האוכל הצבאי סבל לאורך השנים ממוניטין בעייתי. הוא מקושר למנות קרב, קופסאות שימורים של תירס וטונה, וכמובן, הלוף הידוע לשמצה. בשנים האחרונות החלו בצה"ל לשים דגש על תחום האוכל. חלק מהמטבחים שופצו, הטבחים עוברים הכשרות מיוחדות, ומדי יום מגיעה אספקה טרייה. ויש גם מזון ללא גלוטן, ופתרונות לצמחונים ולטבעונים.
לכבוד יום העצמאות, החלטנו לבדוק אם אפשר לבשל מנות ברמה של מסעדת שף מהמוצרים הקיימים במטבחים הצבאיים - וגם להעניק למאות לוחמים ביחידות מרוחקות, שיוצאים הביתה אחת לשבועיים־שלושה, ארוחה חגיגית בלתי נשכחת.
חמישה שפים בכירים, בעלי מסעדות מצליחות בארץ ובעולם, נענו לאתגר מייד כשפנינו אליהם:
מאיר אדוני, הבעלים של מסעדות "בלו סקיי", "לומינה" ו"דוניא" בתל אביב, "לילה" בברלין ו"נור" בניו יורק. אדוני, שמחלק את זמנו בין מסעדותיו בארץ ובעולם, נסע עד פסגת החרמון כדי לבשל לגדוד 605 של הנדסה קרבית במוצב מצפה שלגים.
אבי לוי, בעל מסעדת "המוציא" בירושלים, יועץ קולינרי ומוציא סיורים קולינריים למרוקו, בישל לגדוד ארז (גדוד מעברים) של המשטרה הצבאית בבסיס ענתות שליד ירושלים.
אביב משה, בעל מסעדות "מסה" ו"קוואטרו" בתל אביב, עלה על ספינת הטילים אח"י חץ בחיפה, ובישל ללוחמים ולחובלים בספינה.
יורם ניצן, שהיה הבעלים של מסעדות "מול ים" ו"בינדלה" וכיום שף מסעדת "Nomi" במלון דיוויד אינטרקונטיננטל בת"א, בישל לפלוגה המסייעת של גדוד 50 של הנח"ל במוצב נחל עוז בעוטף עזה.
ושאול בן־אדרת, הבעלים של מסעדות "התרנגול הכחול" בתל אביב ו"קימל בגלבוע", שמוציא טיולים קולינריים לאיטליה, ובחודשים האחרונים הקים מותג הסעדה פרימיום בשם "Five Senses", הגיע למוצב תל רומיידה בחברון ובישל עבור גדוד רותם של חטיבת גבעתי.
לפני הגעתם למוצבים, ערכו השפים שיחות מקדימות עם מנהלי המטבחים בכל בסיס, בדקו מה קיים באספקה השוטפת, ביקשו תוספות משלהם, ובנו תפריט שיתאים לחיילים, יעמוד בסטנדרטים שלהם, והכי חשוב - יהיה טעים ומיוחד, ויוציא את החיילים הרחוקים מן הבית משגרת היומיום.
בשינוי אדרת
השף: שאול בן־אדרת
מוצב: תל רומיידה, חברון | יחידה: גדוד רותם של גבעתי
עוד לפני ששאול בן־אדרת הגיע למוצב תל רומיידה בחברון, רס"ב מושיק דמרי ידע שהוא הולך לחוות משהו שלא הכיר עד אז. בן־אדרת שוחח עם מנהל המטבח של גדוד רותם בגבעתי אינספור פעמים בימים שקדמו לביקור, והתדיין איתו על מצרכים, כמויות ומנות. אבל בכל שיחה דאג השף להבהיר שיבשל לכל חייל שנמצא בבסיס ויכין ארוחה כיד המלך, כמו שמגיע לחיילים.
השיחות הללו היו רק הפרומו לחוויה שיעברו חיילי גבעתי בתל רומיידה. בן־אדרת (54) נכנס למוצב כרוח סערה, ומעורר את כולם עם הכריזמה, הקול והאופי התוסס. הוא רותם למשימה את עובדי המטבח וחלק מהחיילים בגדוד, מחלק להם הוראות ומסביר איך לבשל את האוכל הכי טעים ברמה הגבוהה ביותר.
החיילים, שמרגישים שהם במשימה צבאית, מתחלקים לחדרים השונים של המטבח. אחד ממונה על חיתוך הירקות לסלטים הרבים, שני משפד את הבשר, שלישי מערבב תבשיל בסירים. בשלב מסוים, גם החובש הקרבי, מש"קית הת"ש והדובר של החטיבה המרחבית מפשילים שרוולים ומתחילים לעבוד במטבח.
בן־אדרת עושה סיור בבסיס. כשהוא מבחין בכמה ענפי עץ על הרצפה, שנראים לו מתאימים לאווירה, הוא מבקש שיגזמו לו עוד כמה, כדי להשלים את תפאורת ההגשה. כך מוצא עצמו חייל נוסף, שאינו בצוות המטבח, אחראי לענפים, מרגיש שהוא חלק מהדבר הגדול שקורה עכשיו.
"במטבח כולם מסתדרים", אומר בן־אדרת בחיוך. "יש מי שיודע יותר, יש מי שיודע פחות. יש דברים שלא מצריכים ממך להיות טבח מדופלם כדי להצליח בהם. כשמכניסים אנשים למטבח, הם רוצים לבשל ולחוות את החוויה, במיוחד היום, עם כל תוכניות הטלוויזיה.
"אני מאוד נהנה כשכולם עובדים ביחד, עם צעקות, צחוקים ושמח. מה זה משנה אם אתה חותך טיפה יותר דק או יותר עבה? הכל שטויות. בסוף הכל מסתדר".
מה זה עבורך לבשל לחיילים?
"כל דבר שעושים עבור חיילים הוא מיוחד. חיילים הם הילדים שלנו, ואנחנו צריכים לדאוג להם. בכל פעם אני נדהם ושמח מחדש כשאני מסתכל על הילדים האלה. הם בסך הכל בני 19-18, שלפני יומיים שיחקו כדורגל והיו בבית ספר, ופתאום יש להם כאלה תפקידים ואחריות גדולה. צריך להוקיר אותם. כל אחד צריך לעשות משהו למען החיילים, גם משהו קטן. להם יהיה פגז, ואנחנו נצא עם הרגשה נהדרת".
חששת מהעובדה שתצטרך להשתמש רק במצרכים שיש במטבח הצבאי?
"ממצרכים פשוטים אפשר לעשות גם אוכל שאינו פשוט. אפשר להציג אותו נכון, אפשר לתבל אותו נכון, אפשר לעשות אותו אוכל שמח.
"מה שהנחה אותי בבניית התפריט, שכלל עשרות מנות, היה ההנאה של החיילים. רציתי לעשות להם שמח. רציתי שיהיה להם יום עצמאות כמו שצריך, ושירגישו משהו אחר. זה כאילו אני מבשל לילדים שלי.
"חשבתי איך כולם יאכלו. חלק מההנאה של האוכל זה לאכול בידיים, יש דברים שאני לא יודע איך אוכלים אותם בסכין ומזלג - כמו עוף, למשל, או פיתה, או לחם, שבעיניי, ליהנות מהם זה רק על ידי חיתוך ביד וטבילה. זה חלק מההנאה. לכן רציתי לעשות מלחם מעדן כזה שייראה טוב ושיעשה משהו שמח וחגיגי, בצורה הכי פשוטה".
"ממצרכים פשוטים אפשר לעשות גם אוכל שאינו פשוט". כיכר לחם במילוי רסק חצילים, משמש מיובש ולדר אפוי בתנור של שאול בן־אדרת
החיילים ששוהים בחברון בימים אלה הם לוחמי גדוד רותם. הם כאן כבר חודשיים, ויש להם עוד חודשיים, עד שיפנו את המקום ליחידה אחרת ויעברו לאימון בן ארבעה חודשים. המשימות השוטפות שלהם כוללות שמירות, פטרולים קבועים, ובלילות פעילויות סיכול, מעצרי מבוקשים ותפיסות אמל"ח.
לצד בן־אדרת מבשל מנהל המטבח דמרי (41), שלא נח לרגע. הוא רץ בין החדרים, בודק שאין חוסרים, וכשהוא מגלה שיש, דואג מייד להשלים אותם ממטבחי הבסיסים השכנים.
דמרי אחראי לכל המזון של הגדוד. "כשאנחנו באימון, הגדוד אוכל במטבח אחד מרוכז, מהאספקה שאנחנו מקבלים", הוא מסביר. "כל החיילים עובדים יחד, והמטבח מייצר אוכל לכל הגדוד. אבל כשאנחנו נמצאים בתעסוקה מבצעית, כמו עכשיו, כל פלוגה מקבלת גיזרה, ובכל גיזרה יש מטבח. כך שצוות המטבח מתחלק בין הגזרות.
"יש כאן לוחמים, ובמוצב הזה יש טבח שהוא חייל בסדיר, והוא עובד עם נגד המטבח. ביחד הם אחראים להכין לחיילים שלוש ארוחות ביום. יש מטבחים שאין בהם אפילו נגד, והטבח עושה את העבודה לבד. אני מסייר בכל המטבחים, רואה שלא חסרה אספקה, ושהכל נקי ומאורגן".
בן־אדרת מותח את היכולות הקולינריות שלך למקומות שלא הכרת?
"הוא בא מהאזרחות, עם ראש אחר. אנחנו עושים דברים מאוד יפים בצבא, אבל כשמגיע מישהו עם שם עולמי, אתה לומד דברים חדשים. אהבתי מאוד את בשר הבקר שהוא מכין - פשוט וקל. התרשמתי גם מהלחם עם הבשר הטחון".
לחדר המרכזי, שבו מבשל בן־אדרת את חלק הארי של האוכל, מצטרף רב"ט דניאל קדוש, שהתגייס לצה"ל דרך פרויקט "שף צעיר". התוכנית מיושמת בצבא זה שש שנים, ובמסגרתה מאתרים צעירים, חלקם מרקע קשה, ומכשירים אותם במשך שנה בבית הספר לבישול תדמור, על חשבון הצבא.
"אחרי שנה של הכשרה, מגיע למוצב חייל עם ידע רחב, שרוצה להיות בתפקיד הזה", אומר דמרי. "החיילים האלה לא מגיעים לפיקודים, אלא רק למוצבי קצה".
קדוש: "עשיתי קד"צ בשף צעיר, והתגייסתי אחר כך עם כל הידע. אני לומד מכל השפים שאני פוגש, ובטח משף כמו שאול, שמעשיר אותנו מאוד".
כתבת: תמר ריפל // צילום: משה בן שמחון // עריכה: עמיר שוורץ
בן־אדרת אמנם בא עם רשימה מפורטת ומדויקת של מצרכים, אבל בשטח הדברים קצת משתנים.
"חלק מהחוויה ומהלמידה זה גם לאלתר. אני אחראי לכך שאחרי כמה שעות כולם יהיו שמחים ומסופקים, וגם ילמדו איך, מתוך האלתורים, יוצא אוכל מיוחד וקצת שונה ממה שהם מכירים.
"זה מה שיפה באוכל - היצירתיות. כל שנייה יש מתכון חדש. אתה ממציא, אתה עושה דברים. לדוגמה, הוספנו לסלט ביצה, רסק עגבניות, קצת זעתר וטיפה טחינה, ואני בטוח שייצא טעים".
מה בתפריט?
"הכנו פיתות עראייס עם בשר טחון, עם הרבה בצל וצנוברים, סלט חצילים שרופים עם טחינה ושמן זית, צלי בקר עם ירקות שורש, אננס ופפאיה, סלט של מסעדת קימל - סלט סלק טרי עם שזיפים, צנוברים, נענע, כוסברה ורוטב ויניגרט רימונים.
"יש לנו סביח עם הרבה עמבה, ממרח של רסק עגבניות עם זעתר וקצת רכז רימונים וחומץ בלסמי, דג חריימה, סלט פסטה של נאפולי עם גרגירי חומוס, קטניות ותירס - מנה של פועלים - פיתות עם זעתר, לחמים ספוגים בשמן וממולאים בבשר טחון, בצל ותבלינים - רק לבצוע, לאכול וליהנות.
"הכנו אנטיפסטי, סלט וולדורף, סלט כרוב, מסבחה, סלט פלפלים ופטריות, בצלים, עגבניות; תפוחי אדמה עם חרדל, סלק אפוי, פתיתים, סלט כרוב, בטטות אפויות, שיפודי פרגיות בתנור, סלט קיסר, זוקיני עם כרישה. יש לנו מספיק אוכל כדי שאנשים ייהנו ושיהיה להם טוב".
לקראת סיום הבישולים מתחיל בן־אדרת לסדר את השולחן. מפני שאין קערות גדולות לאוכל, הוא לוקח דפי פרגמנט לבנים וגדולים, מסדר אותם אחד־אחד על השולחן, ומניח את האוכל כפי שהוא, על דפי הפרגמנט. הסלטים לצד הלחמים, הפיתות והעראייס, עד שהשולחן נראה כמו ציור. הוא מקשט את המנות בענפי העץ - ומבקש מהחיילים לאכול בידיים וליהנות.
"יש דברים שוויתרתי עליהם ויש דברים ששיניתי, אבל בסך הכל הספקנו הרבה. אני מאוד מרוצה, יש יופי של ארוחה, והשולחן חגיגי. סידרנו דפי פרגמנט כדי שכולם יאכלו ביחד - עם הידיים, אוכל שמח".
איך אתה מסכם את העבודה של הסו־שפים שלך?
"מצידי מחר ב־8 בבוקר כולם יכולים להתייצב לעבודה במסעדה שלי, 'התרנגול הכחול'", הוא משלב את ידיו בהנאה. "תראי איזה יופי, כולם מבסוטים. הם אמרו שממחר הם רוצים שיהיה להם שף קבוע שיבוא לבשל להם. זה מילא אותי, עשה לי כיף וגרם לי להתרגש. גם עכשיו אני מתרגש".
מה החיילים למדו ממך?
"לשנות קצת את כיוון המחשבה. במטבח הצבאי עובדים לפי שבלונות. אז הסברתי להם שאפשר לערבב קצת אחרת, להוסיף טיפה יצירתיות וטעמים אחרים. קצת גיוון והכל נראה אחרת. אפילו צורת ההגשה עושה משהו חגיגי. הם יכולים לעשות את זה בחג או ביום שישי".
* * *
"אם יש משהו אחד שנשאר קדוש במדינה שלנו, זה חיילים". שף מאיר אדוני והלוחמים במצפה שלגים // צילומים: אפרת אשל
כל המילים השמחות
השף: מאיר אדוני
מוצב: מצפה שלגים בחרמון | יחידה: הנדסה קרבית
בשבועות האחרונים ירד בחרמון לא מעט שלג. אנחנו מטפסים אל המוצב שנמצא בגובה 2,224 מטר מעל פני הים, בפסגה השנייה בגובהה בישראל, שנמוכה רק ב־12 מטר מהפסגה שממערב לה. משתיהן ניתן לראות בבירור גם את הצד הסורי.
השלג על הקרקע עדיין לא נמס, גם ביום החם שבו אנחנו באים עם השף מאיר אדוני, להכין ארוחה חגיגית ללוחמי ההנדסה הקרבית. מעבר לריגוש שבשלג, אדוני גם ישתמש בו כגימיק מעניין כדי לקרר את מנת צלי הבשר שיוציא מהתנור.
"אם יש משהו אחד שנשאר קדוש במדינה שלנו, זה חיילים", הוא אומר על הסכמתו להשתתף בפרויקט. "מבחינתי, פרויקט כזה הוא חלום, במיוחד כשמביאים אותך למוצב שנמצא ב'שום מקום'.
"רציתי להביא איתי 40 ק"ג בשר, ואמרו לי שאסור לי להביא כלום. זה מקסים, זה מאתגר, וזה מגניב גם לצוות המטבח - לעשות דברים קצת אחרים ולעוף עם שף שמביא איתו משהו אחר".
הגדוד שזוכה לאכול את המנות של אדוני הוא גדוד 605 "בזלת" מחטיבה 188. במצפה שלגים תופסים קו חיילים מהגדוד. במהלך החודשים שהם בקו עושים החיילים פעילויות יזומות, תצפיות והגנה על אתר החרמון, במיוחד כשיש מטיילים.
במוצב חובר אדוני למנהל המטבח, רס"ב וואליד באדר (41), שאחראי לכל הגדוד, הפרוס במוצבים שבגיזרה. "זה אתגר קשה ולא פשוט לבשל לכל החיילים אוכל טרי וטעים", הוא אומר, "אבל לא חסר פה כלום. גם במזג האוויר הכי גרוע, כשיורד שלג, יש לנו דרכים להביא את האספקה. בכל מוצב יש מטבח עם טבח סדיר, ועוד שלושה נגדים שמסתובבים בין המוצבים; הטבח או הנגד קובעים את התפריט לשבוע הקרוב ומעדכנים אותי. אם יש תקלות או חוסר, משלימים".
"אני גדלתי בבסיסים של חיל האוויר, עם אבא שמשרת בקבע", אומר אדוני (46). נולדתי באילת, וגדלתי בבסיס חיל האוויר בסיני. בצבא שירתי בחיל הים בתור מדריך נשק נגד צוללות בבסיס ההדרכה של החיל, ונהניתי מאוד. ההורים שלי היו בשליחות בחו"ל, ושני האחים שלי שירתו ביחידות קרביות.
"היתה לי דירת רווקים ליד הבסיס, ושם התחלתי לבשל. כל הבסיס ידע את זה. בבסיס הייתי מבשל עם מנגלים ומכין מנות טעימות. ידעתי שאחרי שאשתחרר אלך ללמוד את זה ולעבוד בזה. אח שלי, שהיה קרבי, שירת בלבנון והיה יוצא הביתה פעם בחודש ומקלל אותי כי אני ג'ובניק.
"היינו יוצאים ביחד מהבית ביום גשום, הוא עם שרוולים מקופלים של המדים ו־M-16 מקוצר, ואני עם דובון של חיל הים, קשור עד הסוף. הוא היה אומר לי: 'זוז, אל תעמוד לידי, שלא יידעו שאנחנו ביחד'. ואני הייתי אומר לו: 'אני ג'ובניק גאה, עכשיו סע ללבנון'".
אדוני לא סתם פתח מנגלים ובישל בבה"ד. את ה"עסק" הראשון שלו בעולם הבישול הוא פתח כחייל. "פתחתי שק"ם בבסיס, כשהכסף היה לרווחת החיילים והבסיס. כל בוקר היו מגיעים מהעיר התחתית ערבים נוצרים להביא לי סחורה. סגרתי עם השומר שלא יגיד מילה, והכנסתי את זה לתוך הבסיס. במסדר הבוקר, אני והחבר'ה שלי היינו לוקחים הזמנות מהחיילים לסנדוויצ'ים ומכינים להם.
"היו שם סנדוויצ'ים מטורפים. בתקופה ההיא הייתי רק חובב בישול, ועדיין היינו מוכרים 400 סנדוויצ'ים ביום. גם עשינו מבצע - סנדוויץ' רביעי יגיע במשלוח אישי עד כיתות ההדרכה.
"כל סנדוויץ' עלה שישה שקלים, והם היו ברמה - כמו פטה כבד וביצה, שמנת עם אבוקדו, וסלסות חריפות. אפילו מהלשכה של מפקד הבסיס היו באות הרל"שיות ולוקחות סנדוויצ'ים.
"הכיף הזה נגמר כשבסנדוויצ'יות מחוץ לבסיס צנחה העבודה. כשהם שאלו מה קרה, אמרו להם שפתחו בבה"ד סנדוויצ'ייה בחצי מחיר, עם כריכים שלא רואים אותם ממטר. הם פנו למצ"ח.
"מפקד הבסיס קרא לי ואמר לי: 'אתה חייב לסגור את זה'. עניתי לו: 'אבל יש לי מלא סחורה'. הוא נתן לי יומיים לסגור את הכל.
"השק"ם שלי עבד שלושה חודשים, שבהם עשיתי הרבה מאוד כסף. את כל הרווחים השקענו בציוד לבסיס, כמו טלוויזיות ואביזרים".
אביו חלם שהוא יהיה עורך דין, רופא או מהנדס. "עברו הרבה שנים עד שהוא למד להעריך את זה שאני שף, אבל היום הוא הכי מפרגן. שני האחים שלי הם אנשי הייטק מצליחים, ובואי נגיד שמבחינתו, אני הכי מצליח.
"הוא לימד אותי לשאוף למצוינות, אחרת אי אפשר להגיע רחוק. בכל תחום קשה מאוד לבלוט כלפי מעלה. צריך המון עבודה קשה, כישרון, ולא מעט מזל".
איך בנית את התפריט לחיילים?
"בגלל שהמוצב כל כך רחוק מהבית, היה חשוב לי להכין אוכל של בית. לא אוכל של שף וצלחות מצוירות. אני רוצה שהחיילים יאכלו ויגידו, 'וואו, זה מזכיר לי את אמא'. לכן בחרתי לעשות ארוחה סביב קוסקוס.
"האוכל שאבשל הוא אוכל כיפי, מבשר צלי צבאי ומושטים. אני אתן גם קצת מהדברים שמזוהים איתי מהמסעדות שלי. למשל, קרפצ'ו חציל זו מנה מהמסעדות שלי, וזו מנה פשוטה, עם טחינה, סילאן וחציל - זה מזוהה איתי, אבל מתחבר לכל חך ישראלי.
"אותו דבר לגבי העראייס, שאפשר למצוא בכל פינה בארץ. חייל שנמצא שלושה שבועות או חודש במוצב כזה, כל מה שהוא רוצה זה בית".
כתבת: תמר ריפל // צילום: newsenders // עריכה: עמית גוטליב
אדוני ניגש לעבודה. הוא מנהל את עובדי המטבח, שהופכים לסו־שפים לרגע, סרים למשמעתו ומצייתים להוראותיו. חלק קוצצים ירקות, חלק מערבבים את המצרכים, ובכל רגע מגיע חייל אחר ושואל שאלה. המטבח בתכונה, כולם עסוקים, ומנהל המטבח וואליד לא נח לרגע. נראה שהמעמד מאוד מרגש אותו.
"הכי מרגש בעולם להיות פה ולבשל עם החיילים בשביל חיילים", אומר אדוני. "בלילה אמרתי לאשתי שאני מתרגש לעלות לחרמון לבשל במוצב כזה, ולדעת שהחיילים מצפים לארוחה שלי בצהריים. זה מרגש אותי פי אלף מלהוציא ארוחה במסעדה שלי בברלין. המבחן הוא הרבה יותר גדול מבחינתי.
"אני אוהב שטבחים מתרגשים במטבח - לא ממני, אלא בכלל. קשה לי עם טבחים שלא מתרגשים. אני תמיד אומר לטבחים: 'אם אתם לא מתרגשים, תברחו. חבל על החיים הקשים האלה'. אני חייב שהם ירגישו".
איך המטבח הצבאי?
"יותר טוב ממה שציפיתי. עדיין מטבח קצה, אבל נותן אפשרויות. אפשר להגיע לרזולוציות מצוינות. עם עוד קצת ידע של טכניקות בישול מודרניות, אפשר להביא את המטבח הצבאי למקום אחר לגמרי. לעשות לחיילים אוכל מדהים. אין סיבה לא לטפס עם הקולינריה מדרגה או שתיים יותר גבוה".
אתה אוהב לאלתר?
"אני לא נלחץ מזה. אני חושב שיש לי בראש מעין 'ספרייה'. אתה שולף את הקובץ הנכון בהתאם למה שאתה רואה, ומתחיל לבשל - אין משהו אחר. אוי ואבוי אם אחרי כל מה שעשיתי בחיים, לא הייתי מגיע למצב שאני יכול להוציא שש מנות מתפוח אדמה".
הוא ידוע כמי שאוהב הרבה מרכיבים במנות שלו, ועושה זאת גם במטבח הצבאי. "בשביל העראייס לקחתי קבבים של הצבא, פירקתי אותם, קצצתי דק דק, והוספתי 15 אלף דברים ותבלינים, כדי שייצא כמו שאני רוצה. אני אדם מורכב, ואני חושב שהאוכל שלי משקף את הנשמה שלי. הרבה מרכיבים? זה מי שאני. יש כאלה ששונאים את זה, ויש כאלה שמעריצים את זה".
שעת ארוחת הצהריים מתקרבת. אדוני עם היד על השעון, יודע שאי אפשר לאחר כשהחיילים מגיעים לחדר האוכל, ולפיכך, חיילים נוספים מגיעים לעזור עם הפיניש במטבח. העראייס בתנור, הדגים מקבלים את מכת החום האחרונה, הסלטים כבר על השולחנות, והקבבים מתחממים לאיטם.
בדיוק ב־13:30, בשעה שנקבעה, הכל מוכן, והחיילים נכנסים. בשלב הזה אדוני לוקח צעד אחורה ונלחם בעצמו לעצור את הדמעות. "אני רגשן", הוא אומר, בעוד החיילים כבר בסיבוב שני של העמסת הצלחות מהבופה. הסלטים שהיו מונחים על השולחנות כבר חוסלו כמעט עד תום.
אחרי הארוחה, הוא מודה להם על החוויה, והם מצידם מעניקים לו תעודת הוקרה, שמלוּוה בלא מעט צילומי סלפי. "חייבים לתעד לאמא", הם אומרים.
* * *
"הלוחמים האלה צריכים לקבל צל"ש". שף אביב משה עם הלוחמים על סטי"ל אח"י חץ
בוא אלינו לים
השף: אביב משה
מקום: בסיס חיל הים בחיפה | היחידה: סטי"ל אח"י חץ
השהות על ספינת טילים של חיל הים היא קצת קלאוסטרופובית. בשונה מהבסיסים בחילות האחרים, השירות הוא כל כולו על הספינה. אוכלים, ישנים ומבלים כל הזמן בתוך הכלי הימי.
הרבה מקום אין. המיטות משמשות גם כיסאות מאולתרים של חדר האוכל המאולתר, שבימים כתיקונם משמש בכלל חדר מגורים, וההגעה אליו היא בירידה בסולם תלול. והמטבח? כל כך קטן, שיותר משלושה אנשים לא יכולים לעבוד בו.
הגודל כן קובע, לפחות את האווירה. הספינה היא הבית של החיילים מחוץ לבית, התחושה היא של משפחה, והמשימה היא תמיכה הדדית. וזה הדבר הראשון שמרגיש אביב משה כשהוא עולה אל הסיפון ופוגש את הלוחמים של אח"י חץ, סטי"ל מדגם סער 4.5.
"בעבר בישלתי לחיילים בחי"ר. בצוק איתן הורדנו כמה אוטובוסים של מתנדבים וטבחים ממסעדת 'מסה' לבשל לחיילים. אבל זאת פעם ראשונה שלי על ספינת טילים, ואני סקרן".
משה עולה למעלה לחרטום, חוזר למטה לאזור המטבח, שואל שאלות. "הלוחמים האלה צריכים לקבל צל"ש על זה שהם חיים בקלאוסטרופוביה הזאת", הוא אומר בהתפעלות.
"ברגע הראשון נלחצתי מהגודל של המטבח, אבל מהר מאוד התרגלתי. הבנתי שהם חבר'ה שחיים ביחד כמו משפחה, וזה הקטע של משפחה - קטן, מאושר, ועושים את הדברים כמו שצריך. במטבח קטן הריכוז יותר טוב, יש מסביב פחות גורמים רועשים שמפריעים לך, ויש פחות מכשירים טכנולוגיים.
"צריך הרבה עבודת ידיים וחשיבה קריאטיבית, הראש עובד כל הזמן. אני מוכן לחתום פה חודש מילואים".
שייטת הסטי"לים (שייטת 3) היא הגדולה שביחידות הלוחמה של זרוע הים. ייעודה הוא לחימה מול ציי אויב, אבטחת נתיבי השיט, איסוף מודיעין ומניעת סגר ימי על ישראל. ספינות הטילים פועלות במבצעים מיוחדים ומורכבים, ומרבית פעילותן חשאית. בשבוע שגרתי, החיילים מגיעים לספינה ביום ראשון, יוצאים לים באמצע השבוע, וחוזרים לבסיס רק בסוף השבוע.
"אני שם בראש סדר העדיפויות שלי כל עניין שקשור למדינה ולצבא", מסביר אביב משה (45). "לבוא לבשל לחיילים זה כבוד גדול עבורי. אוכל הוא שפה, והוא דרך לגעת באנשים. לאדם כמוני, שלא אוהב שגרה, זה עוזר להתפתח, ליצור, וגם לגעת בכל סוגי האנשים. אני צריך להגיד תודה לאלוהים על הברכה שהוא נתן לי".
מצרכים לבישול על סטי"ל הם אתגר בפני עצמו. "יש לי ניסיון רב מבסיסים שבישלתי בהם. אני יודע את מגבלות הצבא, ויודע שאין באמת מגבלה, כי מכל דבר אפשר לעשות אוכל טוב. שאלתי מה קיים, וביקשתי מצרכים מסוימים. רציתי ללכת על טעמים בסיסיים שכולם מכירים, ולא על משהו מפונפן מדי; יותר אוכל מנחם, לצד טכניקות בישול שהן קצת שונות".
כמה טעים יכול לצאת אוכל מקופסאות שימורים?
"אם אתה יודע לערבב את המרכיבים נכון עם הקונטרסט שלהם, זה עובד. בדרך כלל, שימורים מגיעים מלוחים מדי או חמוצים מדי. אבל אם מערבבים אותם עם משהו שמרגיע את הטעמים החזקים, הם מקבלים איזון.
"אפשר להשתמש במלפפונים החמוצים כמלח, ואז, באופן טבעי, משתמשים במנה בפחות מלח או בפחות חומץ. למשל, הכנו תחתיות ארטישוק משימורים, וכדי להוציא אותן בצורה הכי טובה שלהן, צלינו אותן קודם בתנור עם שמן זית, וכך הוצאנו את טעמי הלוואי".
מי שבא לסייע לאביב משה הוא רס"ב אילן אסולין (41), בעצמו שף, שאחראי למערך המזון של חיל הים. אסולין ומשה עובדים ביחד ללא הפסקה, ואפילו מצליחים לא להיתקל זה בזה. האוכל מתבשל על מי מנוחות, ושום מנה לא תיפול על הרצפה.
"מתוקף הנסיבות, הבישול בספינות שונה מאשר בחילות אחרים, כי חלקו הגדול נעשה בים", מסביר אסולין. "אנחנו מבשלים כל יום שלוש ארוחות של אוכל טרי ל־100-70 חיילים. בצבא לא קיים המושג 'לבשל יום קודם'. גם בשגרה, וגם כשהספינה יוצאת להפלגה, יש עליה טבח, ומי שעוזרים לו הם הלוחמים. הם מסייעים בחיתוך, בקילוף וכדומה.
"בכלי שיט גדולים יותר, כמו סטי"לים מסוג סער 5, יש אנשי מילואים וצוות מטבח יותר גדול. הספינה האחרונה והגדולה ביותר, מדגם סער 6, עתידה להגיע לישראל מגרמניה בחודשים הקרובים.
"אין ספק שזה אתגר לבשל בכלי כזה, אבל יש לנו שיטות להתמודד עם הכל. כשהספינה מתנדנדת, אנחנו קושרים את הסירים בחבל אל משטח העבודה, או חוסמים את המשטח עם נירוסטה. אין לנו גז, מסיבות הקשורות בבטיחות, ולכן קל לנו לבשל גם בשבת.
"שאר ההתמודדויות תלויות במצב הים. בעבר השתתפתי בפעילויות ימיות שלא היה אפשר לבשל בהן, אז אכלנו בעיקר צנימים ואורז, אבל אנחנו משתדלים לבשל בכל מצב. בים גבוה אנחנו מבשלים, כאמור, אוכל יותר קל ויבש, כמו אורז וצנימים, אוכל שנותן אנרגיות וגם מסייע נגד בחילות".
גם בשירותו הצבאי היה אביב משה הכי קרוב לאש - במטבח בפיקוד מרכז. "בהתחלה לא לקחתי את התפקיד באופן רציני, והייתי קצת מזלזל. אבל בכל פעם שהגיעה האספקה הייתי מתקשר לאמא שלי, מספר לה מה הגיע, ומתייעץ איתה מה לעשות. ואז נכנסתי לזה.
"אמא שלי התחילה לי את הדרך בבישול. הגעתי להיות טבח בצבא בגלל התנאים של שבוע בבית שבוע בבסיס, ומזה איכשהו יצא מקצוע".
בזמן שהמנות מתבשלות, משה מחליט לעשות סיבוב נוסף במטבח ולהוסיף גם סלט יווני. "אנחנו די מאלתרים. אני אוהב את זה, זה חלק מהעשייה שלי. גם במסעדות חלק מהמנות נוצרות מאלתור, ובסוף עושים להן 'פיין טיונינג' כזה או אחר.
"כשהייתי בצבא אלתרתי בלי סוף. למשל, בצה"ל חובה להכין מרק מדי יום בימי החורף. פעם שכחנו להכין מרק, ודווקא באותו יום היתה ביקורת של הרס"ר. היה במטבח סלט מטבוחה, אז שמנו אותו בסיר, הוספנו מים, נתנו לו לרתוח והגשנו. הרס"ר התלהב כאילו זה המרק הכי טעים שהוא אכל אי פעם".
התפריט של משה ללוחמי חיל הים כולל דג אמנון עם ריזוטו של פתיתים ברוטב חריימה, "כי פתיתים זה צבא, ויותר מזה - זה אחד הדברים הכי טעימים שיש. רוב מסעדות הגורמה בעולם מקבלות השראה מהשפים הישראלים בכל נושא הפתיתים".
המנות הנוספות הן שום מתקתק, שקיבל את השם "סוכריות שום", תפוחי אדמה מצופים בבצל מקורמל בתנור, סלט יווני עם חצילים, סלט ירקות, סלט מרוקאי של גרגירי חומוס שלמים, ארטישוקים צלויים בתנור, שניצלים ("שהם חובה־חובה", כדבריו), ולקינוח מאפה תפוחים.
בסיום ההכנות הוא יושב לאכול עם הלוחמים. שואל אותם על שגרת היום שלהם ועל החוויה שלהם על הספינה. "השירות שלכם פה הוא יותר מיוחד משירות בבסיס גדול", הוא אומר להם, "כי אין לכם ברירה אלא להסתדר ביחד, בין שאתם רוצים או לא. בעיניי זה מלכד ומחשל".
* * *
"החיילים האלה יכולים להיות כוכבים". שף יורם ניצן עם חיילי גדוד 50
צבע אדום? אוכל טעים
השף: יורם ניצן
המוצב: נחל עוז | יחידה: חיילים ותיקים של גדוד 50, נח"ל
לילה לפני בואנו למוצב נחל עוז שבעוטף עזה, נחתו שתי רקטות בקרבת מקום, ואזעקת צבע אדום נשמעה ברמקולים. ניצן שמע על המתיחות ברגע שהגיע, אבל לא חשב לרגע לחזור על עקבותיו.
"כשאני מרוכז בעשייה, זה לא רלוונטי מבחינתי", הוא אומר. "ברגע שאמרתם לי שהמשימה היא לבשל לחיילים - נגמר הסיפור. אף פעם לא בישלתי לחיילים ולא עשיתי פרויקט מהסוג הזה. בכלל לא בישלתי בצבא, אני לא יודע מה זה מטבח צבאי.
"שירתי שש שנים כטכנאי מטוסים בחיל האוויר. רק בסוף שירות הקבע שלי התחלתי לבשל - קודם לעצמי, אחר כך לחברה שלי, אחר כך לשני חברים נוספים, ואז לעוד עשרה חברים. פתאום אנשים הגיעו לאכול את האוכל שלי".
כמו בן־אדרת, גם ניצן קיים שיחות רבות עם מנהל המטבח. "לבשל בבסיס צבאי, עם חומרי גלם וצוות שהוא לא שלי - זה לא אזור הנוחות שלי, כי אני מאוד מתודי ודידקטי. אני צריך שהכל יהיה בשליטה, וכשהדברים נמצאים פתאום בשליטה של גורמים אחרים, אתה מקבל דברים שונים מאלה שציפית לקבל, וצריך לעשות התאמות תוך כדי תנועה. זה מוציא אותי מתחום הנוחות שלי, אבל זה מאתגר, וזה כיף גדול".
ניצן (55) נראה מאוד לחוץ להספיק לבשל את כל המנות. כשאנחנו שואלים אותו אם הכל טוב, הוא מסנן: "אני בטוח שיהיה טוב, אבל אני חי במתח עד הרגע האחרון. הלילה לא ישנתי טוב, מהלחץ. אני לוקח דברים ללב, ודברים שאני עושה בפעם הראשונה מאוד מרגשים אותי.
"חוץ מזה, אני לא איש של בוקר, אני לא מתפקד טוב בשעות המוקדמות של היום, אבל הפעם קמתי בקלות".
הוא אומר שנרתם לפרויקט בגלל האתגר. "הכי נוח זה להגיד לא. אבל עם הזמן לימדתי את עצמי להגיד כן לדברים שהם לא הכי נוחים לי, ובסוף זה תמיד לסמן וי על חוויה עצומה. אני מנסה לזכור את ה'וי' הזה".
כשאמרנו לו שהוא ישתמש במצרכים הצבאיים, הוא לא ידע בדיוק מה זה אומר. מה הדקויות של הכשרות בצבא, שהן מחמירות יותר מהאזרחות. למשל, כרובית ושומר אינם כשרים בצבא, בגלל התולעים שעלולות להימצא בהם, ולכן מנה כמו טאבולה מכרובית ירדה מהפרק.
"אני טיפוס לחוץ מטבעי, אז עשיתי כמה שיחות מקדימות עם הטבח של המוצב. ראינו מה יש ומה אין. אני אוהב לבנות תפריט לפי האופטימום, אז אני קודם מבקש מה שאני רוצה, ואז מתחיל לרדת, לפי מה שיש. למשל, בשבילי, פילה דניס זה משהו שיש בכל מקום. אבל אז אמרו לי שאין, ובישלנו עם דגי אמנון.
"חוץ מזה, חיילים זה משהו שממס כל אחד מאיתנו, ואני רציתי שתהיה להם החוויה הכי מהנה שיש. לכן ביקשתי את חומרי הגלם הכי טובים שאפשר להשיג. בסופו של דבר, הגעתי למצב התחלתי הרבה יותר גבוה מזה שהייתי מגיע אליו אם הייתי שואל מה יש במזווה של הצבא. אני רוצה להעניק להם ארוחת צהריים שתשאיר בהם זיכרון".
כמי שלא הכיר מטבחים צבאיים, ניצן הופתע מהרמה הגבוהה של המטבח במוצב. "הם מפונקים", הוא אומר בחיוך, "חשבתי שיהיה הרבה פחות טוב. יש פה אביזרים טובים לעבוד איתם, יש מקום לזוז ויש מזגן. התנאים נהדרים".
איך בחרת את התפריט?
"כשאתה מבשל, אתה צריך לדעת מי הקהל שלך. אני לא אעשה אוכל של שלושה כוכבי מישלן. החיילים באים ליהנות, לשבוע ולקבל אוכל אחר, וזה גם פאנל רחב של טעמים, וצריך לפגוע. אני סומך על עצמי שאני יודע לבשל ולפגוע לטעמים של אנשים.
"אנחנו גם עושים פה לא מעט התאמות. מנהל המטבח, רס"ר מרק סולומונוב, הוא מבחינתי סו־שף לכל דבר, הוא מבין עניין והוא מבין אותי גם בלי שאצטרך לדבר הרבה. התחברנו מייד, ויותר מזה: הוא זרק רעיונות, והחלטנו ביחד לבצע אותם. אני בעד יצירתיות.
"למשל, רציתי לעשות פסטרמה מהודו שלם, והגיע הודו פרוס. עשינו סיעור מוחות. הוא הציע לעשות את הפסטרמה על סלט מרענן, ואני אמרתי שנזרום. הוא הציע רעיונות בתיבולים של הסלטים. הוא אמר לי שיש במוצב שני טבעונים, והציע להשקיע במנה שלהם. אני מביא תמיד בחשבון את האפשרות שיש טבעונים וצמחונים, אז תמיד יש כמה מנות מתאימות".
גדוד 50 של חטיבת הנח"ל, שנהנה מהאוכל של יורם ניצן, מחזיק קו בנחל עוז. ביומיום הם מבצעים משימות שוטפות, יורדים לגדר, ועושים כל מה שצריך כדי לשמור על ביטחון התושבים בעוטף עזה.
"זה מעשיר לעבוד עם חיילים", אומר השף, "לא עשיתי את זה מאז שהייתי בקבע, לפני שנים רבות. הם צעירים, יש להם אנרגיות, וכולם רתומים לפרויקט. רואים את זה באקשן, יש אנרגיות מטורפות. אני מקווה שבמשך הזמן שאנחנו פה הם ילמדו ממני.
"אחד הדברים המרכזיים אצלי זה ללמד את הדורות הבאים, אין דקה שאני לא מסביר ומלמד ונותן דרור ליצירתיות. אי אפשר בלי זה. אני רואה את זה על חבר'ה שגידלתי ונהיו כוכבים בארץ ובחו"ל.
"גם החיילים האלה יכולים להיות כוכבים, בטח סולומונוב. הוא מסומן, הייתי חוטף אותו עכשיו להיות הסו־שף שלי במסעדה. הוא נחוש, והוא יודע לנהל את הצוות בבסיס, וזה מה שמחפשים בסו־שף. אתן לו את הטלפון שלי, שיבוא אלי כשישתחרר".
סולומונוב (32) מופתע לשמוע את המחמאות, אבל מבהיר שהוא לא מתכנן להשתחרר בקרוב. הוא סגן רס"ר המטבח של הגדוד, כשבבסיס עובדים שני טבחים - אחד של הגדוד, ואחד מפרויקט "שף צעיר". יש גם נגד ומשגיח כשרות. יותר ממאה חיילים אוכלים במוצב מדי יום.
"זה מהנה ומאתגר לעבוד עם שף כמו יורם ניצן", הוא אומר. "בנוסף, כל הנושא של קולינריה מבחוץ, שנכנסת למטבח הצבאי, משדרג אותנו מבחינת היכולות וההבנה. יורם ניצן לימד אותי איך לעשות מנה של טורטיות עם בשר, למשל. זה נראה מגניב, והוא הביא סגנון חדש ומרענן".
ככל שהשעות חולפות, ניצן נראה משוחרר יותר. הוא יורד לנגמ"שים לתת אוכל לחיילים, ומתעניין מה המשימות שלהם, ואיך זה לשרת בגיזרה כל כך מתוחה.
אחר כך הוא שב לחדר האוכל, משוחח עם החיילים ומודה לצוות המטבח. ההתרגשות הרבה ניכרת בו.
אנחנו שואלים אותו שוב אם הכל טוב, וניצן לוקח נשימה עמוקה, מביט בחיילים שאוכלים בהנאה, ומחייך. "עכשיו באמת הכל טוב".
* * *
"זה כבוד גדול בשבילי לבשל עבורכם". שף אבי לוי עם החיילים בבסיס ענתות
מאסטר שף בתבלינים
השף: אבי לוי
המקום: בסיס ענתות ליד ירושלים | היחידה: גדוד מעברים ארז, המשטרה הצבאית
דקות ספורות אחרי שאבי לוי מגיע לבסיס ענתות שליד ירושלים, הוא נכנס למזווה שבמקום, סוג של מחסן שבו מאחסנים את האוכל היבש. בוחן מה קיים בבסיס שלא נכנס לרשימה שנסגרה מראש עם מנהל המטבח, רס"ר בני נרינסקי (33), ומחפש רעיונות נוספים, ובעיקר השראה.
לוי רואה קופסאות שימורים של פירות, שואל אם יש בננות, נענה שכן, ומבקש לעשות קינוח של בננות מקורמלות עם הפירות מהשימורים, עם שברי אגוזים וקצפת. גם הפתיתים לא היו בתכנון שלו, "אבל אי אפשר לוותר עליהם". משם הוא פונה למטבח, עושה סיור קצר, בודק את הסירים והמחבתות - ומתחיל בעבודה.
מאותו רגע, ועד שיוגשו המנות שלו לשולחן, יגרום לוי לחיילים במטבח להרגיש שהוא אחד מהם. רק את התבלינים הוא הביא מהבית.
"יש לי סיוט אחד מהצבא. אני זוכר מהשירות שלי את התבלינים הלא איכותיים, ומבחינתי, זה דבר מאוד חשוב באוכל. תבלינים זה השם שלי והאוכל שלי, ורציתי להביא להם גם משהו קצת אחר בטעמים".
לוי (43) שירת כטבח צבאי בגדוד 401 של השריון, וניכר שהמטבח הצבאי לא זר לו. הוא מכיר את הסלנג, שולט בסירים ובעוצמת הלהבות, ומבין איך מתפעלים את כל המכשירים, בלי הסברים.
"מה שעבר עלי במטבח הצבאי היה מדהים, למדתי שם כל כך הרבה. למדתי להתעסק עם אוכל, לטפל בו, ובעיקר לדעת לאלתר. בצבא כל הזמן צריך לאלתר.
"הייתי טבח בגדוד, שזה אומר לבשל כל פעם במקום אחר. אתה מגיע לקו, ויש לוחמים רעבים. אז מתחילים לאלתר. הייתי פותח את המקרר, מוציא דברים ומבשל. מי שיש לו את היכולת הזאת, יכול לעשות דברים מאוד יפים במטבח.
"הבישול בצבא עזר לי מאוד אחר כך במסעדה. גם מבחינת עבודה עם כמויות של מזון, וגם ביכולת התיבול. בצבא למדתי לתבל בצורה נכונה".
נרינסקי אומר ש"בבסיס שלנו יש חבר'ה שעובדים מהלב. הם משקיעים מאוד שיהיה טעים לחיילים, ואנחנו מרגישים את המחויבות שלהם. חשוב להבין, זו עבודה מאוד קשה, הם באים ב־5 בבוקר ועובדים עד הלילה.
"בבסיס הזה עוברים הרבה מאוד חיילים. עוברות פה יחידות של מצ"ח, פיקוד העורף שתופס קו, מילואים, ועוד. בכל ארוחת צהריים אנחנו מכינים בסביבות 1,000 מנות".
לוי, זוכה העונה השנייה של "מאסטר שף" (2011), חובר לנרינסקי, וביחד עם צוות המטבח בענתות הם מבשלים לעשרות לוחמים ולוחמות מגדוד ארז, שנמצאים בבסיס. בגדוד הזה משרתים לוחמי המעברים, המהווים את קו ההגנה האחרון בין ישראל לשטחי יהודה ושומרון באזור עוטף ירושלים (מחסום קלנדיה, מעבר רחל ומחסום א־זעיים).
הלוחמים והלוחמות אמונים על בדיקה ביטחונית ואבחון ביטחוני של כל הנכנסים והיוצאים דרך המעברים, ברגל וברכב. הם עוצרים שב"חים, תופסים אמל"ח וסחורות בלתי חוקיות, ולא אחת מונעים פיגועים.
נרינסקי ולוי מבשלים ומשוחחים, ומהרגע הראשון נדמה שמדובר בשניים שעובדים יחד לפחות כמה שנים. זה הקסם של לוי: הוא נותן למפקד המטבח להרגיש שהוא חלק בלתי נפרד מההצגה.
על ההחלטה מה לבשל לחיילים הוא מספר: "לפני שבאתי, דיברתי עם בני בטלפון כדי לבדוק מה יש במטבח הצבאי. אין מה לעשות, מדובר בצבא ויש פה מגבלות, יש דברים שחסרים. לכן שאלתי קודם מה יש להם, במקום להחליט מראש מה אני רוצה לבשל.
"הוא ענה שיש חזה עוף ושיש בקר, ואני אמרתי שאני רוצה מנה שתהיה פשוטה ומגניבה. באופן די טבעי החלטנו להשתמש בחזה עוף, שממנו נכין מעורב ירושלמי מתובל כמו שצריך, עם הפתיתים שלא היו בתוכנית שלי, אבל ראיתי אותם והייתי חייב להשתמש בהם, חומוסים וסלט טאבולה עם עשבי תיבול וחמוציות, מהבורגול שבמטבח".
צוות המטבח - שלושה נגדים ושישה טבחים - סייעו לשניים. "הם עובדים בשעות לא־שעות, ולא רק במטבח", אומר נרינסקי. "אנחנו גם יוצאים מהבסיס להגיש אוכל לחיילים. בחורף, למשל, אנחנו יוצאים לשטח עם מרק חם, עוברים בכל המחסומים, משהו כמו 13-12 מחסומים. אנחנו משנעים לשם מרק עם שקדי מרק, קרמבואים, ובקיץ ארטיקים".
לוי משתף את נרינסקי באלתור הכי מטורף שלו. "עשיתי פעם סמבוסק מקופסאות שימורים. באותה תקופה היה קטע של מנות קרב, קופסאות שימורים של טונה, תירס, קציץ בשר. שאלתי את עצמי מה אעשה עם כל הבשר, האם אפתח קופסאות שימורים ככה סתם?
"ואז שמתי לב שיש במטבח קמח, שמרים, מלח ומים, ואפשר לעשות מהמצרכים הללו בצק. בפעם הראשונה בחיים בניתי בצק שמרים, עד אז לא התעסקתי בבצק בצורה הזו. אבל ידעתי שצריך קמח, שמרים, מים ומלח, ואת המינונים שיערתי, לפי העין.
"הכנתי בצק, הנחתי אותו בקערה גדולה, ואמרתי, מה שיהיה יהיה. אחרי שעתיים, כשבדקתי אותו, ראיתי שהוא תפח. השמחה היתה גדולה, בשבילי זה היה אושר גדול, ממש פסגת הקולינריה שלי בעולם.
"ואז הבנתי שהכיוון הוא טוב, פתחתי את הבצק, והתחלתי לעשות סמבוסקים טריים. לקחתי מילוי של קציץ הבשר עם אפונה, קצצתי המון בצל, טיגנתי יחד, ועשיתי סמבוסקים עם מילויים שונים. אחד עם אפונה, אחד עם תירס. מישהו אמר לי לסמן איזה סמבוסק מכיל איזה מילוי, אבל לא הסכמתי. מבחינתי, מה שיוצא - אני מרוצה".
מה המנה הכי טובה שיצאה לך אי פעם?
"יש מנה אחת שבה התעליתי על עצמי, ואפילו הכנסתי לא מזמן למסעדה: ספינג' מרוקאי עם פרוסות כבד אווז מתובלות בפלפל.
זו דווקא מנה לא מתוקה, הספינג' לא מתוק, אבל יש ריבת פירות יער עדינה מאוד שמוגשת מעל".
"מנה פשוטה ומגניבה". מעורב ירושלמי על פרנה עם חומוס וטחינה ירוקה של אבי לוי // צילומים: אפרת אשל
היום הוא מבשל לחיילים מעורב ירושלמי מחזה עוף, עם בצלים והרבה תבלינים. את המנה הוא מניח על לחם פרנה ומגיש עם פתיתים, סלט טאבולה, ומעל טחינה ירוקה.
אחת הלוחמות שזוכות לאכול מהאוכל שלו היא סמלת עדי לדיזינסקי, שתקבל ביום העצמאות תעודת הצטיינות מהנשיא. היא התגייסה לתפקיד לוחמת מעברים, יצאה לקורס מ"כים, והיום היא מ"כית בפלוגה ב'. היא בת להורים נכים, ולמרות הקושי בחרה לשרת כלוחמת.
לוי מביט בה בהערצה. "זה כבוד גדול בשבילי לבשל עבורך ועבור שאר הלוחמים", הוא אומר. "אתם הדובדבן שבקצפת, ולראות אתכם נהנים - מבחינתי זה המון".
TamarR@IsraelHayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו