בהיותה בת 5 טסה רוז לובין, ילידת אטלנטה, לחופשת קיץ בלתי נשכחת עם הוריה בישראל. מאז חזרה לארה"ב היא סיפרה לכל מי שפגשה כי כשתהיה גדולה, תעלה לישראל ותתגייס לצה"ל. כשהכירה חברים חדשים, הזהירה אותם: "אני יכולה להיות חברה שלכם רק עד גיל 18, כי אז אני אעבור לישראל".
כשהתבגרה כבר היתה נחושה להגשים את החלום. באוגוסט 2021 ארזה מזוודות ועלתה לבדה ארצה בסיוע ארגון מסע. היא למדה עברית באולפן, וכעבור חמישה חודשים, בתחילת 2022, השלימה את חלום הילדות - התגייסה למג"ב ושירתה כלוחמת בעיר העתיקה בירושלים.
רוז היתה מאושרת עד הגג. בטקס לעידוד תמיכה ותרומות של FIDF (ארגון ידידי צה"ל) היא נאמה בפני הנוכחים ואמרה בגאווה: "דורות חלמו להגיע לירושלים, ולנו יש הכבוד להגן עליה".
כחיילת בודדה מצאה בית חם בקיבוץ סעד שבעוטף עזה, וב־7 באוקטובר שהתה בבית המשפחה המאמצת. עם פרוץ המתקפה הצטרפה לכיתת הכוננות ועזרה לבלום חדירת מחבלים ליישוב. כעבור חודש הסתער עליה מחבל חמוש בסכין ודקר אותה למוות בפתח תחנת משטרת שלם בבירה. חבריה חיסלו את המחבל, אך לא הצליחו להציל את חייה.
"בביקור הראשון של רוז בישראל, בגיל 5, היא לא רצתה לחזור לאטלנטה. ממש סירבה להיכנס איתנו למונית אל שדה התעופה", נזכרת האם רובין. "היא התלהבה מהממתקים הכשרים והתרגשה מלשים פתק בכותל. הבטחנו שנחזור פעם נוספת, אחרת היא לא היתה מוכנה לעזוב".
"הקשר בינה לישראל היה כמו אהבה ממבט ראשון. היא התחברה לאנרגיה, לעובדה שכולם סביבה יהודים. ארבע שנים אחרי כן היא התקשרה לסבא שלה ואמרה לו שאבא הבטיח שתחזור לישראל, וזה לא הוגן כי זה לא קרה. אז סבא מימן לה טיול בגיל 9, שאחריו החליטה סופית שישראל היא הבית שלה".
אביה דיוויד מוסיף: "הקשבנו לה, אבל לא לקחנו אותה ברצינות כי היא היתה בת 9. היא גם רצתה לרכוב על חד־קרן. מצד שני, הנשמה שלה היתה מחוברת חזק לעם היהודי. היא תמיד התגאתה ביהדות שלה. לא רצינו 'לאבד' אותה לטובת ישראל, רצינו שתישאר קרוב אלינו, אבל אם לא היינו תומכים בה היינו משנים את מי שהיא. היו לה הזדמנויות מדהימות באמריקה. היא יכלה ללכת לכל קולג' שתרצה ולקבל הרבה מלגות. היא היתה חכמה והישגית, אבל זה לא מה שהיא רצתה לעשות".
"בגיל ההתבגרות התגבשה אצלה ההחלטה להתגייס לצה"ל", מספרת רובין, "היא לא רצתה סתם תפקיד, אלא להיות לוחמת. מייד כשסיימה את התיכון, מצאה את תוכנית מסע ועשתה את התהליך לגמרי לבד. תמכתי בהחלטתה להתגייס, כמו בכל דבר שבחרה לעשות. בשיחה היחידה שלנו בנושא אמרתי: 'רוז, את יכולה למות'. והיא ענתה: 'אמא, אם לא אני, זאת תהיה מישהי אחרת'. טבעי לחשוב מחשבות כאלו, בטח כשהילדה שלך בתפקידי לחימה".
דיוויד: "היא תמיד רצתה להגן על אנשים. רוז היתה חזקה מאוד, פיזית ונפשית. בבית הספר היא עמדה בזקיפות קומה מול כל הבריונים, והם הבינו מייד שאיתה אי אפשר להתעסק. היו בה שני צדדים - אדיבות ונחישות בלתי מתפשרת. פחדנו ודאגנו לה, כמובן, אבל הילדים שלנו הם לא שלנו באמת. הבנתי את זה כשרוז מתה. אלוקים לא לקח ממני דבר, זה לא היה שלי. לא קל לחיות עם ההבנה הזאת, אבל זו הגישה הנכונה".
ההלם והבלבול שהציפו את הישראלים בבוקר 7 באוקטובר, הם כלום לעומת מה שהרגישו שני הורים אמריקנים באטלנטה כשבתם התקשרה מהממ"ד כדי לעדכן שבינתיים הכל בסדר. "רק אחרי שניתקתי את השיחה, חשבתי שזה לא הגיוני וחריג", נזכרת רובין, "השעה היתה 1:30 בלילה לפי שעוננו. ישנתי ולא הייתי מודעת למה קורה בישראל. אחר כך היא התקשרה שוב כדי לספר שהיא לבושה במדים ובדרכה לשער הקיבוץ כדי לשמור, ועדיין לא נפל לי האסימון. רק כשהתעוררתי, הבנתי מאבא שלי שישראל במלחמה".
"היא לא שיתפה אותנו בכל הפרטים, ורק אחרי מותה שמעתי מאחרים על הגבורה שלה. רק כשכולם קראו לה 'הירו רוז' (רוז הגיבורה), הבנתי שרוז שלי היתה גיבורה".
דיוויד: "ידענו שרוז נלחמה ב־7 באוקטובר, אבל לא היינו מודעים להיקף ההתרחשויות. זה היה אחד הימים הכי קשים בחיי, עד ליום שבו נהרגה. לצפות בחדשות מרחוק היה כמו ללכת עם משקולות על הרגליים. הייתי בישראל בעבר, אני יודע מה המשמעות של מג"ב ומכיר את הסכנות האפשריות".
"ידעתי שרוז אולי תותקף, אבל אף פעם לא חשבתי שהיא תמות. אולי תיפצע. חשבתי שהיא מוגנת. המוות שלה אפילו לא עבר לי בראש, אבל ב־7 באוקטובר הבנתי שאני יכול לאבד אותה. זה היה משתק. הכאב, הפחד, חוסר הידיעה. חשבנו שהיא תהיה בטוחה יותר בירושלים מאשר בעוטף".
תחקיר המחדל בכפר עזה: הקיבוץ נכבש בתוך שעה, לוחמים פצועים פונו לפני אזרחים
גורמים ישראלים ל"ניו יורק טיימס": חמאס יסרב לשחרר את מרבית החטופים ללא סיום המלחמה
פרסומת | המירוץ לאולימפיאדה: מהמיונים להישגים
דיווח ערבי: "השיחות על הפסקת האש בעזה עומדות בפני סיבוכים הולכים וגוברים"
חשש מחזית נוספת: בעקבות התגברות האיומים מירדן - שר הביטחון ייפגש עם ראשי המועצות
"בדיעבד ראיתי שהיא כתבה ביומן שלה שהיא לא מרגישה בטוחה בקיבוץ, ולא מרגישה בטוחה בבסיס, אבל 'פה אני צריכה להיות'. היתה לה אפשרות לעזוב את הבסיס. פעם אחת היא אמרה לי, 'אני יודעת מה אני עושה. אני פה מספיק זמן. אם יביאו מישהו אחר יצטרכו להכשיר אותו, אז עדיף שזאת תהיה אני'. היא הרגישה ממש מחויבת למקום הזה. בשביל זה היא עלתה לישראל.
"כשרוז מתה, השנאה שהמחבל הגיע איתה - הושמדה על ידי האנשים שאהבו אותה והיו שם לצידה. שנאה היא משהו שרוז תמיד נלחמה נגדו. היא אהבה את כולם, לא משנה מה הדת או המגדר. היא התחברה לכולם ממקום של הבנה. אם אנחנו עסוקים בשנאה, אנחנו לא יכולים להחלים. ככה אנחנו מחלימים מהמוות של רוז. אנחנו מתרכזים באהבה, ולא בשנאה. שנאה הרגה את רוז, שנאה לקחה אותה מאיתנו. אם נחזק את השנאה - נלך לכיוון אחר".
הסיוטים של אבא דיוויד הפכו למציאות ב־6 בנובמבר. "הוא הגיע לחבק אותי בליווי אנשים מהקונסוליה הישראלית וקצינים במדים", נזכרת רובין, "אמר 'רוז איננה', ולא הבנתי בהתחלה מה זה אומר. אבל ראיתי את כל האנשים סביבו והבנתי שזה לא חלום. נכנסתי למצב משימתי. לא בכיתי. הייתי עסוקה בלהודיע לילדים, לסבים, לחברים, ולתכנן את ההגעה לישראל. בכיתי בפעם הראשונה רק בשבעה, אפילו לא בהלוויה. לא הרשיתי לעצמי להתאבל, עד שהרגשתי שאני עטופה מספיק".
את המעטפת מצאה האם בישראל: "כל כך הרבה לוחמים מגיעים מכל העולם כדי להילחם עבור ישראל, וזה לא קיים בשום מקום אחר. היום יש סביבי את הצבא הישראלי. אנשים שלא הכירו אותי באים לנחם כי הם הכירו אותה. רבנים הגיעו לתמוך בנו. חשבתי שאני יודעת מה זאת משפחה, עד שהגעתי לישראל וחוויתי את כמויות התמיכה המדהימות".
המעטפת של רוז בישראל היתה כאמור אצל המשפחה שאימצה אותה כחיילת בודדה, תמר ועידן ג'יימס מקיבוץ סעד. תמר מספרת כי בשבת השחורה רוז לא רק הגנה על הקיבוץ מחדירת המחבלים. "היא שמרה בשער של השדות. תפקידה היה לקבל אמבולנסים ורכבי פינוי שהגיעו מכפר עזה ולכוון אותם למנחת המסוקים המאולתר. רוז עזרה להנחית מסוק, לא פעם אחת, ועשתה זאת במיומנות לא רעה בכלל".
"באותן שעות הסתובבו מחבלים במטע וירו לעברה. אלו היו שעות עם הרבה סיכונים. מדי פעם רוז כתבה לי שהכל בסדר ושניפגש בערב. היא הרגיעה שאין מה לדאוג ושהיא לא מסכנת את עצמה, כשבעצם ידעה שהיא בסכנה גדולה אבל לא רצתה להדאיג אותי".
למחרת חזרה רוז לפלוגה במג"ב, ומשפחת ג'יימס פונתה למלון בים המלח. "דאגנו לנפש שלה, הרגשנו שהיא לא עיבדה את אירועי השבת השחורה והיא לא כתמול שלשום. עשינו איתה שיחות וידאו כדי לעודד ולעזור. ביקשנו שישחררו אותה, אפילו לזמן קצר. בסוף אוקטובר רוז קיבלה אפטר ארוך והגיעה לים המלח. היא בילתה עם הילדים, ואז שוחחנו וניסינו לתת לה כוחות להמשיך. היא היתה חייבת חיזוק".
"הרגשתי שרוז נרגעה ומוכנה לחזור לשגרה הקשוחה, אז קבענו שננסה לדאוג לאפטר איכותי פעם בשבוע, ושנמשיך לדבר בטלפון. לפני שעזבה, היא אמרה שעכשיו יהיה לה יותר קל להילחם ולשמור".
זאת היתה הפעם האחרונה שנפגשו. "היא היתה אמורה להגיע אלינו לאפטר נוסף, ביום שלישי. כבר תכננו איך לאסוף אותה כדי לחסוך זמן בדרכים", אומרת תמר. "ביום שני בבוקר ידענו שרוז אמורה לעלות למשמרת בשעה 7. ידענו, כי דיברנו ערב קודם לכן כדי לתכנן את הביקור בשלישי.
"בשעה 8:20, רגע לפני שירדתי עם הילדים לחדר האוכל, הצצתי באתר חדשות וקראתי על פיגוע דקירה בירושלים. ראיתי שיש פצועה אנוש, אבל אז הילדים נכנסו ולא עיבדתי את המידע הנורא. פיזרתי את הילדים למסגרות, עליתי לחדר ושוב פתחתי אינטרנט. ואז הלב שלי נעצר. הבנתי.
"מייד שלחתי הודעת טקסט לרוז, ועד היום אני מחכה שרוז תענה לי עליה ותכתוב שהכל בסדר ושהיא תדבר איתי בהמשך. בערך באותה השעה התקשרה קצינה ממג"ב לעידן בעלי וסיפרה לו שרוז נפצעה קשה ומפונה לבית חולים. הוא בדיוק יצא למסיק זיתים באזור והיה קרוב לירושלים. כשהגיע לבית החולים, חיכתה לו הקצינה ובישרה שרוז לא שרדה. המחבל תקף אותה בסכין מאחור. רוז נאבקה בו עד כוחותיה האחרונים".
סיפורה של רוז צוין השנה בטקס יום הזיכרון הבינלאומי לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה מהתפוצות, שעורך מדי שנה ארגון מסע.
הטקס התקיים אמש בלטרון, במעמד משפחות שכולות ובהשתתפות נציגי הקהילות וצעירים יהודים מרחבי העולם. הוא שודר למאות אלפים בכ־60 מדינות. באירוע ספדו והנציחו חיילים בודדים, עולים חדשים, אזרחים ותיירים, שהגיעו לישראל ונפלו בעת מילוי תפקידם בצה"ל או נרצחו בפעולות איבה בארץ ובעולם. דגש ניתן לנרצחים ב־7 באוקטובר ובמלחמת חרבות ברזל.
מ"מ מנכ"ל ארגון מסע, יעל סהר־רובינשטיין: "נושא הטקס השנה, 'אנחנו אחד', משקף את המחויבות העמוקה והקשר בין יהדות התפוצות ליהודים החיים בישראל. הברית הזאת קיימת מאז ולתמיד, אך התקופה המורכבת הנוכחית מחדדת את חשיבות הקשר ואת שותפות הגורל".
"משתתפי 'מסע' הגיעו לישראל לפני המלחמה ובחרו להישאר, נוספים הגיעו במהלך המלחמה וממשיכים להגיע כדי לתרום, לסייע ולהיות חלק מהחברה הישראלית. בטקס הם שומעים, לעיתים לראשונה, את סיפור הנופלים. זהו אחד האירועים המשמעותיים ביותר בתקופת שהותם של משתתפי מסע בישראל, אשר מחבר אותם להוויה הישראלית באופן העמוק ביותר שאפשר לשאוף אליו".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו