודי ששואף לקריירה של צייר, ובשארית כספו קונה זכות שוליה בסדנתו של רמברנדט. הוא שומר על פרופיל נמוך, שהרי הוא עובר על האיסור היהודי "לא תעשה לך פסל וכל תמונה". לאחר שאחיו מלשין עליו ל"מעמד" (ראשי הקהילה) הוא עוזב את בית הוריו ואת אמסטרדם, עיר הולדתו, וגולה לצפון. "אפילו בכפירה יש דרגות", אומר לו הצייר היהודי המוכר בכינויו "סלום איטליה", שאייר בהחבא את מגילת אסתר, "שלי היא נועזת, אבל שלך היא חזיתית". 

דמות נוספת, החוזרת בספרים רבים של פדורה, היא הבלש מריו קונדה, שבספר זה מתחקה בקסם ובמיומנות אחרי פורטרט אבוד של רמברנדט, בעלילת משנה בלשית מרתקת כשלעצמה, המשמשת גם דבק בין העלילות. 

ספרו של פדורה ייחודי במבנהו - רומן בלשי מהוקצע שהוא גם שיטוט היסטורי בנפש האנוסה - היהודית וזו שאינה יהודית. הכפייה והכפירה - שני נושאים שליוו את העם היהודי לאורך היסטוריית הגלויות שלו, מתרקמים ברומן באלגנטיות ובצבעוניות, ובשונה מכל "רומן היסטורי" או עיון מחודש בפרשה מקומית. 

כפירה מחייבת גבורה, אומר פדורה. היא אינה בריחה ואינה מביעה חולשה, אלא אקט של עוז שבו הכופר מסכן לא רק את כל עולמו אלא גם את מהותו. בחירה מרצון שנעשית מתוך חוסר ברירה. את המסר שם פדורה בפיו של ז'וז'י, חברו של הבלש: "את החופש לא נותנים לך אם אתה מתחבא באיזה שהיא פינה, אתה צריך להרוויח אותו". 

כופרים / ליאונרדו פדורה; מספרדית: שוש נבון; כרמל, 509 עמ'

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו