סא"ל עדי כץ־יוסלביץ' חשבה שהיא מסוגלת להתמודד עם הכל. אחרי שנים שהיא משרתת במערך הנפגעים של צה"ל, היא פיתחה חוסן אישי ומסוגלות להתמודד גם עם הנורא מכל. אבל אז הגיע 7 באוקטובר, ואיתו כמות הפצועים וההרוגים. ואחרי כמה ימים גם צף אחד הפחדים הכי גדולים של כל מי שמטפל בנפגעים, כשעל שולחנה של עדי הונח שמו של מכר קרוב שלה שנפצע.
"איך ששמעתי את השם יצאתי לרגע מהתפקוד האוטומטי", היא מדברת מהר. "חשבתי על אשתו, על הילדים, על התינוק שנולד להם רגע לפני כן. זה הכניס אותי להמון אמוציות. אבל זה גם גרם לי להבין יותר את השליחות של התפקיד שלי, כאחראית לכל הפצועים בצה"ל".
הן היו שם מהרגע הראשון, הנשים שמנהלות את כל מערך הנפגעים בצה"ל, ואיתן כל משרתי המערך. הרבה לפני ה"הותר לפרסום", מכירות את הצליל המצמרר של הדפיקה בדלת, את הזעקה של ההורים, את האישה ההרה שעולמה קרס, ובתוך עולם של אובדן ילדה חיים חדשים.
שלוש סא"ליות שהסכימו לשתף אותנו בקושי היומיומי ובתחושת השליחות. סא"ל נטלי ברדה היא רע"ן נפגעים, סא"ל מיטל סמט־כהן היא רע"ן קשר למשפחות, וסא"ל עדי כץ־יוסלביץ' - רע"ן ליווי נכי ופצועי צה"ל.
וגם ארבעה ילדים בבית
את התפקיד שלה עדי החלה באוגוסט 2023. חודש וחצי אחרי, התפקיד שלה הוכפל. בעלה קובי הוא עצמאי ושריונר שגויס למילואים ב־7 באוקטובר. הפיקוד על ארבעת ילדיהם, שהבכורה בהם בת 10 והקטן בן שנה ועשרה חודשים, עובר בין הסבים והסבתות ובני המשפחה.
"הילדים שלנו מבינים את החשיבות של התרומה והשליחות, וממלאים אותנו בגאווה ובכוחות להמשיך. הם דואגים לחיילים, כשעובר מסוק בשמיים ישר מחליפים מבטים, אפילו שולחים איתי מתנות לחיילים פצועים. האהבה והמשפחתיות שלנו נותנות לי את העוצמה לעמוד לצד הפצועים והמשפחות".
הענף תחת פיקודה מטפל בפצועים ושומר על קשר רציף עם המפקדים וגורמי צה"ל בכל שלבי השיקום. בזמן חירום, כמו בשנה האחרונה, נפתח מרכז מאושפזים תחת פיקודה של סא"ל רבקה שנקר, המספק מידע ותמיכה תוך יצירת קשר עם אנשי בתי החולים, גורמי חיל הרפואה, משרד הביטחון והיחידות הצה"ליות.
היא לוקחת נשימה עמוקה. "יש לי חבר קרוב שנפצע קשה, ואני מלווה אותו יותר משנה בתהליך השיקום. זו חוויה שמביאה איתה רגעים לא פשוטים, אבל לראות אותו מתמודד עם הכאב ועם האתגרים ומצליח בכל פעם לעלות עוד מדרגה בדרך להחלמה מזכיר לי עד כמה התפקיד שלנו חשוב ומשמעותי. הוא הפך עבורי לסמל של כוח נפשי ושל תקווה.
"לא יכולתי להיות בשום מערך אחר במלחמה הזו. כמויות הפצועים שמגיעים לבתי החולים היא גדולה. אני שומעת את הסיפורים מהשטח מבעלי, ושומעת אותם מהפצועים. מבינה שהם נתנו הכל כדי לשמור עלינו, ואנחנו צריכים לתת הכל כדי לשמור עליהם.
"והכל זה לא אומר רק להסביר להם מה הזכויות שלהם. זה לשמוע מהשטח מה חסר להם ולדאוג להם. בתחילת המלחמה, כשאבא שהבן שלו נפצע תפס אותי ביד בבית החולים ושאל ממה הוא אמור להתפרנס עכשיו, כשהוא מטפל כל היום בבן שלו, הסתכלתי עליו בעיניים. יצרנו מערכת להשוואת זכויות, שמספקת כספים בשווי עשרות אלפי שקלים.
"אמא אחרת הגיעה לבית החולים, ואחרי שראתה שהבן שלה מטופל אמרה שהיא צריכה רגע של שקט וכוס קפה. הרי כשהתקשרו אליה היא עזבה הכל ויצאה לבית החולים. אז יצרנו ערכות כאלה למשפחות, עם כרטיס נטען לקנות אוכל ושתייה, מטען לסלולרי, אפילו מגבת ומברשת שיניים כדי שההורים יוכלו רגע להתאפס. הפצועים ובני משפחתם צריכים להיות מרוכזים בהחלמה ובשיקום, ואנחנו שם כדי להקל במה שניתן. כל מה שנעשה לא משתווה למה שהם עושים עבורנו".
משפחה של חלל
לא קל לתאם ראיונות עם האחראיות על הפצועים ומשפחות ההרוגים בצה"ל. המלחמה הארוכה מביאה איתה לא מעט נפגעים, ועבודת הליווי בלתי נגמרת. בכל פעם אנחנו מתאמות מחדש בהתאם לאירועים, ודוחות כשעוד אר"ן (אירוע רב נפגעים) מתרחש. ובכל פעם העיניים של הנשים שמולי נראות עייפות יותר, כואבות יותר.
"זה לא משנה כמה פצועים או הרוגים יש בכל אירוע, מבחינת אנשי המערך כל משפחה היא משפחה יחידה של חלל", סא"ל נטלי ברדה מדברת מהר. "אנחנו מקבלים פה את הטלפון הראשון מהמפקד בשטח שמדווח לחמ"ל הנפגעים שיש אירוע, ומגיעים עד המשפחה של החייל שבקצה, כולל דיווח על פצועים שלא יכולים לדווח בעצמם למשפחה על מצבם".
במרוץ נגד הווטסאפ
סא"ל נטלי נמצאת בתפקיד רע"ן נפגעים כבר תשעה חודשים. היא בת 35, נשואה ואם לשלוש בנות, הגדולה בת 11, הקטנה בת 3. מחזיקה תחת כתפיה מערך שלם שכולל את חמ"ל הנפגעים וגם את כלל המודיעים. כן, אלו הדופקים על הדלת ומבשרים את הנורא מכל. גם נטלי היתה שם, בתפקיד מש"קית נפגעים.
רע"ן נפגעים, סא"ל נטלי ברדה: "אני יוצאת מהעבודה, לוקחת נשימה עמוקה בדרך הביתה ומנסה להגיע לילדים בלי עקבות. כי הילדים צריכים אמא אנרגטית. ולא תמיד זה עובד"
"כשהייתי קצינת נפגעים ליוויתי משפחות גם שנים אחרי שהבן או הבת נהרגו. הייתי איתן באירועים נוספים, בחתונות, בלידות, ראיתי נקודות אור בחיים שלהם. כאן אנחנו מלווים אותם מרחוק בשבוע הכי קשה של השבעה, ומעבירים אותם לטיפול ענפים אחרים.
"כשהתחלתי את התפקיד הייתי רואה את הקצינות שמלוות את המשפחות והייתי שואלת מה שלומן. עוקבת בתקשורת אחרי פרסומים על המשפחות וסוגרת לעצמי מעגלים. הקשר מאוד חסר לי".
את כל היום עוסקת בשכול, וחוזרת הביתה לשלוש ילדות שמחות.
"יש לנו מערך שלם של אנשים טובים, וכל מי שיושב בתפקיד כזה חייב חוסן, וזה הופך להיות חלק מהחיים שלי. אני יוצאת מהשלישות ברמת גן, לוקחת נשימה עמוקה בדרך הביתה ומנסה להגיע לילדים בלי עקבות. כי הילדים צריכים אמא אנרגטית. ולא, לא תמיד זה עובד, כי אנחנו עוברים ימים מאוד קשים. ועדיין - לא הייתי בוחרת לעשות שום דבר אחר".
בעידן האינטרנט נטלי בעיקר נמצאת במרוץ נגד הווטסאפ והרשתות החברתיות. "אנחנו כל הזמן נעים בין המתח של הנאמנות למהירות. צריכים שהמידע שלנו יהיה מהימן, ובמקביל להילחם כדי שהמשפחה לא תקבל את ההודעה ממקור אחר, כי צה"ל הוא הגורם הרשמי והאחראי להודיע למשפחה. ואנחנו מלווים את המשפחה בכל ימי השבעה, ואז חייבים להיפרד ממנה ולהעביר אותה לידיים נאמנות של משרד הביטחון ושל אגף קשר עם משפחות".
"אנחנו איתם מרגע האירוע ועד קץ הימים", אומרת סא"ל מיטל סמט, רע"ן קשר למשפחות, והיא יודעת על מה היא מדברת. מיטל, יחד עם הקצינים והחיילים שתחתיה, נמצאת בקשר הדוק לאורך שנים עם משפחות החללים והפצועים. וכן, גם היא יוצאת אל השטח ועדיין פוגשת משפחות.
רע"ן קשר למשפחות, סא"ל מיטל סמט־כהן: "ראינו שיש צורך בהצגת חומרים מבצעיים, כדי שהמשפחות יוכלו לדעת מה עבר על הנפגע. עלה גם צורך לטפל בארוסות, ובאלמנות שבהיריון"
היא בת 40, נשואה ואם לשלושה בנים - הצעיר בן 9, הגדול בן 16. בעלה הוא שוטר, ומאז 7 באוקטובר שניהם במרוץ סביב השעון. "המלחמה הזו הביאה איתה לא מעט אתגרים, גם בהיבט המשפחתי אבל גם מבחינת התפקיד. ראינו למשל שיש צורך בהצגת חומים מבצעיים או הקלטות קשר, כדי שהמשפחות יוכלו לדעת מה עבר על הנפגע לפני כן. במלחמה הזו גם עלה צורך לטפל בארוסות, ובלא מעט אלמנות שבהיריון".
הרגע שבו הכאב מציף
שטף הדיבור שלה נעצר. פתאום, ברגע אחד, המפגש היומיומי עם השכול והכאב מציף, ומיטל נכנעת לדמעות. "המחשבה על החיים החדשים לצד האובדן מוציאה ממני מנעד רגשות מאוד רחב. אני יודעת שאני צריכה לתת להן את הליווי הטוב ביותר, כי זו מציאות בלתי אפשרית".
הענף עובד בשיתוף אגף משפחות, הנצחה ומורשת במשרד הביטחון, וארגון אלמנות ויתומי צה"ל. "צה"ל יהיה לנצח הארגון שבו קרה האירוע, ולכן אנחנו מחויבים להיות לצידם. אני מכירה את המערך גם מהצד השני, של הפצועה, כשנפצעתי ב־2003 בכניסה למחנה ועברתי שיקום ארוך. כשסיימתי את השיקום היה לי ברור שאני רוצה לחזור לשרת במערך הנפגעים.
"ליוויתי לא מעט חולים או פצועים עד שהם נפטרו. יש כל כך הרבה חללים שאני מכירה מהסיפורים, ואומרת לעצמי 'איזה פספוס שלא הכרתי אותו בחייו'".
לפני כמה חודשים, אני מספרת לה, ראיינתי אב ששכל את בנו בתחילת שנות האלפיים בלבנון. אותו אב סיפר ש־24 שנים אחרי שבנו נהרג, מי שהודיע לו על חיסולו של חסן נסראללה, מזכ"ל חיזבאללה, היה קצין הנפגעים שלו. "קצין הנפגעים שלי", הוא אמר בהתרגשות. 24 שנים אחרי, הוא עדיין הרגיש קרוב אל קצין הנפגעים.
"אמירה כזו מרגשת אותי מאוד", עיניה נוצצות. "עם כל הטכנולוגיה והמידע ברשת והכל אין כמו המגע האנושי. וזה מה שאנחנו עושים - יוצרים את הקשר האנושי, כדי להראות למשפחות שאנחנו איתן. ואנחנו לגמרי איתן".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו