20 שנה לחומת מגן: נתנאל איזק, שהשתתף בקרבות הקשים בקסה, חושף עדויות חדשות בספרו החדש "יש מלחמות בלי שם".
"בשבת לפנות בוקר משכימים אותנו מוקדם יותר מהשעה בה היינו אמורים להתעורר. אנחנו קמים ומקבלים פקודה חפוזה. הוחלט להקדים את שעת הפריצה המקורית על מנת להפתיע את החמושים שמצפים לנו בקסבה, שכנראה מעריכים כי ניכנס בשלב מאוחר יותר במהלך היום.
"אנחנו מבינים את צו השעה ומתארגנים בזריזות לקראת הכניסה הקרקעית אל מתחם הקסבה. תוך כדי העמסת הציוד על הגב, נפתחת דלת של מחסן בדירה שמולנו ושישה שוטרים פלשתינים, לובשי מדים של המשטרה הפלשתינית, מסגירים את עצמם לידי הצוות הצעיר. הם יוצאים החוצה עם ידיים על הראש, ורובי הקלצ’ניקוב מונחים על הרצפה לרגליהם. המומים מהמחדל אותו ביצענו, כאשר לא סרקנו היטב את כל החדרים בבניין בכניסתנו אליו, אנחנו אוזקים אותם, ואכזרית שנמצאת למטה אוספת אותם לחקירה.
האויב הגדול ביותר של כל לוחם הוא שילוב של אופוריה ותשישות. לאחר העיכוב הבלתי צפוי שנכפה עלינו, אנחנו עולים אל האכזריות לנסיעה בת מספר דקות אל הקסבה. התוכנית המקורית שלנו הייתה לרדת מהאכזרית בצורה הבטוחה ביותר, כשהאכזרית הכבדה תינגח בנקודה מסוימת בחומה המקיפה את הקסבה. דרך החור שייווצר ניכנס פנימה אל סמטה, שלפי תצלום האוויר שבידנו אפשר למצוא בה מחסה בטוח לקראת תחילת הסריקות.
אבל לקסבה יש תוכניות משלה והדי הפיצוצים והיריות מתוכה נשמעים היטב דרך רעש האכזרית הנוסעת. אנחנו מגיעים אל היעד שלנו ומתחילים לפרוק מהאכזרית כאשר אש כבדה, שנורית לעברנו ממספר מוקדים, מעכבת אותנו דקות ארוכות מלצאת החוצה ולהיכנס אל הקסבה. הכדורים שורקים על פלדת האכזרית. כוח הפריצה שכבר נמצא בקסבה נתקל בלחימה עזה בסמטאות הקסבה ומגגות הבתים שלה ומבקש שוב ושוב את התגבורת שלנו. ההיתקלות היא ממש כמו במשחק מחשב שבו בכל רגע נתון קופץ חמוש, שיורה עליך צרור מאחת הסמטאות או הגגות של הבתים, ונעלם.
הבקשה לתגבורת נשמעת ברשת הקשר, ואני מבקש מנהג האכזרית לפתוח לנו את הדלת לכיוון החומה כדי שנהיה מוגנים ככל הניתן. אני נותן הוראה לכוח שלי לצאת מן האכזרית ולדלג ללא ירי ובריצה מהירה אל תוך הקסבה, כדי להצטרף אל כוח הפריצה שזקוק לסיוע שלנו. ברגע שאנחנו יוצאים מהאכזרית, אנחנו נכנסים ללחימה בשדה קרב רצחני. אנחנו מותקפים על ידי עשרות מטעני צד ורימוני יד שמושלכים לעברנו, ובמטחי ירי אוטומטי מנקודות שולטות, שמקשים עלינו מאוד את קצב ההתקדמות.
הכדורים ממש שורקים לנו בין הרגליים ואנחנו רצים אל תוך הקסבה בריצה מהירה. בהיעדר חיפוי אווירי, לוחם שאחראי על המא“ג שנמצא על האכזרית משיב צרורות ירי ארוכים אל מקורות האש, ונהג האכזרית מפעיל מיסוך עשן כדי לטשטש את מיקומנו ואנחנו רצים אחד אחרי השני בריצת אמוק אל החור שבחומה ומצטרפים אל חברינו שכבר פרצו אל בית מגורים מוגן יחסית ומשתלטים עליו. קבלת פנים של אש מסיבית כל כך לא ספגנו עד כה בשום פעילות מבצעית.
אנחנו מתכנסים כולנו בתוך הבית ומנסים לשבור את קירותיו כדי להתקדם אל הבית הבא, אבל עובי הבטון של הקירות לא מאפשר לנו לשבור אותם. בהחלטה מהירה אנחנו יוצאים אל הרחוב ומתקדמים עקב בצד האגודל, בדריכות מתוחה, בין הסמטאות הצפופות. ההליכה היא בצורת תולעת, אתה מתקדם רק לאחר שהחייל שצועד מאחוריך מגיע אליך. רק אז אתה משפר קדימה אל החייל שהולך לפניך ונוגע בכתפו. חלק מאיתנו מכוון את כלי הנשק קדימה, חלק מאיתנו אל הגגות וחלק דווקא צועד תוך מבט שמחפה לאחור. מדי פעם אנו מבחינים בטנקים של חיל השריון שמסיירים ומחפים עלינו מרחובות מעט יותר גדולים ומרווחים לתנועה. בשלב מסוים נמצא הבית המיוחל שמספיק בטוח כדי שנוכל לשהות בו ואנו מתכנסים להתארגנות. במקביל לסריקת היסודית של הבית כדי לוודא שאין בו איום שנשקף לנו, אנחנו סופגים ירי עז מנשק אוטומטי שבוודאות אינו הקלצ’ניקובים של השוטרים הפלשתינים.
האש כבדה מאוד ומנפצת את תכולת החדר, את חלונות הבית ואת הקירות. אנחנו נשכבים כולנו על הרצפה לשניות ארוכות, בלי יכולת להרים את הראש. האש מפסיקה ואנחנו מכוסים בשברי זכוכיות ואבק, מנקים את עצמנו ומקבלים דיווח ברשת הקשר כי טנק ישראלי טעה בזיהוי הכוח שלנו וחשב אותנו לאויב.
מצד אחד זה מבהיל שכמעט נפגענו מירי כוחותינו, אך מצד שני זה מרגיע אותנו לדעת שהירי של המא"ג הוא לא כלי נשק שנמצא בידי האויב. בבית הבא בתור שאנו סורקים, מתפוצץ בחצר, ברעש מחריש אוזניים, טיל לאו שכוח רגלי אחר של כוחות צה“ל יורה לעברנו. גם הם מזהים אותנו בטעות כחמושים פלסטינאים ומבצעים ירי של כוחותינו על כוחותינו. יש פער גדול בין הכוחות הפזורים בקסבה ומקומותיהם המתוכננים מראש, לבין מיקומי הכוחות בפועל. אצל כולנו הזיכרון עוד טרי מהפעולה של יחידת דובדבן בכפר עסירה א-שמאלייה הסמוך לשכם שבמהלכה נהרגו שלושה לוחמים מהיחידה מירי דו-צדדי עם חבריהם.
"נתקלים בשיטת לחימה חדשה של החמושים"
אופיר פונה ברשת הקשר לכלל הכוחות בקסבה ועוצר את כולם מלהתקדם, עד שכל אחד מהכוחות יבין איפה ממוקמים כלל הכוחות האחרים בקסבה. הוא מעביר בסבלנות פקודה בכל התדרים של רשתות הקשר אודות המיקומים של כלל הכוחות ולאחר יישור הקו הזה ממשיכים את המבצע. פעולה פשוטה שתחסוך חיי אדם בזמן אמת מצידו של מפקד גדול. גם הצד הלוגיסטי מסובך מאוד.
רחובות הקסבה מלאים במטענים מאולתרים שפזורים בסמטאות וההליכה בהן מחייבת ריכוז ודיוק. יותר מכול, זה מקשה על כוחות אחרים שלא למדו את תוואי ההליכה, להיכנס פנימה כדי להעביר אלינו את הציוד הנדרש להמשך הפעילות. אנו נאלצים לשלוח אחת ליום חוליית לוחמים, שתחזור בדרך אותה עברנו, ושתביא איתה ארגזים של ציוד לוגיסטי, מזון ומים אל הבית התורן בו נעביר את הלילה. בכל משלוח כזה אנחנו מקבלים גם ממתקים שאותם אנו מחלקים למשפחות הפלשתינים שבבתיהם אנו לנים את הלילה. אנו רואים בזה מחווה משמעותית, לא כי היא תשנה את ההשקפה של שני הצדדים אחד על השני, אלא בעיקר כי זה הדבר הנכון לעשות באותם רגעים, כאשר אתה רואה אזרחים מבוהלים מתכווצים במקומותיהם מרוב פחד ואת ילדיהם הקטנים מביטים בך במבט זרוע באימה. כאשר צוות לוחמים משתלט על בית של לא מעורבים, הנוהל הוא שהלוחמים ממנים שומרים בעמדות המשקיפות כלפי חוץ, כדי למנוע חדירה לבית או התקפה מבחוץ, וכמובן שמציבים שומר על המשפחה למניעת הפתעות בפנים.
עוד מנהג שאנו מסגלים לעצמנו הוא שכל משפחה כזאת מקבלת מאיתנו מנות מזון ראשונים ורק לאחר מכן אנחנו אוכלים איש איש בתורו. באופן קצת פרדוקסלי, כמעט כל המשפחות הפלסטינאיות מבקשות מאיתנו שנשאיר להן את המצות שאנו מקבלים, כי זה מאוד טעים להן. וכך מתפתח מעין טקס משונה, כשבכל לילה מתקיימת ארוחת שטח על טהרת חג הפסח עם משפחה פלסטינאית תורנית. לפעמים הרגעים הקטנים הללו נפיצים כי אנשי הבית זועמים עלינו ומכונסים בעצמם ולפעמים הם משוחחים איתנו ושוברים לזמן מוגבל את מחסום האיבה ההדדי.
עוד לילה שבמהלכו נורות לעברנו יריות בכל מספר דקות מסתיים, ועם שחר, אנו מתחילים בצעידה בסמטאות הקסבה. המערך הלוגיסטי של ניקוז הביוב אינו פועל בגלל הלחימה, ומרשת המים של שכם מתחילה לעלות צחנה כבדה. אנחנו מתחילים לנוע ונתקלים בשיטת לחימה חדשה של החמושים בקסבה כאשר הם יורים לעברנו מטחים של ירי מנשק אוטומטי. כשאנחנו מגיבים בירי, מתבצע לעברנו ירי מכוון של צלף פלשתיני שמחפש את הראשים שלנו. בגלל שאנחנו צועדים בשטח נחות, אנחנו נצמדים למקומות מחסה ככל שניתן, ומשיבים אש לעבר בית שחשוד בעינינו כבית שבו שוהים החמושים. הדחף הראשוני הוא כמובן לקום ולהסתער אל עבר מקורות הירי אך לאור תדריכי המודיעין, ברור לנו שזהו חלק מתכנון מוקדם של החמושים – למשוך אותנו להיכנס בחיפזון למארבים יזומים שלהם, שעלולים לפגוע בנו אנושות. עדיף שנתקדם במתינות ובסבלנות ולא ניגרר לשיטת הלחימה שלהם. שם המשחק הוא סבלנות, מיקוד ודיוק וברוך ה’ יש לנו אותם בשפע.
אלעד והחוד משליכים רימוני עשן ובחיפוי מכת האש שלהם החוליות נכנסות אל בית חדש, שאומנם לא היינו מתוכננים להיכנס אליו, אך בצוק העיתים של ירי הצלפים, הוא כרגע המחסה היעיל ביותר בשביל הצוות. דדי ואני, שעדיין כורעים ברך מאחורי המחסה שלנו ברחוב, מבחינים בשער קטן נעול עם מנעול חיצוני חדש. מכיוון שכל שאר המנעולים בסמטה ישנים וחלודים זה מעורר אצלנו חשד. זה מזכיר לנו את הדופן הכפולה שהייתה בקיר בבית של המבוקש אותו עצרנו. אנחנו נעזרים בשרוליק ובאורי, שהגיע מחופשת השחרור שלו כדי להילחם לצידנו, לפרוץ את המנעול. בפנים מתגלה לעינינו מעבדה בת שלוש קומות להכנת חומרי נפץ.
דשן, TNT, אצבעות חבלה ומדפים שלימים של כדורי מתכת אותם מרכיבים על חגורות הנפץ שמשמשות לביצוע פיגועי התופת של המחבלים המתאבדים. דדי ואני רצים נרגשים אל הבית בו שוהים שאר הלוחמים כדי לבשר להם על האיתור המוצלח וצוות צעיר ממלכד את מעבדת הנפץ.
לאחר שהם מוודאים שכולנו במחסה ראוי, הם מפוצצים את הבניין בפיצוץ אדיר שמחריש לכל העיר את האוזניים ויוצר פטריית עשן סמיכה ועצומה בגובהה. ערפיח ואבק כבדים חודרים אל הבית בו אנו שוהים ועל אף שלא מיצינו את סריקתו, אנחנו נאלצים לדלג ממנו, בגלל חוסר חמצן, אל הבית הבא בתור. המעבר החפוז לבית הבא הופך למלכודת אש קשה מאוד בשבילנו. פטריית העשן מסמנת כנראה את המיקום שלנו לכוחות האויב, ותוך כדי הפריצה לבית החדש אנחנו נקלעים למארב ולחילופי אש כבדים עם חמושים פלשתינים, שוב מתוך שטח נחות. הפריצה אל הבית מתבצעת מהר מאוד ואנחנו רצים אל הקומות העליונות כדי לתפוס עמדות ירי תוך כדי חלוקת אזורים של הכוחות בתוך הבית.
קלעים תופסים עמדות ליד חלונות הבית בקומה האחרונה והחולייה שלי עולה בזחילה אל עליית גג חשופה, כשרק חומת לבנים נמוכה משמשת לנו מסתור. הקלעים מחלונות הבית מחפים עלינו כדי שנתרומם כולנו כאיש אחד מהגג ונירה צרורות מדויקים אל עבר המחבלים. כמה עשרות מטרים מאיתנו אנחנו מזהים מספר חמושים מפוזרים בשני מוקדים של חלונות בתים.
ההרוג היחיד של כוחות צה"ל במהלך המבצע בשכם
אנחנו פותחים באש מדויקת גם לעברם. שניים נופלים מהירי שלנו, והאחרים נעלמים מהר מן השטח. כוחות קרובים יותר מקבלים מאיתנו את מיקום הבתים ופורצים אליהם. הדחף שלנו הוא שוב לצאת אל הרחוב ולהסתער בריצה אל תוך הבתים שבהם יש חמושים, אבל גם פה, אסור לנו ליפול למלכודת ההסתערות שלא לצורך! אומנם האדרנלין גבוה אך כל הסתערות קדימה ללא תכנון מחושב היטב, עלולה להכניס אותנו לסיכון גבוה ביותר. יש לנו סבלנות ויכולת איפוק, ואנחנו יודעים שנגיע בבוא העת לכל חמוש וחמוש שמסתתר בקסבה.
האש הכבדה נרגעת והופכת ליריות בודדות מדי מספר דקות. הצוות הצעיר מעניק לנו חיפוי כאשר אנחנו מדלגים אל הבית הבא, בו נעביר את הלילה. במהלך הפריצה אליו אנחנו מגלים במרתף הבית סליק של רימוני יד ועוצרים את בעל הבית כדי להעבירו לחקירה. לאחר מכן אנחנו מתמקמים בחדרים, כדי לצבור כוחות גוף ונפש ליום המחרת, ונותנים לבני המשפחה מזון וממתקים. מרוב עייפות, אנחנו פשוט מתעלמים באדישות מצרור יריות מנשק אוטומטי, שמנפץ את כל חלונות הבית וכמעט פוגע בחלק מהלוחמים שעומדים סמוכים לחלונות. מחר אנחנו אמורים להשלים את המשימה ולצאת מפה החוצה, ואין לנו כוונה לתת לשום דבר לקלקל לנו את החגיגה.
בבוקר, דדי ואני, זוג הברזל של לוחמים עוד מימי הטירונות, שומרים בעמדה על הגג ואני מזהה מישהו שצופה בנו מהבית ממול. אני מכוון אליו את הנשק וצועק לו בערבית שירים ידיים או שאני יורה בו. הוא מניף אותן באוויר ודדי מזעיק חולית לוחמים שחוצה את הסמטה ופורצת אל הבית שלו. הם חוקרים את האיש המפוחד שמתברר כי בסך הכול עמד והשתין בשירותים שלו ופשוט נקלע לאירוע לא שלו, כי החלון של השירותים שלו פונה לכיווננו.
אני מתנצל בתנועת ידיים והוא נעלם בתוך ביתו. כל הצוות מתעורר מהסצנה הסוריאליסטית הזאת ועליזות משתלטת עלינו לקראת היציאה החוצה מהקסבה, לאחר שבוע של לחימה אינטנסיבית וחריפה אפילו יותר ממה שיכולנו לצפות. אנחנו גם פוגשים טנק, ברחוב היחיד שגודלו מאפשר תנועה של כלי רכב גדולים בתוך הקסבה, והמחזה של טנק פלדה שלנו ברחובות הקסבה הריקים, וסביבו חלקי מטענים פזורים וקירות מחוררים מירי, מרימה לנו את המורל בצורה מטאורית.
אנחנו מתארגנים לצעידה אל האכזרית, שמצפה לנו מחוץ לקסבה, אך דיווח מודיעיני שראש החמאס בשכם נמצא בקרבתנו, מכריחה אותנו לקיים מרדף רגלי בן שלוש שעות שמסתיים בלא כלום, למעט פליטת כדור של לוחם צעיר שכמעט ופוגע בלוחם אחר. אנו מאושרים לצאת מן הקסבה. חוץ מהלחימה הקשה ותנאי ההיגיינה הלא סימפטיים, האנדרלמוסיה של ירי כוחותינו על כוחותינו בתוואי השטח הצפוף, חזרה על עצמה מדי יום, וכמעט והסבה לנו נפגעים בנפש.
לחטיבת הצנחנים היה הרוג מירי של כוחותינו על כוחותינו כאשר רס"ן אסף אסולין ז"ל מפלוגת העורב, נורה בשוגג על ידי חייל אחר ונהרג מפצעיו. אסף גם היה ההרוג היחיד של כוחות צה"ל במהלך המבצע בשכם ונחשב כקצין מוערך ובעל פוטנציאל גדול מאוד לדרגות הפיקוד הבכירות של צה"ל. באיחור ניכר מהמתוכנן, אנחנו יוצאים מהעיר שכם ומתארחים ביישוב איתמר שתושביו הנפלאים פתחו בפנינו את הבתים ואת הלב. לאחר מקלחת ארוכה וחמה וסוף סוף החלפת בגדים ותחתונים גם בפעם הזאת השינה אוחזת בנו במהירות שיא.