לוחמים נפגשו לדבר על רגעי התופת בלבנון: "לא נשכח את הגיבורים שנפלו מטר וחצי לידנו"

מהקרב הקשה הם נשארו ארבעה. קולות הירי עדיין מפירים את השינה בלילה. ריח אבק השריפה עדיין צורב באף, ולא משנה כמה לבנון רחוקה. אביתר לזרוביץ, רוני (אהרון) וינשטוק, עידן סיני ואון ארביב נפצעו ושרדו את התופת, אבל לא שוכחים לרגע את ששת חבריהם הלוחמים שנהרגו בהיתקלות עם מחבלי חיזבאללה באחד הקרבות המדממים שידע צה"ל השנה בלבנון.

אנחנו יושבים בחדרם של רוני ואון, בקומה השנייה בבניין השיקום בבית החולים הדסה עין כרם בירושלים. אביתר, און ורוני עדיין מטופלים כאן, עידן טופל וכבר שוחרר. דגל חטיבת אלון 228, בצבעי ירוק ולבן, תלוי על הקיר, ועליו חתימות וברכות. המקרר הקטן עמוס פחיות שתייה וממתקים שהביאו אנשים טובים שבאו לעטוף את החיילים הפצועים. בחדרו של אביתר, הם צוחקים, נמצא השוקולד המיוחד. בין פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק ובריכה טיפולית הם מעודדים זה את זה. עסוקים בשיקום.

"כאן באנו באמת להשתקם", רוני יושב על מיטתו, רגלו הפצועה ישרה בכיוון הרצפה. "הביחד שלנו מאוד מאפשר את זה. אנחנו דואגים אחד לשני, לא רק מבחינה פיזית. אם למישהו מאיתנו יש מצב רוח פחות טוב, האחר דואג להרים לו. מדרבנים זה את זה בטיפולים".

לרוני יש זקן עבות, רגלו נתונה בתחבושת עבה. כשהוא לא במילואים הוא מאמן כלכלי וזכיין בחברת תקשורת ותוצאות של אלון גל. בן 48, מהר ברכה, נשוי ואב לשמונה. בתו הפעוטה נולדה רק לפני כחודש, במקביל לשיקומו. "הילדים שלי התמודדו עם אתגר מאוד גדול בבית, כשאמא ילדה בבית החולים ואבא נמצא באשפוז, אחרי שכבר היה חודשים ארוכים במילואים. המשפחות משלמות פה מחיר כבד מאוד, וצריכות למצוא דרך להתמודד".

דרך ההתמודדות מותירה אותנו לרגע המומים: זה קורה כשאביתר מספר מה אמרה לו בתו בת ה־7. "היא אמרה לי, 'אבא, אני שמחה שאתה לא מת'. זה מטורף שזה מה שעובר בראש שלה, אבל זה העולם שלהם. היא באמת שמחה שאני לא מת".

אביתר, בן 41 ממצפה יריחו, נשוי ואב לשלוש בנות. מתפרנס כחשמלאי עצמאי. שמו המלא הוא אביתר מנחם לזרוביץ, ואחרי הפציעה הוסיפו לו גם "חיים", כשנלחם באמת על החיים.

לידו יושב און. בן 49 מבית חורון, נשוי ואב לחמישה. לפני כמה שנים תרם כליה, ובכל זאת התגייס למילואים. הוא מפיק אירועים באזרחות, שמתנדב במד"א ובכיבוי אש. ובעוד כולנו התפלאנו על דברי הילדה, לאון הכל בהיר יותר.

"עד כמה שעצוב להגיד, גם בחוויה שלי כמבוגר מתים במלחמה. אני יצאתי להילחם עם כיתת חיילים, ואף אחד לא חזר שלם. הגדוד שלנו הוא כמו משפחה, ועכשיו יש לנו קשרי דם. האצבעות שלי היו מלאות בדם של אביתר ושל רוני. בדם של האחים שלי. אין איך לתאר את זה אחרת, ועכשיו אין להם גם איך להיפטר ממני".

הרימון התפוצץ בין הרגליים

זה היה אחד האסונות הגדולים ביותר שגבתה המלחמה הנוכחית בלבנון. ב־26 באוקטובר 2024 נכנסו לוחמים מחטיבת אלון 228 למתחם בכפר סמוך לגבול, ונתקלו במחבלי חיזבאללה. חמישה לוחמי מילואים נהרגו בקרב: סרן עמית חיות; סרן הרב אברהם יוסף גולדברג; רס"ן אליאב עמרם אביטבול; רס"ר גלעד אלמליח ורס"ם שאול מויאל, זכרם לברכה. לוחם שישי, רס"ר גיא שבתאי ז"ל, פונה במצב קשה לבית החולים, וכעבור שבוע וחצי נפטר מפצעיו.

אביתר: "כששמעתי על תוצאת הקרב, התפרקתי ממש. אלה חברים של שנים. אם היתה לי יד פעילה הייתי נותן לעצמי מכות, אבל בגלל הפציעה אין לי"

אביתר נפצע קשה באירוע, סבל מפגיעה ביד, בצלעות ובריאות. שלושה שבועות היה מחוסר הכרה וסכנה נשקפה לחייו. רוני נפצע מירי בצלעות, בעמוד השדרה וברגל שמאל. שניהם פונו כשהם פצועים קשה לבילינסון, שם טופלו וחייהם ניצלו.

עידן ואון נפצעו מרסיסי רימונים שחדרו כמעט לכל חלקי גופם. שניהם פונו לשערי צדק, שם טופלו ושוחררו. און הגיע לשיקום בהדסה אחרי שאובחן בהמשך כסובל מתסמונת המדור - לחץ מוגבר בתוך תאי הגוף המוביל למחסור באספקת דם.

און פותח את הטלפון הנייד ומציג נקודות ציון בתמונה שצילם בשטח, מעט לפני ההיתקלות. "היינו צריכים לטהר את אחד הבתים, כשפתאום נפתחה לעברנו אש תופת. הבנתי שאני חייב להיכנס לבית שאתם רואים בתמונה ולהוציא את החיילים שלי, אפילו שיורים עלי, כי אני לא יכול לקחת את הסיכון שהמחבלים יחטפו גופה של חייל. אז נכנסתי לשטח ויצאתי, כשאני מפנה בכל פעם פצוע וממשיך.

"נכנסתי לתוך הבית, ומייד במפתן הדלת זיהיתי רימון שנזרק בין הרגליים שלי. הספקתי להסתובב - והוא התפוצץ. הרגשתי כאילו מאה סכינים נכנסו לי ברגל. כל הגוף התמלא ברסיסים, אבל רק הרגל כאבה לי.

"בשנייה שנפצעתי הבנתי שזה נגמר. חשתי גם סוג של הקלה, כי הבנתי שהמלחמה הסיזיפית הזאת, יותר משעתיים של פחד ולחץ, נגמרה עבורי. התחלתי לזחול החוצה, ואז תפסו אותי וגררו אותי אל האלונקה".

און מספר שאשתו של אביתר, יעל, התעניינה לדעת אילו מחשבות חלפו בראשו כשראה את בעלה פצוע. "לקחתי אוויר ועניתי לה שחשבתי שאני כבר לא אראה אותו יותר. עד עכשיו אני לא מצליח להבין איך אביתר מטייל פה ועומד זקוף. זה פלא".

אביתר מנענע את ידו באי־שקט. "כן, זה נס גמור שיצאתי בחיים. פתחתי בבית ההוא דלת של חדרון קטנצ'יק, ומטר וחצי מולי ישבו מחבלים עם טונות של תחמושת. הם פגעו בי רק עם כדור אחד במרפק שמאל, ושם נפלתי. דחפתי את עצמי אחורה, ומסביב אני שומע את אחד מסרטי המלחמה הגרועים.

"אני לא באמת יודע מה קרה אחר כך. אחד המראות שאני מנסה עדיין להבין, ואולי מישהו מכם יידע לסגור לי את הפינה, הוא מי שכב לידי אחרי שנפצעתי".

און, שבאותם רגעי תופת ניסה להוציא את החברים למקום בטוח, ממהר להבהיר שכנראה מדובר ברוני.

"הגוף היה עסוק בכאב"

אביתר מקשיב בשקיקה. "אני בכלל לא זכרתי שום דבר מהאירוע", הוא כמעט מתנצל. "כשהתעוררתי עברתי תהליך ארוך של יציאה מההשפעות של משככי הכאבים, לא באמת ידעתי מה קורה איתי. ביקרו אותי המון אנשים. לאחד החברים שטיפלו בי בשטח היתה פליטת פה לגבי האירוע, ולא יכולתי לעכל את מה ששמעתי.

"ביקשתי שהמג"ד ולוחמים נוספים, שבאו לבקר אותי, יחזרו אלי לחדר ויספרו לי בדיוק מה קרה. זה היה שלושה שבועות אחרי האסון, אחרי ההלוויות והשבעות. הרגשתי שאני באמת מוכן לשמוע, וזה המעט שאני יכול לעשות כדי לזכור את החברים שאיבדנו. הם עשו לי טובה וחזרו כדי לספר.

רוני: "הביחד שלנו חשוב בשיקום. זאת דאגה הדדית, לא רק פיזית. אם מישהו במצב רוח פחות טוב, האחר דואג להרים לו. מדרבנים זה את זה בטיפולים"

"כששמעתי, התפרקתי ממש. זה היה כמו לקבל אגרופים בבטן בזה אחר זה. אלה חברים שלך במשך שנים, ואתה לא מאמין שדבר כזה קרה להם. גם באירוע עצמו היה לי קשה להאמין במה שקורה מסביב. אם היתה לי יד פעילה הייתי נותן לעצמי כאפות, לוודא שכל זה אמיתי, אבל אין לי.

"תוך כדי ששמעתי מהחברים מה קרה שם, הבנתי שאני כמעט הלוחם היחיד שיצא מתוך הבית ההוא בחיים. וזה נתן לי עוד אגרוף בבטן".

חשוב לך לדעת בדיוק מה קרה שם?

"כן, זה סוגר מעגלים. היה שלב שבו אחד החבר'ה בא לבקר והתחיל לספר מה הוא עשה באירוע, איפה הוא היה. אמרתי לו 'עצור רגע', כי פתאום כל ההיתקלות חזרה אלי. הרגשתי ממש את תחושת הכדור פוגע בי שוב.

"לי הסבירו שבגלל שהגוף שלי היה עסוק בכאב, המוח הדחיק את הסיטואציה. אבל חשוב לי לדעת מה בדיוק התחולל שם. הדיבור עם החברים על מה שקרה עוזר לי לפחות לרפא את הנפש, להתמודד עם הדמיונות, עם הפחדים, הכל".

"זה, והטיפול כמובן. הביחד הזה הוא עוד משהו", מוסיף עידן, הצעיר שבחבורה. בסך הכל בן 22, גר בירושלים. השתחרר משירות סדיר בנובמבר 2023, ומאז הספיק לחזור למילואים, להיפצע, להחלים - וגם להשתחרר.

"אני בהלם שלוחמים אחרים נהרגו ואני עדיין בחיים", קולו שקט. "אני שמח שאני חי, אבל עדיין מסתובב בתחושה קשה שגורמת לי צמרמורות בגוף. אני שואל את עצמי לא מעט למה הם נהרגו ולא אני".

רוני, שהיה בהכרה לאורך רוב האירוע, מספר כי כבר בהתחלה ידע שכמה לוחמים נהרגו בתוך הבית. גם לו לקח זמן להתמודד עם הידיעה שהוא נשאר בחיים. "היינו מטר וחצי ליד חברים שלנו שנהרגו בקרב. אני חטפתי כדור בצוואר מקלאץ' של המחבלים, ויצאנו משם בחיים בנס.

"בשלבים הראשונים הדחקתי את מה שקרה שם, כי רציתי להתמודד עם תהליך הריפוי. לאט־לאט אני פותח את זה. אנחנו עדיין מעכלים את כל מה שעבר עלינו, את העובדה שאיבדנו כל כך הרבה אנשים טובים".

"הנופלים הם צדיקים טהורים"

ניכר שהשיחה לא קלה להם, אבל הרצון להעלות על נס את זכר חבריהם חשוב להם יותר מכל.

"אנחנו, כיחידה, שומרים על קשר עם טל, אשתו של אליאב, שממש ביקשה שלילדיה יהיה קשר עם החברים של אבא שלהם", אומר אביתר. "היא רוצה שהם ילכו לצבא ולא יחשבו שהצבא לקח את אבא. לשאול מויאל יש עשרה ילדים. סיפרו לי שכשאלמנתו, סמדי, קמה מהשבעה - היא באה עם כולם לבית החולים לראות אותי. חשוב לה להיות בעשייה. וגם לנו, בשבילם. כל אחד מהם הוא חלק מאיתנו, והמורשת שלו חשובה לנו.

"יש יום זיכרון למתים ויש יום הוקרה לפצועים, אבל אני מרגיש שצריך להקדיש גם יום הוקרה ללוחמים. האנשים שנשארו בשטח והכריעו את הקרב הם גיבורים, וצריך לתת להם את הכבוד".

און משתף שיצא מבית החולים כדי להשתתף בהלוויות של חייליו. חבול וכאוב, הוא נלחם ברופאים כדי שיאשרו לו להיפרד ממי שאינם. כולם בחדר מבטיחים שישמרו גם להבא על קשר עם משפחות הנופלים. "החבר'ה שלנו שנהרגו הם צדיקים וטהורים. עם ישראל הוא כזה, בכללותו. חשוב שכולנו נוקיר טוב, גם עבורם".