אין גיל למוטיבציה: אזרחים שעברו כבר מזמן את גיל הפטור בוחרים להתנדב במלחמה

במשך שנים הורגלנו להאמין שצה"ל הוא צבא קטן וחכם, ושהדרישה לגיוס חרדים, למשל, היא יותר מוסרית־ערכית מאשר הצורך האמיתי בסד"כ. מלחמת חרבות ברזל הוכיחה כמה הנחה זו מוטעית.

אחרי חודשים ארוכים של לחימה, הכוחות, בעיקר המילואים, שחוקים במידה ניכרת. יש אפילו כאלה שזהו הסבב השלישי שבו הם מתייצבים לדגל, משאירים מאחוריהם בני זוג, ילדים ועבודה. במטרה להפחית את העומס על המשרתים, הצבא זקוק לחיילים נוספים מכל חלקיה של האוכלוסייה.

במסגרת הקמת מסגרות כוח האדם החדשות, צה"ל בוחן בימים אלה הקמת אוגדה לוחמת חדשה, באמצעות גיוס משרתים שקיבלו בעבר פטור משירות מילואים ושכעת יוחזרו לשירות באופן מסודר, בהתאם לכשירות הפרט ולתוכניות בניין הכוח (במקביל, ובלי קשר, מתקיימת עבודת מטה לפתיחת מסלולי שירות נוספים, שכוללים אפשרויות לפתיחת מסגרות חדשות לשירות חרדים).

הרעיון של "האוגדה הבוגרת", שבה יילחמו חיילים שעברו את גיל המילואים, נופל על אוזניים קשובות. אזרחים רבים שלמעשה כבר פטורים משירות התייצבו ברצון לדגל ב־7 באוקטובר, אף שכבר תרמו את מיטב שנותיהם למען ביטחון המדינה. יצאנו לדבר עם כמה מהם על הצו להגן על הבית - צו שאין לו גיל פרישה.

גלעד בן ארי חזר בימים האחרונים לביתו שבכפר אדומים, אחרי שלחם חודשיים וחצי בעזה. הוא בן 52, נשוי ואב לארבעה. בתו הבכורה משרתת כקצינה בחיל חינוך. באזרחות הוא מכהן כמנכ"ל איגוד ערים לאיכות הסביבה שומרון. זהו סבב המילואים השני שלו, אחרי שב־7 באוקטובר עלה לשמור על גבול הצפון במשך חודשיים וחצי.

בן ארי משרת בחוליית שליטה (חש"ל) פת"ן (פינוי, תספוק וניוד) בחטיבה 679. עד גיל 40 היה צנחן בחטיבת מילואים, אבל כעת קיבל תפקיד שיותר מתאים לגילו וחיוני גם הוא: ניוד כוחות בשריון. הוא מספר שהוא לא ה"קשיש" היחיד, ושהגיל הממוצע בגדוד שלו הוא 45.

"אני רואה סביבי המון מבוגרים מדהימים. הם לא מבולבלים, והם יודעים מה הם עושים גם מול הסכנה להיפצע, או חלילה להיהרג. אנחנו לא שותים קפה באיזה משרד, אלא תורמים בחזית. אם הצבא היה גדול ולא היה זקוק לנו - היה מבורך, אבל המצב רחוק מזה מאוד.

"פגשתי מילואימניקים מבוגרים ממני שעושים עבודה קשה ומסוכנת. אנחנו במלחמה קשה, וכל מי שמסוגלים צריכים לבוא ולהתגייס. אין לנו ארץ אחרת. בעבור הזכות יוצאת הדופן לחיות כיהודים במדינה שלנו - אני אעשה הרבה מאוד. חוץ מזה, אם אשב בסלון ואראה טלוויזיה אצא מדעתי".

אין בך פחד?

"לא פחד, אלא מתח בריא. אני דרוך ומתפקד. סומך על החברים שלי ועל עצמי".

אמרת שכל מי שיכולים צריכים להתגייס עכשיו. גם חרדים?

"כולם בישראל, ללא הבדל דת, גזע ומין, חייבים להתגייס ולהגן על המדינה כפי שהם מסוגלים, בקרבי או בתפקידים תומכי לחימה. אנחנו חייבים לשים לב לשחיקה של החיילים, ומי שלא מתגייסים - שיידעו שזה על אחריותם".

"זה נטבע בדנ"א"

"יהונתן גפן ז"ל כתב ב־1982: 'אני שונא את המדינה ואוהב את הפלוגה'", אומר אייל לוקר, מפקדו של בן ארי בחש"ל 679. הוא בן 52 מפרדס חנה, נשוי ואב לשלושה. "אני לא שונא את המדינה, אלא מאוכזב ממנה, אבל אני בטוח אוהב את הפלוגה. בסוף אנחנו באים בגלל האנשים שאיתם אנחנו נמצאים.

"יש אבולוציה בחיי המילואימניקים: בהתחלה, כשהם משתחררים מסדיר, זה נופל להם על גידול הילדים, הלימודים והקריירה, ואין להם כוח לשרת. אבל כשחוצים את גיל 30 ומשהו, המילואים הופכים לסוג של 'מחלה' טובה. כבר אי אפשר לדמיין שיקרה משהו במדינה ולא ניטול בו חלק. אנחנו מרגישים צורך להיכנס מתחת לאלונקה, וזה נטבע בדנ"א.

"אלה האנשים שלרוב מתנדבים גם באזרחות, זה חלק מהאופי שלהם. זאת תמצית הסוד של אנשים שממשיכים גם כשלא קוראים להם. התחושה בסופו של דבר היא שאנחנו עושים משהו ערכי וחשוב. זה תורם להרגשה שאנחנו חלק ממשהו גדול - בטח במלחמה הנוכחית, שבעיניי היא כמו מלחמת העצמאות השנייה".

לוקר מצהיר שברגע שירגיש שאין בו עוד צורך - הוא יהיה הראשון שיחזור הביתה. "זה לא סוד שחסרים בצה"ל אנשים, ואנחנו, כמילואימניקים מבוגרים יותר, אולי רצים קצת פחות, אבל הידע והניסיון שלנו לא פחות חשובים מאשר כוח פיזי וכושר. להפך, הוותיקים אצלנו נותנים לצעירים את הכוח. הם מסתכלים עלינו ואומרים לעצמם: מה אני מקטר אם יש כאן מישהו בן 50 שעושה את מה שאני עושה? אבל בכנות, כשארגיש שאני נאחז בקרנות המזבח - אלך הביתה".

בנו של אייל, סמל אורי לוקר ז"ל, נפל ב־7 באוקטובר. "אורי היה לוחם בגדוד 51 של גולני. הוא נפל בעת שהיה בסיור על הגדר עם המפקד שלו, סרן איתי מאור (מליחי) ז"ל, וחבר נוסף, סמל עמית צור ז"ל. כשהתחילה מתקפת המחבלים, שלושתם היו בין הכוחות הראשונים שנתקלו בהם. שלושתם נפלו אחרי שנלחמו עד הכדור האחרון.

"אורי נפל כמו גיבור, עם נשק בידיים, אחרי שנלחם מול עשרות מחבלים. הוא, עמית ומאור מנעו את שטף המחבלים באזור זיקים וכרמיה. זאת עוד סיבה שאני בא למילואים: לספר את הסיפור של אורי, שיזכרו אותו, שיידעו אילו גיבורים הוא וחבריו היו, ובעיקר - להמשיך את המשימה שבה הוא התחיל".

אחיו התאום של אורי, תמיר, משרת בצנחנים. אח נוסף, אלעד, הודיע שהוא מתגייס לגולני. "אני מאוד מאוד גאה בבנים שלי", אומר אייל. "אני גאה גם באמא הגיבורה שלהם, שנתנה לי ללכת למילואים, כי היא הבינה שזה המקום שלי. החברים במילואים מאוד עזרו לי להתמודד גם עם השכול. הם כמו משפחה, מבינים אותי - ואני לא מתבייש לבכות לידם. זה מאוד עוזר, זו חברות בעוצמות שיש רק במילואים.

"בסוף, אנחנו חייבים להיות ראויים לנופלים. חייבים להצמיח כאן חברה טובה יותר, סובלנית, קשובה לאחר ולשונה. וגם שמי שיכולים - שייתנו קצת יותר. חייב לצאת פה משהו טוב".

"במחיצת הטובים ביותר"

לחניאל רודריגז־גארסיא מקצרין, בן 47 ואב לארבעה, יש סיבות משלו להתנדבות המאוחרת שלו למילואים. "לא הרגשתי בנוח עם העובדה ששירתי פחות משנה וחצי בסדיר במסגרת ישיבת ההסדר. במובן מסוים יש לי קול בראש שאומר שאני צריך לכפר על זה. כמו כן, יש מסורת בגדוד שלי, וזה די רווח שאנשים ממשיכים אחרי הגיל.

"כשהגעתי לגיל הפרישה ממילואים ושאלו אותי אם ארצה להתנדב, המחשבה הבסיסית שלי היתה שכן. מבחינתי, לשרת במילואים זה להיות במחיצת הטובים שבטובים, השפיץ של החברה הישראלית, ולא בער לי ללכת משם".

רודריגז־גארסיא מסביר שמכיוון שהוא שכיר ולא עצמאי, וילדיו כבר אינם פעוטות, קל לו יותר להתנדב. אבל הסיבה שנסע לימ"ח בבוקר שמחת תורה, עוד לפני שקיבל הודעה רשמית להגיע, עמוקה בהרבה מכל אלה: כבן לשורד שואה שנרדף בשל היותו יהודי והוסתר כילד קטן בחווה בהולנד, הוא מרגיש מחויב לוודא שזה לא יקרה יותר.

"כשזה הסיפור האישי שלך, הדחף שלך להגן על הבית, על הילדים ועל המשפחה הוא מאוד חזק, כי אתה יודע אישית מה החלופה. הסיפור של אבא שלי עיצב אותי. כשראיתי את הטרגדיה של משפחת עידן מנחל עוז, כששחר בן ה־9 יודע שאחותו מעיין ז"ל נורתה למוות בממ"ד ושואל בבכי, מול קני הרובים של המחבלים, אם לא יראה אותה יותר - מעבר לזוועה ראיתי את זה קורה שוב".

"ילד יהודי קטן, הצבא נעלם, המדינה נעלמה, ואנחנו באותה הסיטואציה כמו שאבא שלי היה בה. זה עומק הכישלון, שלא הצלחנו למנוע את הסיטואציה הזאת. אז הרצון שלי להישאר בכוח המגן גם אחרי הגיל נובע מהנקודה הזאת באיזשהו אופן".

"פראייר מי שלא מתנדב"

בבוקר אותה השבת עלה רודריגז־גארסיא לימ"ח שלו בצפון, מתוך הבנה שתכף גם חיזבאללה יתקיף את ישראל. "לאורך כל הדרך הכביש היה מלא במכוניות שבהן אנשים בבגדי חג, מאחלים זה לזה הצלחה. כשהגעתי היו המון רכבים. אנשים חנו בכביש ופשוט התחילו ללכת. היה שיעור התייצבות של 130%. לא היתה התלבטות אם להתייצב - באנו להגן על הבית.

"ביום ראשון ב־6:00 בבוקר כל החטיבה עלתה לגבול על הזחלים, טנק אחרי טנק אחרי טנק. התייצבו מול חיזבאללה כאומרים: אנחנו כאן, בשביל לפגוע במישהו תצטרכו קודם לעבור אותנו. לא סתם קוראים לגדוד שלנו 'מגן הארץ'.

"לפני כמה שנים כתבתי שבעיניי, חבריי לגדוד הם השייטת והסיירת של החברה הישראלית, עם הקרחות והכרסים והמשכנתא והבוס והמשפחה בבית. הם עוזבים הכל ובאים לתת כתף, פשוט כי המדינה קראה להם. זאת לפני הכל תעודת כבוד עבורנו, וזכות שנפלה בחלקנו".

"את החברים האלה, שנושאים על כתפיהם בטבעיות, בענווה ובשקט את ביטחונה ועתידה של המדינה - לא הייתי מחליף בשום חבורה אחרת בעולם. פראיירים? הצחקתם אותי. תכלס, פראייר מי שלא מתנדב".