"זוהי הדרך היחידה ואין אחרת, ובה אנו חייבים ללכת גם במחיר שאנחנו שילמנו. איני רוצה לנאום ולהיות גיבור לאומי, אבל כך אני מרגיש ואני כותב זאת נאמן לאמת".
כך כתב יעקב וייס, עולה הגרדום, במכתב מהכלא המנדטורי ב־1947 לאחר שנתפס במהלך הפריצה לכלא עכו. באירוע נמלטו אסירי אצ"ל ולח"י, לפני קבלת גזר דינו ששלח אותו אל מותו.
בארכיון מכון ז'בוטינסקי נשמרו שני מכתבים, שכתב וייס בזמן ששהה בבית הסוהר המרכזי בירושלים, כנראה בסוף מאי 1947, לשם הועבר עם חבריו לצורך המשפט. המכתבים מופנים לאימרה, ככל הנראה חברו יצחק פרידמן, ובהם הוא מצהיר על צדקת דרכו ודורש מחבריו להמשיכה ולנקום את דמו. "כולנו במצב רוח טוב ואנו מחכים למאורעות הבאים מתוך אמונה שהעתיד יהיה טוב ויפה יותר", מדגיש וייס במכתבו.
שני המכתבים יוצגו היום באירוע זום של מכון ז'בוטינסקי לרגל ציון 73 שנה לפריצה לכלא עכו, בשיתוף מוזיאון אסירי המחתרות בעכו של משרד הביטחון, ברית חיילי האצ"ל ומרכז סיורים גליל מערבי.
"התקווה" במותם
וייס, איש בית"ר וחבר האצ"ל, פעל רבות כדי להציל את יהודי הונגריה במהלך השואה: הוא זייף מסמכים, התחזה לקצין הונגרי ולקצין גרמני וקיים קשרים עם מוסדות הצלב האדום והשגרירויות. לאחר שהצליח לעלות לרכבת ההצלה של קסטנר והעפיל לארץ ישראל ב־1945, חזר וייס לפעילות בבית"ר וזמן קצר לאחר מכן הצטרף לאצ"ל. הוא השתתף בהתקפות על מחנות צבאיים ובפעולות חבלה במסילות ובכבישים.
עוד קודם הפריצה לכלא עכו כתב לחבריו: "גם אם כולנו ניהרג, חייבים לבצע את הפריצה". ב־4 במאי 1947 השתתף בפריצה של האצ"ל לכלא הזה, שבמהלכה נתפס על ידי הבריטים, יחד עם ארבעה לוחמים נוספים. הם נשפטו, שניים נידונו למאסר עולם והנותרים - וייס, אבשלום חביב ומאיר נקר - נידונו למוות בתלייה. הם הועלו לגרדום בכלא עכו בכ"ט בתמוז, ב־29 ביולי 1947, ביום פטירתו של זאב ז'בוטינסקי על פי התאריך העברי, כאשר שירת "התקווה" על שפתותיהם. בן 23 היה וייס במותו.
מירי יהלום, ארכיונאית במכון ז'בוטינסקי, מעידה כיום ש"המכתבים מהווים צוואה לחבריו בתנועת בית"ר ובאצ"ל, וסביר להניח שנשלחו מבית הסוהר בדואר מחתרתי עוד לפני שנקבע פסק דינו. וייס ידע שהוא עומד להיתלות". לדבריה, "הוא הצליח להיאבק בגרמנים ולהישאר בחיים, אך איבד את חייו במאבק בבריטים בארץ".