אין כמעט מי שלא מכיר את סיפור הגבורה ההרואי במלחמת לבנון השנייה, שבו רס"ן רועי קליין ז"ל זינק על רימון כדי להציל את חיי פקודיו. רבים גם מכירים את סיפורו של נתן אלבז שעשה מעשה דומה במהלך שירותו הצבאי בשנות ה-50 ושעל שמו נקרא עד היום מחנה נתן בבאר שבע. אולם מעטים מכירים גיבור נוסף בנסיבות דומות – לוחם האצ"ל יצחק בילו, אשר שנתיים לפני קום המדינה נפצע אנושות במהלך פעולה נגד הבריטים, לאחר שזינק על רימון שנשמט מידו ובכך הציל את חבריו.
"הוא היה בחור שקט אבל מנהיג", מספרת אחייניתו דליה שקד ל'ישראל היום", "אמא שלי תמיד אמרה שאם יצחק היה בחיים הוא היה מגיע רחוק. אבל הוא היה בן 19. מה הוא כבר הספיק בחיים? הוא נפל כשלחם נגד הבריטים ואביו נהרג ביוון כשלחם לצד האנגלים בנאצים. רק ההיסטוריה של עם ישראל יכולה ליצור כאלו סיפורים".
יצחק בילו (פילו) נולד בסלוניקי שביוון ב-1926 ובגיל 9, על רקע תחילת הפרעות ביהודים ברחבי אירופה, עלה עם אביו לישראל כדי להכין את הקרקע לבואם של שאר בני המשפחה. זמן קצר לאחר מכן הצטרפו על האב שמעון ובנו, גם אמו, שרה, ושלוש אחיותיו. שנה לאחר עלייתו הצטרף יצחק לנוער בית"ר.
ב-1942, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, נענה אביו לקריאתו של זאב ז'בוטינסקי והצטרף לחיל החפרים של הצבא הבריטי, שב ליוון ולחם בגרמנים עד שנפל בשבי הנאצי. זמן מה אחר כך הוא ניסה להימלט מהשבי ומאז נעלמו עקבותיו. יש הסוברים כי בעת ניסיון ההימלטות הוא נורה ונהרג ויש המשוכנעים כי חזר לשורות יחידתו ונפל באחד הקרבות בכרתים. כך או כך הוא לא שב יותר לביתו ולחיק משפחתו. את המחקר אודותיו עורך ארגון 'לתת פנים לנופלים', בהובלת דורית פרי, ומקום קבורתו לא נודע.
"יצחק הפך לגבר של המשפחה ולמפרנס העיקרי שלה", אומרת דליה, "בבקרים הוא עבד ובמקביל הצטרף לאצ"ל. "אמי היתה אחותו הבכורה. אני נולדתי ב-1944 והוא אהב לבוא לבקר את האחיינית שלו. במשפחה סיפרו שלפעמים הוא היה מגיע עם כלי נשק ומחביא אותם במקלחת ובמקומות נוספים בבית. הוא לא פחד משום דבר. דומה מאוד לאביו".
יצחק לחם במסגרת הח"ק – החיל הקרבי שנחשב ליחידה המובחרת של האצ"ל. בפשיטה הימית הראשונה של הארגון על מחנה הצבא הבריטי שנערכה ב-1945 במגרשי התערוכה בתל אביב, הוא נפצע באורח קשה בבטנו ובידו. "מאז הוא התרגז שלא לקחו אותו לפעולות בגלל הפציעה שלו", מספרת אחייניתו. לבסוף, הוא חזר לפעילות מבצעית אך פציעתו היתה לו לרועץ.
בשנת 1946 נשלח יצחק ושני לוחמים נוספים לפעולת הסחה שנועדה להרחיק את השוטרים הבריטים ממוקד הפעילות המרכזי, תחנת המשטרה הבריטית ברמת גן שאליה תכננו אנשי מחתרת לפרוץ ולגנוב כלי נשק. "הוא פיקד על הפעולה בתחנת הרכבת בבית הדר ששם היו המסילות לכיוון ירושלים", מספר חוקר מכון ז'בוטינסקי יוסי קיסטר, "הם היו צריכים לשרוף את מבנה התחנה".
שלושת הלוחמים שפכו את הדלק שנשאו על צריף התחנה ויצחק "תכנן לזרוק לתוכו 'פטרדה' שזה מעין רימון תבערה", אומר קיסטר. אולם לפני ששני הלוחמים האחרים הספיקו לצאת מהצריף נשמט הרימון מידו הפגועה של יצחק וזה לא חשב פעמיים לפני שקפץ עליו והציל את חבריו. מהפיצוץ הוא נפצע באורח אנוש ובכל זאת לא נכנע עד הרגע האחרון. "השומר הזעיק את השוטרים הבריטים וכשאחד הקצינים ביקש לעזור לו לקום הוא ירק בפניו ואף ניסה לסטור בפניו". כעבור שעתיים הוא נפטר בבית החולים.
"הוא נקבר בנחלת יצחק ולמשפחה הודיעו כעבור מספר ימים, בדיוק כשאני חגגתי את יום ההולדת השני שלי" מציינת דליה. היא מספרת שסבתה, אימו של יצחק, גרה איתם בבית והעצב ניכר בה עד מאוד, "סבתי התאלמנה ואיבדה בן בתוך שלוש שנים והיא בסך הכל היתה מעט מעל גיל 40. כשהיא נפטרה היא נקברה לצדו של יצחק".
לדבריה, למרות נפילתו בגיל כה צעיר, רוחו של יצחק נוכחת מאוד בקרב המשפחה המורחבת, "אחי איציק, שנולד ב-1949, נקרא על שמו, סיפרתי את הסיפור של יצחק לילדיי ואני מספרת אותו גם לנכדיי. בבית תמיד הזכירו אותו ושאלו מה הוא היה עושה כאן ומה היה אומר פה".
ובכל זאת יש משהו אחד שמעט צורם לה בהנצחתו של דודה שכמעט ולא הכירה, "לפני הרבה שנים עיריית תל אביב הנציחה את שמות הנופלים במבנה תחנת הרכבת שקיים עד היום ותלתה שלט קטן עם לוח נחושת ועליו הסיפור של יצחק. לצערי השלט הזה נעלם והייתי רוצה שהעירייה תחדש ותשיב אותו למקומו כדי שמי שיעבור ליד התחנה יכיר את סיפור הגבורה הזה ויוכל לתת כבוד לדוד שלי שהיה גיבור והקריב את חייו למען אחרים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו