חוסר הנוחות נובע משתי סיבות: הראשונה, התרבות שנחשפה ביחידה, כפועל יוצא מעבודת ועדת החקירה בראשותו של אלוף (מיל') נעם תיבון. חוסר מקצועיות, אי-הקפדה על פקודות ונהלים בסיסיים, היעדר דיווח ותיאום בכל הרמות - אלה רק חלק מהממצאים שהעלתה החקירה, ושתרמו במישרין לתוצאה הטרגית.
החקירה אמנם בדקה רק את האירוע הספציפי הזה, אבל סביר שאם זאת המציאות שנחשפה, היא מושרשת ועמוקה בהרבה. מן הסתם, ההתנהלות הקלוקלת הזאת התקיימה לאורך זמן באירועים רבים נוספים, שלא הגיעו לתודעה רק משום שהסתיימו ללא נפגעים. ואם כך הדבר - וכאמור, סביר שכך - מה זה אומר על מידת הבקרה הפנימית ביחידת אגוז, ועל מה שיודעים על מה שקורה בה בחטיבת הקומנדו שממונה עליה, באוגדה 98 ובפיקוד המרכז? והאם זה המצב גם ביחידות אחרות, בדגש על הגדודים-האחים של אגוז, מגלן ודובדבן?
לכן החלטתו של הרמטכ"ל אביב כוכבי לעצור את האימונים לטובת "סדרי בראשית", כפי שהוא הגדיר זאת, היא נכונה ומתבקשת. יותר מדי דברים באירוע הזה מלמדים על התברברות בסיסית, יסודית, שכמו בכלל הברזל בניווטים מחייבת לחזור לנקודה המוכרת האחרונה, ולהמשיך ממנה. אבל אסור לצה"ל להסתפק בכך: חובה עליו לוודא שהיחידות השונות - בדגש על אלה שמשוכנעות שהגלגל הומצא אצלן - אכן הופכות כל אבן; אם זה לא יקרה, האירוע הבא מחכה מעבר לפינה.
הסיבה השנייה לחוסר הנוחות נובעת מהמסקנות האישיות. יש פער בלתי נתפס בין התוצאה - שני קצינים הרוגים ביחידה מובחרת - לבין המסקנות החלביות יחסית, שמרוכזות בקצונה הזוטרה בלבד. גרוע מכך, יש חוסר הלימה בולט בין המסקנות הנוקבות בתחקיר של תיבון, לבין ההחלטות שגזר מהן כוכבי. מדובר אמנם במפקדים מצטיינים, אבל כדי לזעזע ארגון מהיסוד, בעקבות אירוע שהוא מזעזע ביסודו, נדרש לעיתים לנקוט צעדים חריפים - גם אם המשמעות היא להדיח קצין מצטיין, דוגמת מפקד היחידה שתחתיו אירעה שרשרת התקלות והמחדלים הזאת. גם העובדה שמפקדי החטיבה והאוגדה - קצינים מעולים לכל הדעות - יצאו אפילו ללא הערה בתיקם האישי מפתיעה, לכל הפחות.
ייתכן שהרמטכ"ל נמנע מכך כדי שלא לזעזע עוד את היחידה, שאיבדה שני מפקדי פלוגות באירוע, ומפקד פלוגה נוסף שהודח (בנוסף לסגן מפקד היחידה ולקצין היורה, שהודחו אף הם). מדובר אכן במסה קריטית, שאסור להקל בה ראש, אבל אגוז היא יחידה קשוחה, שכבר ידעה משברים בעבר, ובניהול וגיבוי מתאימים הייתה מתמודדת בהצלחה גם עם החלטות קשות יותר.
בשולי הדברים, יש לדו"ח של תיבון חשיבות נוספת: הוא מנפנף הצידה את הטיעון שנשמע מצד גורמים פוליטיים (וגם בכמה מחוזות בצה"ל), כאילו אלחרר ואהרון הם ההרוגים הראשונים במאבק על הריבונות בנגב. תיבון מבהיר שמדובר בקשקוש שאין לו שום סימוכין בשטח: אילו ננקטו כל הצעדים הדרושים, שני הקצינים היו נותרים בחיים.
הריבונות בנגב היא עניין אחר, שמחייב בוודאי מענה תקיף וסדור יותר מזה שניתן לו כיום. אבל גם כאן, אל לו לצה"ל לעשות לעצמו הנחות. לו באגוז היו שומרים כנדרש על האמל"ח, הוא לא היה נגנב והקצינים ביחידה לא היו יוצאים למסעות יזומים בחיפוש אחר גנבים וציוד. לעיתים, הדברים הם עד כדי כך פשוטים. אם צה"ל גם ישכיל להנחיל אותם מחדש לחיילים, יש סיכוי שמהאירוע המיותר באגוז יצמח משהו בריא.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו