"מי האמין שנחזור לאותו הבית, עשר שנים אחרי?"

הם עמדו יחד ליד אותו הבית הארור בשכונת הסביבון בבית חאנון, ולא יכלו לעצור את ההתרגשות. רס"ן עידו שעיה (35), סמג"ד בגדס"ר של חטיבה 5, ורס"ן יהונדב פכלר (33), מ"פ הפלס"ר בגדוד, הביטו זה בזה, ונזכרו שבבית הזה איבדו לפני עשר שנים, במבצע צוק איתן, את פקודם וחברם הקרוב סגן רועי פלס.

ליד הבית הזה ניצלו שניהם ממוות לצד לוחמיהם הרבים, ושם סגרו כעת מעגל בתחושות גאווה, סיפוק וניצחון. "מי האמין שנחזור לאותו הבית בדיוק, עשר שנים אחרי?", אומר רס"ן שעיה. "הבית הזה נהרס אז בידי חיל האוויר, ונבנה שוב. היינו בהלם בהתחלה. הוא עמד על תילו, אבל פגעו בו גם במלחמה הנוכחית. ברור שחשבנו המון על רועי, על האובדן שלו, ושאנחנו שוב כאן כדי להשלים את המשימה שהתחלנו".

הם לוחמים אמיצים, שועלי קרבות ותיקים. לפני עשר שנים היו בחוד הפלוגה שלהם - שעיה המ"פ בגדס"ר של חטיבת הנח"ל ופכלר סגנו. "הגיע אלינו אז קצין ומפקד צעיר וטרי, סגן רועי פלס", מספר רס"ן פכלר. "הוא היה מפקד מחלקה אצלנו בפלוגה, ומייד זיהינו בחור רציני, אחד שיורד לפרטים, מפקד בכל נשמתו, אחראי ומסור".

"זה היה כמו סרט"

במבצע צוק איתן הם נכנסו עם כוחות אחרים לתוך עזה, והחלו לפעול. בהתחלה עסקו באיתור מנהרות, ולאחר מכן קיבלו משימות מבצעיות חשובות בבית חאנון. פכלר: "זה קרה ב־25 ביולי 2014. היינו אמורים להוביל התקפה גדודית. הגיעה שעת השי"ן, התחלנו לירות ולהכווין את האש, את ההתקפה". רבע שעה לאחר מכן פיצוץ עז החריד את הבניין שהכוח היה בו. הטיל פגע בגג הבניין שבו שהה המפקד, שעיה. "הכל התמלא עשן", הוא נזכר. "התחלנו לבדוק מי נמצא, מי חלילה נפצע. לא מצאנו את רועי בהתחלה. חיפשנו אותו, ולפתע ראיתי ברכית שלו. זה ניבא רע. התחלתי לגשש בתוך כל העשן הזה. לדאבון הלב מצאנו אותו ללא רוח חיים".

לא היה להם הרבה זמן לעכל את האובדן - ובתוך שניות אחדות פגע בבית טיל נוסף, הפעם בקומה השלישית, שבו היה שעיה יחד עם חייליו. פכלר: "אני זוכר ששעיה ירד במדרגות ועוד הספיק ללחוש לי 'מי ההרוג?'. הייתי בהלם. הוא לחש לי: 'רק תוודא לי שאין חלילה עוד הרוג'. זה היה כמו סרט. בפגיעת הטיל השני נפגעו עוד 12 לוחמים, שניים באורח בינוני עד קשה, השאר פצועים קל. היינו צריכים לטפל בשטח בפצועים שלנו, וכמובן לפנות אותם לטיפול רפואי בישראל. זה היה אירוע קשה, מורכב. אירוע שהולך איתנו כבר עשר שנים. חווינו אובדן גדול מאוד".

היום שניהם בנקודה אחרת בחיים. הם נישאו והקימו משפחות. פכלר קרא לאחד מילדיו רעי ("חבר שלי"), וכך הרגיש שהוא מנציח את חברו שנפל. במלחמה הנוכחית הם כבר ותיקים בגדוד המילואים. "התייצבנו מיד ב־7 באוקטובר", הם מספרים. "כשנכנסנו לעזה פעלנו במקומות אחרים בהתחלה, וכל הזמן חשבנו על בית חאנון. הסתכלנו לכיוון. לא ידענו אם נגיע לשם ומה נמצא".

"אנחנו מאפשרים חיים"

והם הגיעו. הם מספרים שלא דמיינו שבכלל יגיעו לאותה השכונה - בטח לא לאותו הבית. "בכל השלבים המקדימים, במרכז הרצועה, תמיד חיפשנו נקודת תצפית על בית חאנון, תמיד חיפשנו את שכונת הסביבון", מספר פכלר.

שעיה: "נכנסנו לבית חאנון בלחימה עצימה. המון ירי, מטענים. והנה - אנחנו שוב באותו המקום. באותה השכונה, באותו הבית. הבית עצמו השתנה. הוא נבנה מחדש, כי בפעם הקודמת חיל האוויר הפציץ אותו אחרי האירוע שהתחולל שם. עכשיו הוא היה מפוצל לשניים. עמדנו שם, פכלר ואני, וידענו שזר לא יבין את הרגשתנו. "רועי היה איש שופע חיים, ואחרי הטבח בקיבוצים ובערים בדרום הרגשנו שיש לנו משימה. כשעמדנו שם, ליד הבית, הבנו מה אנחנו שוב עושים בעזה. אנחנו מאפשרים חיים, אנחנו פועלים להעניק ביטחון לעם שלנו. הוצפנו בתחושות, גם של עצב וגם סוג של סגירת מעגל מרגשת. זה ילווה אותנו כל החיים".

אחרי חודשים של לחימה בתוך עזה הם קיבלו כמה ימים של התרעננות בבית, אבל ברור להם שהם חוזרים להילחם, לעשות את כל הפעולות הנדרשות. "יש לנו אחריות רבה", אומר שעיה. "ברור שקיים גם פחד, אך בעיקר יש דריכות ונחישות. אנחנו מוכנים לקראת המשימות הבאות".