"הוא ביקש שאם זה יקרה לו - אמשיך בחיי"

טו בא"ב תש"ע. יום האהבה. בעלי, ניר, היה במשימה צבאית ברומניה, כך ששנינו ידענו שלצערנו לא נוכל לחגוג השנה כמו תמיד. הוא עוד הספיק להתקשר אליי בבוקר ולהגיד שהוא לא מפסיק לחשוב עליי ושהוא אוהב אותי. באותה שיחה גם הבטיח שנעשה משהו כיף ביחד כשיחזור לארץ.

הרגשתי רע באותו יום.

הייתי בחודש השלישי להיריון. הוא התקשר שוב לראות שאני בסדר, אמר שהוא עולה לטיסת אימון ארוכה ושלא אחכה להודעה ממנו אחרי הנחיתה (לפי הנוהל שלנו) כי זה ייקח זמן. לאחר מכן קיבלתי ממנו את  ההודעה האחרונה: "כשהפיל אוהב את הפילה מייד הוא אומר לה, חוזר ואומר לה בואי, בואי כלה".

ב-‭15:45‬ הם התרסקו.

ובאותו הזמן בדיוק אני מתחילה לקבל טלפונים מחברות ששואלות אם אני בסדר. אני מודה שבהתחלה לא הבנתי מה קורה ולמה, התהפכה לי הבטן ותהיתי אם כולן מתעניינות בי בגלל ההיריון או שקרה משהו.  ב-‭18:50‬ שמעתי צעדים מחוץ לדלת בתל נוף. היה לנו בבית חלון ארוך וצר שהשקיף  אל הכניסה. התריס היה פתוח. פתאום ראיתי  כמה זוגות נעליים צבאיות ותיק מד"א. רעדתי כולי. ידעתי.

עמיקם נורקין, כיום מפקד חיל האוויר ומי שהיה בזמנו מפקד הבסיס, עמד מחוץ לדלת וביקש שאפתח. נשכבתי על הרצפה ולא הפסקתי לבכות. באותו הרגע התרסקתי גם אני.

התמונה הבאה שאני זוכרת: מיליון אנשים בסלון. עמיקם סיפר שהמסוק של ניר נעדר ושהם לא יודעים עדיין מה קרה. המידע החל לטפטף בהדרגה. בראש כבר הרצתי את המקרים הכי גרועים - פציעה קשה, טיפולים לכל החיים, אני אצטרך לדאוג לניר ולטפל בו. לא דמיינתי שהוא נהרג. כל הלילה חשבתי עליו זרוק באיזה הר ברומניה ומחכה שיחלצו אותו. כשצוות החילוץ הגיע ולא  מצא כלום, רק רסיסים, הבנתי שזהו. הוא  מת. ניר לא יחזור.וככה, אישה צעירה בת ‭ ,26‬בהיריון ראשון עם ילדה שצריכה לצאת לאוויר העולם  בעוד חצי שנה, מצטרפת למשפחת השכול.

מול הר של אתגרים

אף אחד לא מכין אותך לזה. פתאום אני  אלמנה. ותכף אהפוך גם לאמא. הכל התערבב. איך ממשיכים מכאן? למזלי היה לי זמן להתכונן ללידה. אבל לא ככה תכננתי את  זה. מי חשב על תסריט כזה? ועדיין, ברגע שירין נולדה התמלאתי שמחה אדירה. מייד כשהביאו אותה אלי הראיתי לה תמונה של ניר וסיפרתי לה שזה אבא שלה. לחשתי לה שהוא חלם לגדל אותה אבל לא יכול להיות  פה. שמעכשיו אני אהיה עבורה הכל, גם אמא וגם אבא.

המחשבות קופצות אחורה וקדימה.

כשאחד המפקדים של ניר נהרג במלחמת לבנון השנייה ואשתו נשארה לבד בהיריון, דיברנו על החשש הזה. ניר אמר שזה יכול לקרות גם לו וביקש שבמקרה כזה אמשיך בחיי. שלא אתקע ואדרוך במקום.

השנתיים הראשונות אחרי שניר נהרג היו  קשות מאוד. הגעגוע אליו, המחסור שלו,  הלידה, ההתמודדות עם הגידול של ירין. הייתי מרוסקת. עזבתי את העבודה והלימודים וחזרתי לבית של ההורים. היו ימים שלא הצלחתי לתפקד או לקום מהמיטה. הנפש שלי השתנתה. מילדה שבוכה על ציון לא טוב במבחן, פתאום אני מול ההר של האתגרים הכי קשים שיש.

הגעגוע לא עוזב. מחסור של בן זוג אוהב,  מחבק, צוחק - איך אפשר להיפרד אחרי ‭ 11‬ שנות זוגיות? אבל המשכתי בחיי כמו שניר ביקש. הכרתי את אסף, בן הזוג שלי. ההתחלה היתה קשה. לעיתים חשתי כאילו  זו בגידה. אבל אסף ידע להכיל אותי, ברגישות ובסבלנות אינסופיות הוא נטע בי ביטחון  והוריד את המחסומים. והחיים דוחפים קדימה.

על אף שניר לא ידע שיש לנו בת, הוא בחר את השם שלה. כשהחזירו לי את המחשב שהוא לקח איתו לרומניה כדי לדבר איתי בסקייפ, הוא השאיר פתק תזכורת בתוך המחשב עם שמות לבנים ולבנות. כשאחי ראה ברשימה את השם ירין, הוא אמר שזה היפוך אותיות של נירי.

אני זוכרת איך בשנה הראשונה לא הבנתי בכלל שכולם מסתכלים עלי. פתאום אני במרכז תשומת הלב. האמת היא שאני לא באמת זקוקה ליום הזיכרון. אמנם הזרקור מופנה  אלינו, בני משפחת השכול, אבל אני זוכרת  כל הזמן. כל יום. אני קמה עם ניר בבוקר והולכת לישון איתו בלילה. הוא חלק מהנשמה שלי. האהבה הראשונה, בלתי נפרדים  מגיל ‭ 16‬ ועד הדפיקה בדלת. לפעמים שיר ברדיו מזכיר לי אותו ואני מתחילה לבכות. לפעמים אני נזכרת בבדיחה שהוא היה מספר ומחייכת לעצמי בעצב.

ליתמות אין גיל

אני חייבת להיות חזקה בשביל ירין, אבל חשוב לי לומר שאני מודאגת. אני מבקשת לנצל את הקשב של כולם כלפינו דווקא כעת, ולהתריע על העוול הגדול שלפיו בשל החלטה ביורוקרטית חסרת היגיון ובעיקר חוסר רגישות, יתומי צה"ל שעוברים את גיל ‭ 21 ‬ נותרים ללא זכויות וללא תמיכה אמיתית.  ואחרי גיל ‭ ,30‬ לצערי ולתדהמתי, הם כלל לא מוגדרים כיתומים בידי המדינה.

אני יודעת שרבים מכם בוודאי לא מבינים על מה מדובר ומה דרמטי כל כך, אבל האם בגיל 30 האבא קם לתחייה פתאום והיתמות  נעלמת? לא מספיקה ליתומים הכרה סמלית, דרושה הכרה מלאה בשארית הדם הישירה של  החלל, שלא שונה במאומה מהורה, אח/ות או  אלמן/ה. היתומים, הילדים שלנו, בוודאי לא צריכים להתבגר בחשש כי ישכחו את הקשר שלהם לאביהם שנפל.

נירו שלי, אני מתגעגעת אליך כל הזמן.  אתה איתי במחשבות, אתה אצלי בלב, אתה לידי בנסיעות. אני רק רוצה לשמוע שוב את הצחוק שלך ולתת לך נשיקה וחיבוק. שמור  עלינו מלמעלה, אוהבת לנצח.

”מי חשב על תסריט כזה? ועדיין רגע שירין נולדה התמלאתי שמחה אדירה. מייד כשהביאו אותה אלי הראיתי לה תמונה של ניר וסיפרתי לה שזה אבא שלה. לחשתי לה שהוא חלם לגדל אותה אבל לא יכול  להיות פה. שמעכשיו אהיה עבורה הכל, גם אמא וגם אבא".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו