החיילות של מלחמת יום הכיפורים מדברות: "ואז הבנו את גודל האסון"

שלושה סיפורים על שלוש נשים שונות שמשחזרות את מלחמת יום הכיפורים, מלחמה עקובה מדם שתפסה את ישראל בהפתעה גמורה. 

רחלי מימון, גדוד 82: "מסה של הרוגים, שם רדף שם"

רחלי מימון, תושבת רמת השרון, שירתה בגדוד 82 של חטיבה 7 בחיל השריון. "הייתי כמעט שנה בצבא כשפרצה המלחמה, שירתי כפקידת לשכה של המג"ד בבאר שבע", היא מספרת.

הגדוד יועד לחצות בעת מלחמה את תעלת סואץ, אך באותו יום כיפור הם נשלחו לרמת הגולן. "זה היה יום שישי, היינו אמורים לצאת הביתה אבל אמרו לנו שלא יוצאים. הייתה כוננות, אבל לא ייחסנו לזה חשיבות גדולה מדי, ובטח לא חשבנו שהולכת לפרוץ מלחמה.

"בדרך לרמת הגולן, הסמג"ד דני פסח רצה לעבור בירושלים, להגיד שלום למשפחה שלו. הוא החזיק את הבן שלו בידיים, אבא צעיר ויפה, נפרד מאשתו ומבנו הפעוט, איתי".

כשהגיעו למחרת, "היה סתיו, הכל יבש, כל הטנקים פרוסים בשטח. המג"ד הלך לפגישה אצל המח"ט, ואנחנו נשארנו עם החיילים. צחקנו, התבדחנו, שוחחנו, ופתאום ראינו המון מטוסים מעלינו. דני הסמג"ד התעשת, והבין שאלה מטוסים סוריים. אמר לכולם להיכנס מייד לטנקים, והורה לנהג של המג"ד להוציא אותנו מהשטח. בדרך התחילו הפצצות, אש ותמרות עשן".

בערב, כשישבו בג'יפ, "שמענו בקשר שהקמב"צ יוחנן זורע נהרג ושהמג"ד נפצע. התחיל לחלחל לנו שזה לא פיקניק. נכנסנו להלם. למחרת התחילו להגיע שמות של הרוגים, מסה של שמות, חברים לגדוד, הסמג"ד. שם רדף שם. ואז הבנו את גודל האסון. הייתי בהיסטריה, בכיתי עד שהפכתי קהת־חושים. זה מה שקרה לכולנו".

רק כשחזרה הביתה כעבור שבועיים הבינה באיזו סכנה הייתה. בתום המלחמה, "הקימו את הגדוד מחדש, כאילו לא איבדנו חברים. חיינו בהכחשה. רק אחרי כמה שנים התחילו לעלות הזיכרונות, התמונות והפנים של החברים היקרים. זו טראומה שתלווה אותנו כל החיים".

 אסתי דינור, גדוד 82: "מבטים מבוהלים על הפנים"

אסתי דינור, תושבת תל אביב, שירתה גם היא בגדוד 82 והשתחררה כחודשיים לפני שפרצה המלחמה. "הגדוד נמצא בשטח, מעט בנות והרבה בנים, ומטבע הדברים נוצרת אחווה, חברויות. אנשים מצאו את בני הזוג שלהם לעתיד. ככה היה גם אצלנו בגדוד. היו כמה וכמה זוגות. גם לי היה חבר, יוחנן זורע".

כשפרצה המלחמה, אסתי הייתה בטיול במדבר יהודה. "ראיתי רכב נוסע ביום כיפור, והבנתי שמשהו קרה. חזרנו לירושלים והחלו האזעקות. התקשרתי לגדוד ואמרו לי שיוחנן הוטס לצפון. לא הבנתי מה קורה, ואין דרך ליצור קשר", אסתי נזכרת.

בשלב זה החליטה לחזור לגדוד. "הרגשתי שאני צריכה להיות שם, זו היחידה שלנו. לא לחכות שיגייסו אותי. אי אפשר היה להישאר בבית. כשנגמר יום כיפור, לקחתי מדים מבת דודה שלי והגעתי בטרמפים לקריית שמונה. זה כבר היה היום השלישי של המלחמה.

"הייתה שם מהומה, לא היה שום דבר מסודר. ראיתי מבטים מבוהלים על הפנים של כולם. קצינת ח"ן התקרבה אלי עם הבעה על הפרצוף, והתחילה לדבר איתי על החבר שלי בלשון עבר. היא חשבה שאני יודעת שהוא נהרג, ואני לא ידעתי", היא משחזרת.

אסתי עזבה את הבסיס, אך חזרה וביקשה שיטילו עליה משימות. "כל אחד חיפש במה הוא יכול לעזור, ואמרתי שאם אני יכולה לעשות משהו בשבילם, אהיה שם. שלחו אותי לבקר פצועים בבתי החולים ומשפחות שכולות. אלה היו חברים שלי".

היא מספרת שבגדוד, שרבים מחבריו נהרגו, לא דיברו כמעט על מה שקרה. "לא הייתה הפקת לקחים. הגדוד כמעט התפרק. אני לא יודעת אם התמודדתי עם זה, עד היום".

השנה, לראשונה, יתקיים לאחר חג סוכות מפגש של יוצאי הגדוד, שאותו ארגנה אסתי. "אני מקווה שזה ייתן להם סגירת מעגל", היא מייחלת.

מור אמארו, בסיס מרש"ל בסיני: "הנפש שלי נשארה בשארם"

מור אמארו, תושבת נתניה, הייתה חיילת בשירות סדיר כשפרצה המלחמה. היא שירתה בחיל המודיעין, והוצבה בבסיס מרש"ל בשארם. על ימי המלחמה, בעיקר הראשונים, היא כתבה יומן. במלאת 40 שנה למלחמה, החליטה לסרוק חלק מהחומר ולהעלותו לרשת. ליומן היא קראה: "מי"ה שלי".

גם היום, 49 שנים מאז, היא זוכרת הכל כאילו זה קרה אתמול. "כולנו בבסיס ידענו שתפרוץ מלחמה בשתיים בצהריים ביום שבת", היא מספרת, "אבל היינו 'הישראלים הגיבורים' של מלחמת ששת הימים. באותו יום, ב־14:30-14:20, התחילה חגיגה. ירדו עלינו מיגים מצריים. רצנו למקלט. לא ידענו מה קורה בחוץ. ידענו רק שבבסיס חיל האוויר הסמוך יש פנטום אחד כשיר.

"מדי פעם יצאנו לעשן בחוץ. באחת מהפסקות הסיגריה ישבנו ממש על הצוק וראינו מטוס נופל למים, ממש מולנו. היינו בטוחים שזה הפנטום. באותו רגע ידענו שאין לנו הגנה, והרגשנו פחד גדול. בדיעבד התברר שזה היה מיג. בשלב מסוים הייתה התרעה על כוונה של המצרים לבצע מתקפת אב"כ. ישבנו עם מסכות ופשוט חיכינו".

בשגרת המלחמה, של עבודה ושינה בחמ"ל, לעיתים על הרצפה, "היו רגעים של פחד, במיוחד בהתחלה, כשהיינו בטוחים שזהו. הייתה הרגשה של סוף העולם. דיברו על סוף העולם".

כשפשטה בבסיס המודיעין במרכז הארץ שמועה שהמצרים כבשו את שארם ושכל החיילות נאנסו ונרצחו, החל לחץ לפנות את החיילות בחזרה לישראל. "הייתה פאניקה. לא הסכמנו להתפנות, נשארנו 15 בנות".

כעבור כשבועיים הן הוטסו לבסיס רפידים. "ישבתי בקוקפיט, הסתכלתי על סיני. הנפש נשארה בשארם", מספרת מור.

היא זוכרת את היום שבו נגמרה המלחמה. "זה נתפס אצלנו כמחדל. אני זוכרת שחיילי הנח"ל שהיו בשארם בנו ביציאה מהבסיס גלעד, וכתבו 'פה נקבר המחדל'. היה מחדל עצום".