"אנו מייצרים זיכרונות שלא קרו מעולם"

עבור המשפחות השכולות הזיכרון הוא סם חיים. כל תמונה, סרטון או סיפור מחזירים לחיים את יקירינו שנפל. מכיוון שרוב החללים נפלו בטרם עת ובאופן לא צפוי, מלאי הזיכרון מוגבל ומצומצם. אני נושא את זכרו של אבי עימי מדי יום, אך מספר השנים שבהן אני נושא את הזיכרונות גדול ממספר השנים שזכיתי לשהות במחיצתו של אבי. רוב המשפחת השכולות נמצאות במצב דומה של תקופה קצרה שבה נוצרו הזיכרונות, ועשרות שנים שבהן אנו מתמודדים עם השכול ונאחזים בזיכרונות.

למרות הכאב החד, החיים נמשכים, אנו מייצרים חוויות חדשות, מתחתנים, מקימים  משפחה, וכל זאת ללא אהוב ליבנו. בתקופה זו בכל אירוע משמעותי אנו מרגישים מחדש את משמעות הפרידה, וחושבים איך היה נראה האירוע עם האב, הבעל, האח או האחות שלא ישובו עוד. ברגעים מיוחדים אלו אנו מייצרים בראשנו זיכרונות שלא קרו מעולם. מה אבי היה אומר לי ביום החתונה, איזו מערכת יחסים היה בונה עם בני בכורי שנקרא על שמו ועם שאר נכדיו שאותם מעולם לא הכיר. כל אירוע משמעותי הוא מפגש וירטואלי המייצר זיכרון וירטואלי.

בשנים הרבות שבהן אבי נפקד מחיי, יצרתי עשרות זיכרונות שלא קרו מעולם, ברגעי שמחה ועצב, ברגעי משבר וחגיגות ניצחון, בימי השבעה לכנסת ולממשלה ולפני נאומים משמעותיים מעל בימת האו"ם. הזיכרונות שלא קרו משתלבים עם זיכרונות העבר הקצרים ויוצרים פסיפס ייחודי של דמותו של היקיר שנפל. ביום הזיכרון לחללי צה"ל, שבו כל עם ישראל נהפך ליממה אחת קדושה למשפחה שכולה, נעלה יחדיו את הזיכרונות של יקירינו, את הזיכרונות שקרו ואת אלה שמעולם לא קרו.