בהיותי חניך בקורס פו"ם "ברק", התקיימו רבות מההרצאות באולם שקיבל את השם "מלחמת אלף הימים". הכוונה הייתה כמובן למלחמת ההתשה, אך בעת ההיא, שנת 1999, עדיין לא הוכרה מלחמת ההתשה כמלחמה מן המניין, ונאבקה לקבל את מקומה הראוי בין דפי ההיסטוריה בלא הצלחה, בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום כיפור. אני ובני דורי התגייסנו קצת יותר מ-20 שנה מתום אותה מלחמה נשכחת. זה היה נראה לנו כמו נצח - מלחמה בשחור-לבן, בחבל ארץ רחוק, מה ידענו עליה? כמעט כלום.
מה יודעים היום מתגייסי חודש מרץ האחרון על 18 השנים שעברו על חיילי צה"ל במלחמה ללא אות ברצועת הביטחון באותו חבל ארץ נשכח, באדמה לא לנו? אחסוך לכם את המתח - כמעט כלום. יד קולקטיבית ונעלמה, הממונה על הזיכרון הקולקטיבי של עם ישראל זרקה את מפתח השער המוביל ללבנון עם סגירתו לאחר שאחרון החיילים דיווח שהוא על אדמת ישראל במאי 2000. יחד עם המפתח האבוד, ביקשה אותה יד נעלמה להתנער מכל הקשור באותה תקופה, באותו חבל ארץ, באותה מלחמה אבודה. נראה היה כאילו נוח היה לעם ישראל לשכוח, להמשיך הלאה, ולמסגר את הסיפור הזה על פי סופו - יצאנו, טוב שיצאנו, תראו כמה שקט ופורח הצפון.
במשך 18 שנה הייתה לבנון לחוויה האולטימטיבית של כמה אלפי לוחמים, בעיקר בחילות השדה והמערכים המסייעים. בזמן שתרחישי הייחוס כיוונו למלחמה הגדולה מול סוריה, זו שלא באה, התרחשה מלחמה מסוג אחר, ממשית לא פחות מעיני הלוחם והמ"מ ברצועת הביטחון בדרום לבנון. בכל רגע נתון שהו מעבר לגדר המערכת לא יותר מכמה מאות לוחמים, כמה עשרות בכל מוצב, תריסר לוחמים במארב, תריסר לוחמים בסיור היום, תריסר לוחמים בצוותי הכוננות. הגלגל סבב - קו, אימון, קו, אימון, קו, אימון - מההכשרה ועד השחרור.
לכותרות עלתה לבנון כמעט תמיד סביב אירועים קשים, סביב מחלוקות ציבוריות, סביב הדיון הציבורי האם נכון שנמשיך להיות שם. וכך גם נצרבה בזיכרון הלאומי. אלא שלמרות כל הדיונים הללו, האויב בו לחמנו שם היה מר ואמיתי, ומעולם לא התכוון להגביל את עצמו למטרה המוגבלת של הסגת צה"ל, הכוח הפולש, בחזרה אל הגבול הבינלאומי. סבך מאבקי הכוחות בין גורמי הכוח השונים בלבנון כולה ובעדה השיעית בפרט מזה, ופקעת האירועים הסבוכה בלבנון מזה, הולידו אותו סביב מלחמת לבנון הראשונה, והעלו אותו לבכורה במפנה העשורים, בין סוף שנות ה-80 לראשית שנות ה-90. חיזבאללה היה אויב שונה, אחר ממה שהורגלנו, סבלני הרבה יותר, מתוחכם הרבה יותר, עם עקומת למידה מבצעית והבנה תרבותית מעמיקה של הלך הרוח של העם היושב מדרום לקו הגבול. את עיקר מרצו הפנה רוב הזמן כנגד צה"ל, ובכך הוא זכה בקלף חשוב במאבק על עצם השהייה בלבנון בדעת הקהל הישראלית גם בשנים בהן היה על הקרשים מבחינה מבצעית.
.jpeg)
20 שנה חלפו מאז נסגרו השערים בגדר המערכת בפעם האחרונה, מאז הוטמן הזיכרון הקולקטיבי בחדר אחורי במרתפי גנזך האומה המבקשת לשכוח ולנוע קדימה. גם היום, אין לי דעה נחרצת על רבות מהשאלות שהטרידו אותנו הלוחמים, את משפחותינו ואת כלל הציבור אז. הן טורדות את מנוחתי עד כדי כך שהחלטתי להקדיש זמן ניכר לבירור אישי ומקצועי שלהן. עד כה, רוב העיסוק בלבנון הוא אנקדוטלי ושטחי, מתקשה להכיל את המורכבות ולרדת לחקר השאלות הכבדות העומדות בבסיס הסוגיה. דוגמא מייצגת לכך אפשר למצוא בסיקור הטלוויזיוני שפורסם ביממה האחרונה על קבוצת הפייסבוק "סיפורים מלבנון - מה שקרה במוצבים" שהוקמה בשבועות האחרונים והפכה למעיין המתגבר של עדויות, סיפורים וחשבון נפש על אודות אותם הימים.
הגיעה העת לאות
אז מה יעזור "פלאח" מתכת עטוף בבד ארוג על החזה? במגע ראשון, כמעט מביך לבקש את זה. הרי כולנו "הצנועים הידועים" שרק עשו את עבודתם. אף אחד לא אוהב להיתפס בחולשתו ברגע שהוא מבקש הכרה. היום (חמישי) פורסם ששר הביטחון והרמטכ"ל יקימו צוות מיוחד לבחינת האפשרות לפיה יוענק אות מלחמה למשתתפי הלחימה ברצועת הביטחון. הנה הסיבות המהותיות בעד הנושא:
ראשית, למען זכר הנופלים ולמען המשפחות השכולות. מאות חיילים נפלו בשנות הלחימה ברצועת הביטחון. גם היום, קשה למצוא תיעוד אחיד ומסודר לשמות וסדר הנופלים. המשותף לכל הלוחמים הללו הוא שהם נפלו למען אותה מטרה, באותה מלחמה, על אותה אדמת אויב. חרף אורכה של המלחמה ללא אות – כ-18 שנה, מתוכן כ-15 שנה מאז התקבלה החלטת הממשלה בדבר ההיערכות מחדש ברצועת הביטחון - התנהלה הלחימה שם תחת אחדות מקום, מטרה ובדרך כלל כנגד אויב ברור ומובחן. לא מדובר על תקריות גבול ספורדיות, על גלי טרור קצרים, אלא על מלחמה ממושכת ועקובה מדם. שגבתה את חייהם של מאות לוחמים.
שנית, בעבור הלוחמים שהיו שם. האתוס הישראלי, בעיקר בכל הקשור לענייני צבא וביטחון נקבע בין היתר על ידי הכרה רשמית. סמלים, שמות וטקסים יוצרים אתוס משותף, ההכרה חיונית ללוחמים. רבים מאיתנו עוד משרתים במילואים, רובנו ככולנו שולחים את ילדינו לצבא. והגדת לבנך. מה נגיד? שהיינו במלחמה שקיימת רק בדמיוננו ובאיזו קבוצת פייסבוק נידחת? כך לא יוצרים זיכרון לאומי קולקטיבי, כך לא בונים אתוס. מבחן האסוציאציות על לבנון מעיד כאמור שהיא זכורה בעיקר באמצעות אירועים קשים. לבנון הייתה יותר מכך ובמהלכה חווינו גם הצלחות, והצלחנו לדכא את פעילותו של חיזבאללה באופן משמעותי לפרקי זמן ארוכים. בפריזמה של "מורשת הקרב" האמונה על הערכים והאתוס מזה, ובפריזמת "ניתוח הקרב" האמונה על הניתוח המקצועי והפקת הלקחים לעתיד מזה - חשוב שנפעל לאיזון התמונה הקיימת כיום שהיא כאמור - אנקדוטלית ולא פעם חוטאת במחזור נרטיב שעיקרו תבוסה ואובדן דרך.
שלישית, בעבור עם ישראל. תתפלאו, אבל להכרה הרשמית יש חשיבות עצומה בכל הקשור להפיכת האירוע לנוכח בתולדות האומה. יידע כל פוליטיקאי מה ההשלכות, יידע כל קצין את אשר אירע בשנים הללו ויפיק לקחים כמידת יכולתו. הדיון הציבורי נחנק באיבו. 20 שנה מאוחר יותר, לא מאוחר מידי לעורר אותו במלוא עוזו. למעט הבלחות בודדות, לא כולן מוצלחות ומייצגות במיוחד, לבנון נעדרת מהתרבות, מהמחקר, מהסיפורת, מהתחקירים העיתונאיים. כל כך הרבה קרה שם על פני כל כך הרבה שנים, עם חשיבות כה עצומה לחיי האומה - וכל השפע הזה הוביל ליבול דל שבדלים, גם כיום.
רק ב-2003 נקבע אות מלחמה למלחמת ההתשה. 32 שנה לאחר הקרבות הקשים והמרים, תוקן העוול ההיסטורי. לאחרונה פורסם ספר מקיף ומרשים אודות המערכה שהתנהלה באוויר ובקרקע בין ישראל והמצרים ופטרוניהם אז - ברית המועצות. הספר "חומת סואץ" שכתב בוריס דולין, שופך אור על הלחימה האינטנסיבית שנערכה בימים ההם בתעלת סואץ ומתמקד בניסיון לבנות חומת הגנה של טילי קרקע אוויר במטרה להצר את צעדיו של חיל האוויר הישראלי, מאמץ שהוכתר לדאבון הלב בהצלחה לא מבוטלת. קראתי את הספר בשקיקה, ובקורטוב של קנאה: מתי נוכל אנחנו לקרוא ספרים כה מעמיקים על לבנון שלנו? מתי תהפוך הלחימה ברצועת הביטחון לנכס צאן ברזל של התרבות הישראלית? לידע חובה לקצין, ללוחם, לפוליטיקאי ולמדינאי?
אז מכאן לשר הביטחון, רב סרן במילואים נפתלי בנט, שהייתה לי הזכות לשרת איתו בהזדמנויות שונות במרחבי רכס עלי טאהר ובגזרה המערבית בשנות ה-90, נפלה בידך הזכות לעשות צדק היסטורי. קח אותה בשתי ידיים. העובדה שהרמטכ"ל הנוכחי היה מפקד בלחימה הזו במשך שנים רבות בוודאי לא תזיק.
הכותב שירת ברצועת הביטחון מתפקיד לוחם ועד תפקיד סמג"ד בין השנים 1991 - 2001 ועוסק בימים אלו בכתיבת ספר על אודות התקופה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו