פיגוע הטרור שאירע לפני כחודשיים בשכונת נווה יעקב בירושלים היה אחד מהפיגועים המזעזעים שהתרחשו בישראל בשנים האחרונות. מחבל ממזרח העיר חמוש באקדח, פתח במסע ירי רצחני לעבר עוברי אורח שהיו סמוך לבית כנסת לאחר התפילה, ממנו נהרגו שבעה בני אדם ושלושה נוספים נפצעו באורח קשה.
מיזם "בעוז רוחם" בהובלת "זהות" - איגוד המרכזים לזהות יהודית, הוא מפגש ישראלי דרך דמויות מופת שמתקיים כל שנה בסמוך לאירועי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ופעולות האיבה. המיזם מביא השנה את סיפורם של שלושה מהרוגי הפיגוע: הזוג אלי מזרחי ונטלי זיסקין ורפי אליהו זכרם לברכה. דרך סיפור גבורתם יוצאת הדופן, שקיפחו את חייהם בעת שניסו לעזור לפצועים בזירת האירוע, עולה דמותם המיוחדת ורוח הנתינה והעזרה שהייתה חלק בלתי נפרד מחייהם.
משפחות הנרצחים בפיגוע בנווה יעקב מדברים | צילום: זהות/רגע של חוכמה
שמעון מזרחי, אביו של אלי מזרחי ז"ל שנרצח בפיגוע, הוא תושב השכונה. מזרחי שמע את קולות הירי מביתו ורץ אל המרפסת כדי להבין מה מתרחש בחוץ. "ראינו את המחבל עומד ויורה", הוא נזכר ברגעים הטרגיים בו בנו וכלתו, נטלי זיסקין הי"ד, מיהרו לרדת במטרה לעזור ולטפל בפצועים ומצאו את מותם בתוך התופת, שנתיים בלבד לאחר נישואיהם. "הם ישר רצו למטה וצעקתי לעברם 'תעצרו, זה מסוכן! ותוך שניות הם פשוט נעלמו".
"אמה שלי התקשרה אלי וסיפרה לי שהיה פיגוע בנוה יעקב" מתארת אנג'ליקה זיסקין, אחותה של נטלי. "פתחתי מיד את הטלוויזיה ופתאום אני רואה את הבית של גיסי". אנג'ליקה מספרת על רוח הנתינה של נטלי, שעבדה בחדר האוכל של בית החולים הדסה. "נטלי הייתה אחות מדהימה עם לב טוב ורחב שתמיד עזרה לנו בהכול, לא משנה במה. היא טיפלה בהורים שלנו במשך שנים במסירות, כך גם בחולים כשהכירה את מצבו של כל חולה שהיא הגישה לו אוכל, מה מותר ומה אסור לו לאכול".
טלי בראשי, אחותו של אלי מזרחי מתארת שהעזרה ורצון לסייע היו חלק מרכזי מחייהם של בני הזוג, שהכירו בבית החולים דרך ביקוריו של אלי את אימו. "אלי תמיד חיפש כיצד לעזור לאנשים בשכונה ובכלל, וכשלא היה למי לעזור הוא היה דואג לאוכל לחתולי הרחוב. נטלי הייתה אישה מדהימה שעזרה ותמכה המון באמא שלנו שהייתה מאוד חולה, במקביל לכך שהיא סועדת גם את אמה בו-זמנית. היא גם הלכה ללמוד שפות נוספות כדי שתוכל לדבר עם כל החולים שהיא דאגה להם. הלוואי שהייתה לכל אחד אפילו חלק קטנטן מהנתינה שהייתה באלי ונטלי, שהיו תמיד מורידים מעצמם כדי לעזור ולתת", מסכם בכאב אופיר, אחיו של אלי ז"ל.
בראשי מספרת שבהלוויה ובמהלך ימי השבעה אביה חזר ושאל "אלי, למה רצת? אלי"? אך בשלב מסוים היא ענתה לו שזו תוצאה של החינוך שהבית הזה העניק, שהיה ספוג בנתינה אין סופית לאחר. "זה היה אלי, אני חושבת שאם הייתי שומעת שהיה בשכונה פיגוע ואלי לא היה רץ הייתי חושבת לעצמי, 'איך זה יכול להיות'. בראשי רואה באובדן הקשה של משפחתם במות של אחיה וכלתה גם צוואה לכלל. "אני חושבת שהגיע הזמן שנהיה אחד בשביל השני ולמען השני. אהבת אחים כמו שאלי רצה. וברגע שזה יקרה גם אלי יהיה מאושר", היא מקווה.
השיחה האחרונה
הרוג נוסף באותו פיגוע קשה הוא רפי אליהו. טינה אשתו ובנם אור משחזרים את השניות שקדמו לרגע שבו שאב המשפחה קיפח את חייו בניסיון לעזור לפצועים בזירת הפיגוע. "מיד כשזיהינו שקוראים לנו לעזרה עצרנו את הרכב וברגע שאבא שלי ירד מהרכב לעזור, ירדתי גם אני יחד איתו עוד לפני שהבנתי בכלל מה קרה", בנו אורי מתאר. טינה מתארת את הרגע שבו היא איבדה את היקר לה מכל. "השיחה האחרונה של רפי הייתה כשהוא טילפן למשטרה. הוא שכב על הבטן והטלפון היה מונח מתחת לפנים שלו וכנראה שתוך כדי השיחה הזאת הוא נרצח".
אור מספר בגרון חנוק על דמותו של אביו שהתאפיינה בשמחת חיים והארת פנים לסביבה. "הוא היה איש לבבי וחברותי, מאוד פתוח שתמיד אוהב לארח. היה לו לב זהב. בחיים הוא לא היה רואה מישהו שצריך עזרה ונותן גז וממשיך לנסוע. וככה הוא הלך, אבל גם ככה אנחנו נזכור אותו - כשהוא יצא לעזור לפצוע שהוא לא הכיר בכלל", קובע אור.
מיזם "בעוז רוחם" נולד מתוך ההבנה שיחד עם הכאב והשכול העוטפים אותנו ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ופעולות האיבה, יש זיכרון נוסף איתו רוצים להתעטף, זיכרון של עצמה ותקווה", מציין מנכ"ל ארגון זהות אלי ליפשיץ. "המיזם מבקש להפגיש בין זיכרונות תקוות וחלומות לבין סיפורי שכול באמצעות מערכי שיעור, סיורים וטקסים המשלבים סרטונים וסיפורים אישיים במטרה להפגיש את הציבור עם דמויות מופת ולעודד שיח אחר שמבוסס על עוצמה ותקווה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו