"לא בחרתי בשריון – ואז התאהבתי"

צידודים ראשונים

לא בחרתי בשריון. זה הכל קרה במקרה. בתקופה של אז, בניגוד להיום, רק כשהיית מגיע לבקו"ם היו מחליטים מה אתה הולך לעשות. היום מחליטים חצי שנה לפני. ואני? אני בכלל רציתי להיות בחיל-הים. הייתי נעול על זה. דודים שלי היו קצינים בכירים בחיל-הים, כך שכל החיים נשמתי את המלח, עם המדים שלהם, הסיפורים, ההזמנות לשיט. זה מה שמשך אותי.

*

ואז, כשסוף סוף אני מקבל זימון לקורס חובלים ולסטי"לים, מגלים שיש לי עיוורון צבעים. דבר טכני, מעצבן, שהיום כבר לא פוסלים עליו, אבל זה שובר לי את החלום. שנים טיפחתי את החלום הזה, והנה הוא מתנפץ לרסיסים הכי קטנים. אין קורס חובלים, אין חיל-הים.

גיוס מרץ 2018 בערוץ חיילים:

- גיוס מרץ 18': אחד משבדיה, 215 מארה"ב

- מפקד מגבעתי ממליץ: 5 טיפים למתגייסים

- חידון: תשובות שכל טירון אמור לדעת

וכך אני, ילד בכיתה י"א, מוצא את עצמי על הרכבת בדרך הביתה, בלי מושג מה אני הולך לעשות. אני מקבל בדואר מהצבא "נגררת", דף שבו כתוב שהתקבלה כבר ההחלטה שאני הולך ליח"ש, יחידת שדה. ואין מה לעשות בנדון. כך הוחלט.

ההורים שלי רוצים אחרת. שאלך לעתודה האקדמית. "בסדר, בסדר", אני אומר להם. נרשם, עושה את הבחינות, אבל אין לי באמת כוונה להתקבל. בקצרה, אני "מגלגל" אותם. 

כשאתה נרשם לעתודה, אוטומטית דוחים לך את הגיוס לחודש מרץ. יוצא מזה שכל החברים שלך מתגייסים לפניך, אבל בעצם אתה עובר גם את החוויה שלהם. עד שאתה מתגייס, הם כבר מסיימים מסלול. אז יש לי חבר טוב שהולך לצנחנים, ויש לי חבר אחר שהולך להנדסה קרבית. שריון לא עולה שם.

ואני שומע את הסיפורים שלהם וקורא את המכתבים שלהם ומתבשל בשקט, ומגרד לי כבר, מתי מתגייסים? ואני סופר את הימים עם טבלת ייאוש, והימים עוברים לאט-לאט.

צילום: רונן איציק

וכשאני סוף סוף מתגייס, יש לי מערבולת בראש. צנחנים? גבעתי? כולם מושכים אותך, כולם רוצים אותך. בבקו"מ יש ביתנים לכל חיל.

"הנה מרכבה, בואו נראה", צועק לי דדי, אח לנשק ולגורל. פגשתי אותו בעלייה לאוטובוס בדרך לבקו"מ, הסתבר לי שהוא בן לחברי נעורים של הוריי.

אני נמנע מלהגיב, אבל הוא חופר וחופר...

אז אני נכנס לטנק.

*

זה מדהים. עניין של עשר שניות מחשבה בין "טוב, עזוב, אני הולך מפה" לבין "טוב, אני נותן מבט". ועשר השניות האלה מעצבות לך את כל החיים אחר כך.

באותו רגע אני מבין שההתלבטויות שלי נגמרו. אנחנו ארבעה או חמישה חבר'ה, נכנסים פנימה לתוך הכלי ומביטים אחד בשני. בטנק אתה לא לבד. יש פה קטע, זה נראה כמו קומזיץ. שילוב מדהים בין אנשים ובין מכונה. היום זה הרבה יותר טכנולוגי, אבל גם אז היו מחשבי ירי וכוונות אלקטרו-אופטיות. אתה מסתכל, אתה רואה את החבר'ה שאיתך, הכלי משדר לך עוצמה, בינגו. יש שם הכל.

ואני מתאהב.

כאילו, פשוט, אני מגלה את הבית האמיתי שלי, בצבא. בית לא בוחרים. לבית אתה שייך, בלי בחירה.

אבל עדיין יש לי בית אחר, באזרחות, ואיכשהו אני צריך למכור את הטנק הזה גם להורים שלי. לא פשוט.

צילום: רונן איציק

*

לקראת סוף השבוע משחררים אותנו הביתה. עוד לא אומרים לנו לאן אנחנו הולכים. כשאני מגיע הביתה, אבא שלי שואל אותי, "נו?"

"מה נו?"

"נו, אתה הולך למחשבים?"

"איזה מחשבים", אני אומר לו, "אני הולך לשריון".

הוא נהיה כחול בפנים. הדור שלו חווה את יום כיפור במלוא העוצמה. 1,500 טנקיסטים הרוגים.

"מה שריון? מה, אתה השתגעת?" הוא אומר לי, "אתה השתגעת לגמרי!"

העיניים שלו רואות את המלחמה ההיא חוזרת ואוכלת לו את הילד. הוא לא רוצה שהבן שלו יהיה שם.

"קרבי?" הוא אומר, "אני ואמא עשינו מספיק. לך למחשבים".

והוא הרי שלח אותי ללמוד מחשבים, שטף לי את המוח ללכת למקצוע. אני נזכר במה שקרה כשהגעתי לבחירת מגמה בבית הספר.

 

*

זה היה בתחילת שנות השמונים, כשהכל היה עוד בחיתולים. "אתה תלך ללמוד מחשבים", אבא אמר לי. "אתה לא תהיה כמוני, אתה יש לך שכל. עוד כשהיית ילד קטן קלטנו שאתה ילד מוכשר. רופא שאבחן אותך אמר שאתה משהו מיוחד. אתה תלך ללמוד מחשבים".

אז הלכתי ללמוד מחשבים. ההורים שלי שילמו הרבה כסף כדי שאלמד בבית-ספר מאוד איכותי, כך שלמדתי מחשבים עם חבר'ה שחלקם הגיעו לתפקידים בכירים בחברות היי-טק.

יכולתי להיות כמותם.

אבל איפשהו, פה בפנים, זה לא התחבר לי. לא מצא חן בעיניי הדבר הסינטטי הזה, המחשבים האלה. הייתי צריך יותר את הדברים השורשיים, הארצישראליים. מאוד דיבר אליי הקטע הזה של אלה שעובדים קשה, כמו החקלאים והחלוצים.

אבא תמיד אמר לי, "תקשיב טוב: אתה תגיע רחוק. אתה לא תעבוד כמוני, אתה תגיע רחוק". כאילו שהוא לא מעריך את עצמו ואת העבודה שלו.

אבל אני דווקא מאוד הערכתי את מה שהוא עשה. אבא שלי עבד עם הידיים עד שהוא יצא לפנסיה. מסגר ומנופאי. איש שעובד קשה. ברבע לחמש בבוקר אתה שומע אותו מתגלח, בחמש וחמישה אתה שומע את דלת הבית נסגרת, ועד הערב אתה לא רואה אותו. לפעמים רק למחרת.

כשאתה עובד עם הידיים, זה אמיתי. זה לא איזה משהו סינטטי. ומאוד אהבתי את הקטע שקמים מאוד מוקדם, והכל בנחישות, ברצון של פלדה. נכון שאנחנו דור אחר עם קושי אחר, אבל אנחנו גם עובדים קשה. אני מאוד מאמין בעבודה קשה, עבודת כפיים. דם, יזע ודמעות. יש בזה נאמנות, רומנטיקה.

אמא שלי זה סיפור אחר. היא הייתה בבית חלק מהזמן, ובחלק אחר היא עבדה ברפא"ל. בצבא היא שירתה כאלחוטנית בגולני, הכי קרבית וקשוחה שיש, בתקופת מלחמת ששת הימים וההתשה. יש לה כל הזמן סיפורים ותמונות משם. זה עיצב אותה, נתן לה ביטחון עצמי.

אני, אמנם צבר, אבל כשאני חושב על זה, המנטליות של הבית הגיעה ממזרח אירופה ומאוד השפיעה על הגדילה שלי. יש בה דברים נהדרים. חריצות, צניעות, אחריות.

לא אשכח לעולם איך ההורים שלי היו מוציאים לטיולים את אחותי טלי ואותי, בתקופה כלכלית לא פשוטה. הם לא העזו לקנות דבר עבור עצמם, בלבד ששני ילדיהם יקבלו את מה שהם צריכים.

אבל יש גם כמה דברים פחות נהדרים. הקשיחות, הקיבעון, וחוסר הסובלנות. בית הוריי לא היה מקום שאתה יכול לבוא אליו ולהגיד, "קשה לי, אני לא יכול, אני לא מסוגל". אין דברים כאלה. זה נתפס כחולשה נוראית, זה לא פשוט. אם מנסים לדבר עם אבא שלי על רגשות, אחרי עשרים שניות או שהוא מחליף את נושא השיחה – או שהוא נותן לך הטפת מוסר. אין שם פתיחות לדברים האלה.

לא קל לגדול ככה. היום, כשאני חושב על זה, היית צריך לשים על עצמך מעטה של שריון.

*

האוטובוס עומד לצאת מלשכת הגיוס, ואני יושב ליד החלון.

אבא צועק לי, "אתה תגיד להם שאתה רוצה מחשבים!"

"בסדר", אני אומר לו.

אבל אני יודע שאני לא אלך לכיוון הזה. הם עוד לא יודעים, זה ברור לי. זה מרד חבוי, ועכשיו זו ההזדמנות לצאת איתו החוצה.

ולהפוך לשריונר.

 

אל"מ איציק רונן עבר מסלול בשריון מחייל ועד תפקידו האחרון כמפקד חטיבה. לאחרונה יצא לאור ספרו הראשון, "האדם שבטנק", בו רונן מכניס אותנו אל מרכז ההוויה הצה"לית בגוף ראשון, בעידן בו חל שינוי דרמטי במאפייני הלחימה. זהו דור שגדל על מורשת 67' ו-73' ומצא עצמו במלחמה מסוג אחר.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו