תודה על הזכות לקחת חלק בהגנה על המדינה – ותודה לכל מי שעוזר לנו לעשות זאת

תודה על הזכות לקחת חלק בהגנה על הפלא הזה שנקרא מדינת ישראל, תודה על הזכות להיות שותף במלחמה היסטורית שתעצב את עתיד ילדנו, תודה על הזכות להרגיש שייך, להרגיש עם אחד.

תודה על הזכות להיות בצד הנותן, תודה לתומכים בחזית שבעורף, תודה לנשים הגיבורות שמתפעלות את הבית והמשפחה עם כל המורכבויות הרבות.

לילדים ולילדות שמחזיקים חזק, שמזכירים לנו על מי ועל מה אנחנו מגנים. תודה לילדים המתוקים על המכתבים היפים. תודה למתפללים על התפילות לחיילי צה"ל.

תודה לקהילות התומכות במשפחות המילואים, על ארוחות, פינוקים, מחשבות טובות וחיזוקים!

תודה למקומות העבודה התומכים, לקולגות על הגיבוי, למנהלים על הבנת החשיבות וללקוחות על הסבלנות.

ותודה מיוחדת לאוכלוסייה שלעתים קצת שקופה, אבל תורמת כל כך הרבה - הסבים והסבתות, שבלעדיהם  כלום לא היה זז פה במדינה. אירוח  המשפחות לשבתות, בייביסיטרים בלתי פוסקים, איסופים מהמסגרות, לילות לבנים של דאגה לבן שבצפון, לזה שבדרום ולילד באיו"ש. תודה לכם!

תודה לחברים מהמחלקה שהשאירו מאחוריהם עולם ומלואו ופשוט הגיעו:

לאוריה שרק התאושש מפציעה בסבב הקודם וכבר חזר כלוחם על. לאלכסיי שסגר את העסק שרק פתח (לרוע מזלו) בנובמבר 23'. לחגי שאשתו אמורה ללדת בכל יום. למילרד שחזר במיוחד מהטיול הגדול בקנדה, לערן שהשאיר בבית אשה אחרי לידת הילד החמישי. לרענן שעזב את פרויקטי הבניה שלו שימתינו לסיום סבב המילואים. לאביתר שרק התחיל עבודה חדשה. לאביעד המנהל שהשאיר בית ספר שלם מאחוריו.

תודה ללוחמים ולבנות זוגם שמתמודדים עם השלכות המלחמה על הנפש וממשיכים להילחם גם לאחר שפושטים את המדים.

ואם כבר מדברים על הבגד, על המדים - אז מה קורה בראש של מילואימניק 2024 כשלובשים שוב את המדים, בסבב ב, ג, ד..?

יחד עם לבישת המדים הכל צף ועולה ממעמקי ההדחקה, וזה מתבטא בעיניים של הילדים, של האשה, של עצמך מול המראה.

החוויה של שמחת תורה, בה נותר הזיכרון של בית הכנסת מתרוקן מאנשים שנקראים לדגל, כל אחד ליחידתו, שמועות הזויות על מחבלים שחדרו לישראל, על טנדרים לבנים בשדרות, מספרים מבהילים של נפגעים, אזעקות ופיצוצים של יירוטים ונפילות. ואז הטלפון, התיק, המדים, העיניים השואלות של הילדים הרכים, שולחן החג הערוך שנותר מיותם, אזעקה, האויר שנעדר מהגוף, חיבוק, יציאה את הלא נודע, מתי תחזור אבא?

איש איש יוצא ליעד אותו קיבל, הכבישים מלאים ברכבים שנוסעים במהירות עם חיילים שעד לפני רגע עוד לבשו בגדי חג, מי להגן על הצפון, מי להילחם בעוטף, מי להגן על יישובי יו"ש. וכל אחד מפלס לו דרך בכביש, רוצה לומר, אני בצו 8, פנו דרך! אבל הדרך מלאה בגיבורים שעזבו הכל והתייצבו למען עם ישראל לתקופה שלא נגמרת.

ואז מגיע סבב מילואים נוסף.

אחוזי ההתייצבות הגבוהים לסבב הנוכחי הפתיעו את כולנו, חשבנו שב-7.10 ברור שכולם באים, מצב חירום. אז חשבנו. בפועל כולם הגיעו עם תוספת של מתנדבים נוספים. עם ישראל חי.

וזה לא קל. לא קל לראות שהבן הגדול הפך להיות אבא קטן שמרדים את אחותו הפעוטה באופן קבוע. לא קל כשהילדה מתקשרת שנעלבה בגן ואתה לא יכול לתת לה את החיבוק ותשומת הלב שהיא צריכה. לא קל לפספס ימי הולדת של בת הזוג, של הילדים.

לא קל לצאת מהבית הפרטי בזמן אזעקה, ברגעי משבר ולהשאיר את המשפחה לבד. לא קל לשקר בטלפון שהכל בסדר למרות שלא תמיד ככה. לא קל לצאת לשבת בדיוק כשהחברה סוגרת שבת.

לא קל לשמור על זוגיות יציבה במציאות מטלטלת. לא קל להישאר ער לילות לבנים, לילה אחרי לילה, בחום, בקור. לא קל העומס בעבודה ברגע שחוזרים. לא קל שלא מבינים אותך בעולם האזרחות.

לא קל לראות שמה שמעסיק הרבה מאוד אנשים זה איך לגוון את ארוחות חג, או מה ללבוש כשאתה רק חושב על המשפחה שתהיה לבד בתקופת החגים. לא קל להבין שאתה אחוז כל כך קטן מאזרחי המדינה.

אבל הננו כאן כי אנחנו מאמינים בדרך. נמשיך לבוא, להתייצב ככל שהמדינה האהובה שלנו תבקש.

נכון, היינו שמחים להרחיב את השורות, לראות עוד מגזרים שותפים לדרך, אבל בעינינו זו זכות ולא נטל. אשרי מי שזוכה לטעום את טעם הכלל.

עת שערי רצון להיפתח.