זיכרון מבעד לעדשה: תחנות בחייו ובמותו של גיבור מלחמה מסוג אחר

התרגלנו לראות תיעוד של פעולות צה"ל בעומק השטח וצילומים שמחזקים את האתוס הצה"לי, וגם את האופן שבו אויבינו תופסים אותו. קשה לזכור, אך לפני 20 שנה תיעודים כאלה היו נדירים ביותר. דעת הקהל בארץ ובעולם הסתמכה על דיווחים, ניתוחים ופרשנות. התמונה, זו ששווה אלף מילים, זו שמראה יותר מכל את הנחישות, האומץ והמוסר של חיילי צה"ל - נעדרה מהם. אחד מהחיילים הראשונים שיצא למשימה מסוכנת וחשובה זו היה סמל ליאור זיו ז"ל, משימה שממנה לא שב.

הזמן: אביב 2003, שלהי האינתיפאדה השנייה. תקופה מורכבת רצופת פיגועים. צה"ל מחליט לצאת לסדרת מבצעים כדי לפגוע בתשתית הטרור בעזה וביו"ש. איציק כהן, סרן צעיר דאז, עומד בראש אחת משלוש פלוגות שנכנסות לשטח, במבצע שזכה לשם "מבצע פרשי הלילה".

הכוח מחופה על ידי שני גדודים. ברשת הקשר נשמעת תפילת הדרך, ולאחריה קולו של המפקד מתדרך את חייליו. בפני הכוח ניצבו שתי מטרות מרכזיות: הראשונה - לפוצץ את ביתו של מוחמד אבו שמאלה, אחד מראשי חמאס ברפיח; והשנייה - לאתר ולפוצץ מנהרה אסטרטגית של חמאס, שחיברה בין רפיח העזתית לרפיח המצרית.

היום כהן הוא תת־אלוף, מפקד אוגדה 80 שבפיקוד דרום. אז היה מפקד פלחה"ן גבעתי, שתפקידה לבצע משימות הנדסיות בעומק שטח האויב. עד לאותו מבצע היו כוחות צה"ל נכנסים לרפיח דרך ציר פילדלפי שבגבול מצרים. הפעם החליטו להפתיע את האויב דרך ח'אן יונס. חזרנו עם כהן לרגע הזה, בניסיון להתחקות אחר הקבוצה בשטח האויב.

תחנה ראשונה: התנדב למשימה

"בחלק הראשון של הנסיעה באמת הצלחנו להפתיע", נזכר תא"ל איציק כהן. "ברחובות הראשיים של רפיח המסעדות פתוחות והכל שגרתי. ככל שהתקדמנו, כך התעצמה האלימות, והתחילו לירות עלינו נק"ל אר.פי.ג'י ולפוצץ מטענים".

בנגמ"ש של כהן נסעו שלושה חיילים מדובר צה"ל: ניר ממן, דוראל גילרמן וליאור זיו. הם צוותו למבצע כדי לתעד אותו.

"אנחנו, החיילים והמפקדים, לא צריכים תמונות. ברור כמה ערכית המשימה שלנו, אבל בעידן מתפתח צריך לספר את הסיפור, להשפיע על הלגיטימציה ועל התודעה שלנו ושל הצד השני. התמונות האלה מראות שאנחנו לא מסכנים חפים מפשע. זה קריטי".

ליאור לא היה אמור להיות מוקפץ למבצע, אבל התעקש לצאת. "רובנו נעשה את המשימה כמו שצריך, אבל אין הרבה אנשים שיתנדבו לצאת לפעילות. התחום בער בו", מספר חברו ליחידה ניר ממן (39), היום צלם טלוויזיה. הוא נזכר שכשהתגברו קולות הירי והפיצוצים, שאל את דוראל, שהיה הוותיק משלושתם, אם זה רגיל וצפוי. דוראל השיב שלא.

המתח ניכר על פני החיילים. "המשכנו את הנסיעה בנגמ"ש עד שהגענו לתוך מחנה הפליטים רפיח. בתוך נגמ"ש סגור לא באמת יודעים מה קורה בחוץ. שומעים לוחמה. בזמן הנסיעה רק קיווינו שהמבצע יסתיים ושנוכל לחזור בשלום. לא חשבנו שמשהו יכול לקרות, כי בראש שלנו אנחנו רק מתעדים, לא לוחמים, כלומר בסוג של בועה. היו לנו אפודים ונשקים, אבל ברגע האמת האינסטינקט הוא לא להרים נשק ולהילחם", משחזר ניר ממן.

"בדרך שאלתי את ליאור אם סיפר להוריו לאן הוא נוסע. הוא אמר לי שלא, שאם אמא שלו היתה יודעת - היא היתה מגיעה לדוברת צה"ל ביום ראשון בבוקר ומוציאה אותו מהיחידה".

תחנה שנייה: אש תופת ברפיח

"ואז הגענו לבית של מוחמד אבו שמאלה. שיערנו שלא יהיה אף אחד בבית. המטרה לא היתה להרוג אותו, אלא רק לאותת לו, להזהיר", משחזר תא"ל כהן. "לימים, כשמונה ל'מפקד פיקוד דרום' של חמאס, הוא חוסל על ידי צה"ל במבצע צוק איתן.

"אחרי שתי דקות אנחנו מזהים מחבל חמוש ומנטרלים אותו. אני נותן אישור לפרוק לבית, החיילים בודקים שהמבנה לא ממולכד ונכנסים. אנחנו מוצאים הרבה מאוד תחמושת וחומרים מודיעיניים, ואפילו חגורת נפץ בתוך מגירת הלבנים של בעלת הבית".

הכוח פורס חומר נפץ כדי להכין את הבית לפיצוץ, ובמקביל, כוח נוסף יוצא לסרוק את הבתים בסמטה כדי לראות שאין מנהרה שמתחברת לבית. בתום הסריקות נכנסים הצלמים לתעד את מה כל מה שנמצא בו. המפקד ממתין לסיום התיעוד, כי כדי לחמש את הבית בחומר נפץ רגיש יש להוציא ממנו את כל הכוחות. הצלמים התבקשו לחכות בסמטה מחוץ לבית.

פתאום נזרק לעברם רימון רסס. למזלם הרימון עקר, אך מייד לאחריו נורית עליהם אש תופת מהגגות, משלושה כיוונים שונים.

כהן נזכר ברגעי האימה: "אנחנו מגיבים באש, ליאור חוטף פגיעה מאוד קשה באזור הראש, דוראל נפגע ברגליו, ניר חוטף רסיסים, החובש זוחל אליהם כדי לסייע ומקבל כדור ברגל, החופ"ל (חובש פלוגתי, ק"א) בא לסייע אף הוא וחוטף רסיסים לבטן. מצבו אנוש ואין לנו כוח רפואי".

תחנה שלישית: הניסיון שכשל

"ישבנו בסמטה שעונים על הקיר: לוחם גבעתי, אני, דוראל וליאור", מספר ממן, החייל הנוסף מדובר צה"ל.

"כשנפתחה עלינו אש דוראל עף עלי, ואני חטפתי רסיסים ברגל. דוראל צעק שירו בו ושהוא צריך טיפול. אמרו לנו לרוץ לקצה הסמטה ולחכות שם. עזרתי לדוראל לקום ורצנו. לא שמענו את ליאור, וחשבנו שרק שנינו נפצענו. חשבנו שאם ליאור לא איתנו - הכל בסדר איתו, והוא הצליח להיכנס בחזרה לבית של אבו שמאלה, כי לשם פינו את הפצועים.

"פתאום אני רואה חייל של גבעתי מנסה לדבר עם ליאור. רק אז הבנתי שהוא לא בהכרה. אני אומר לו שהוא משלנו, ושיכניס אותו לבית. רק אז קלטתי שליאור כל הזמן היה בסמטה. הוא חטף צרור רציני, גם לעורק הראשי. כשנכנסנו לבית, אני זוכר שהחובש אמר שליאור חייב פינוי דחוף ושהוא מאבד אותו".

מחוץ לבית - חילופי אש כבדים. כוח חילוץ מוקפץ לנקודה ועולה על מטען, מה שמעכב את הרופא ב־30 דקות יקרות. כהן ממשיך: "בינתיים רק החיילים שלי מטפלים בפצועים. אנחנו מפנים את הפצועים, מפוצצים את הבית, לא נשאר ממנו כלום, לאחר שפינינו ארבעה בתים מסביב כדי לא לפגוע בחפים מפשע. אחרי הפיצוץ הפלוגה השנייה מצאה את המנהרה הגדולה.

"ניסו להחיות את ליאור, אבל כבר לא היה סיכוי. כל הזמן שמעתי את הדיווחים ברשת הקשר שיש 'הרדוף' (הרוג, ק"א), אבל אף אחד לא אמר לי מפורשות שליאור נהרג. הנסיעה בחזרה היתה קשה מאוד. אביעד, החובש שטיפל בליאור, אמר לי איך שירדתי מהנגמ"ש 'אני מצטער על החבר שלך, עשיתי כל מה שיכולתי'".

ממן מוסיף: "מאז האירוע נשאר לי רסיס ברגל וכאב גדול בלב. לצערי, לא הספקתי להכיר את ליאור לעומק כמו שהייתי רוצה. מההיכרות העמוקה עם משפחת זיו, שנעשתה בנסיבות המצערות האלה, ומהסיפורים ששמעתי על ליאור אחרי לכתו, אני יכול רק לדמיין איזה גבר מדהים הוא היה גדל להיות".

כהן ממשיך: "האם הייתי יכול לנהוג אחרת? אולי להשאיר אותו בבית עוד כמה דקות? אבל אולי אז הבית היה מתפוצץ? שאלתי את השאלות האלה הרבה פעמים. אני יודע שבסופו של דבר קיבלנו את ההחלטות הנדרשות".

תחנה רביעית: הדפיקה בדלת

משפחת זיו היא משפחה ערכית ויצירתית: האב, דוד (69), רואה חשבון בהכשרתו, מתנדב בעמותות שונות בחולון עיר מגוריהם, והאם, מימי (65), היא מרצה לאיור אופנה במכללת שנקר כבר יותר מ־22 שנה. ליאור הוא בנם האמצעי. מימי נזכרת בהיריון ובלידה המורכבים שלו, שבסופם בחרו בשמו כי הוא "הביא אור הביתה".

"האהבה שלו לצילום התחילה בתיכון. בכיתה י"א הוא התחיל ללמוד צילום ותולדות האמנות והתאהב במצלמה", נזכרת אמו. "בכיתה י"ב הוא החליט שהוא מתגייס לדובר צה"ל. זה היה מאוחר מדי להחליף מסלול, אבל הוא היה מאוד עקשן והתחיל לעבוד על תיק עבודות ולהתכונן לראיון ליחידה. בסופו של דבר העקשנות שלו השתלמה, והוא התקבל. מבחינתי - יכולתי לישון היטב בלילה, כי הוא בדו"צ ולא בקרבי".

מימי מספרת שבנה היה מאושר כשהגיע ליחידה, והיה נשאר כל יום עד מאוחר, למרות ההקנטות מצד חבריו, שטענו ש"טוחנים" אותו. דוד מספר שב־13 החודשים שבהם היה בצבא, ליאור הספיק לצלם כ־4,000 תמונות. בלילה שבו התנדב ליאור לצאת למשימה ההיא, הוא סיפר לאמו שהוא נוסע לבאר שבע לצילום. לכן, כשפתחה את השער ב־3 לפנות בוקר לקבוצת חיילים שסיפרו לה שליאור נהרג בעזה, היא חשבה שזאת טעות בכתובת.

דוד לא מתקשה להיזכר ברגע הזה, כי לדבריו - הוא חי אותו כבר 20 שנה. "הם אומרים שליאור נהרג, ובלב שלי לא קורה כלום, אני לא מרגיש כלום. אני רק יודע שנפער בי חור מאוד גדול שאין סיכוי שיתאחה. לא רק אצלי, גם אצל שאר בני המשפחה. אתה מרגיש שחלק מהנפש שלך, מהגוף שלך, נתלש. אתה לא מבין למה או איך, ואתה נשאר עם השאלות האלה כל הזמן. זה הולך ומתעצם. איך ממשיכים? זה מאוד אינדיבידואלי. זה מאוד תלוי במשפחה הקרובה, בחברים, ואפילו בפתיחות שלך וברצון שלך לדבר".

תחנה חמישית: הנצחת המורשת

"אצלנו זה הרוג של חטיבת דובר צה"ל, והחטיבה עצמה מובילה את המורשת של ליאור, אז יש לנו הרבה הזדמנויות לחשוף את מעשיו. זה דבר שמאוד מחבק, כי יש לנו גם קצת גאווה בבן שלנו ובזה שזוכרים אותו, אבל בסופו של דבר - כל אחד הולך לישון לבד עם הכרית שלו בלילה", אומר דוד, והכאב ניכר בקולו.

מימי מוסיפה: "החיים שלנו מתחלקים לשניים - לפני שליאור נהרג, ואחרי. אני לא רציתי לחיות יותר אחרי שהוא נהרג. ברגע שהחלטתי לחיות, אז החיים שלי נראים אחרת, קיבלתי החלטות ואני מיישמת אותן. כל יום זו מלחמה בפני עצמה לקום בבוקר. המון אנשים אומרים לי שאני נראית חזקה, אבל זה לא תמיד ככה. אף אחד לא רואה אותי כשאני מתמוטטת ולא יוצאת מהמיטה.

"בסופו של דבר, אני מתגעגעת לבן שלי. השנה הזאת קשה במיוחד. ליאור היה בן 19.5 במותו. הוא לא הספיק להיות בן 20. עכשיו עברו 20 שנה מאז שהוא נפל, שזה יותר מהשנים שהוא חי. השנה באזכרה הרגשתי כאילו אני שוב בהלוויה".

לאחר מותו של ליאור הופקו לקחים, ומאז חיילי היחידה עוברים הכשרה של לוחמים. בדובר צה"ל מטמיעים את מורשתו של ליאור ומחבקים את המשפחה. מימי מדגישה שבמקרה של ליאור, גם הכשרה של לוחם לא היתה יכולה להציל אותו מהתופת.

"תקופה ארוכה שאלו אותי אם אני כועסת על הצבא. אמרתי שאני כועסת על עצמי, איך לא ידעתי שהוא יוצא למקומות האלה. חשבתי על זה שגם לו הייתי יודעת, לא הייתי אומרת לו להישאר במשרד. אנחנו מגדלים את הילדים שלנו ללכת בעקבות החלומות שלהם. נכון, הייתי דואגת, לא הייתי ישנה בלילה, אבל זה הגורל שלו".