למרות האבדות: "בסוף המלחמה - ההילה סביב גולני תגדל עוד"

חטיבת גולני תצא מהמלחמה גאה, זקופה, אבל גם חבולה ומדממת. קרבות קשים, יותר מ־80 הרוגים וגם אותו ירי טראומטי שהרג את שלושת החטופים ויירשם בדפי הסיכום. אבל לכל מי שמכירים את החומר האנושי, אין ספק שהאירועים אולי יותירו בה צלקות עמוקות, אבל לא ישברו את רוח הקרב.

המאמץ המלחמתי הניב פירות גם אתמול, כשחיילי החטיבה כבשו את "כיכר פלשתין" והביאו להריסת הפסל שהילל את אסון הנגמ"ש מצוק איתן, שבו נהרגו שבעה מחיילי גולני.

"אחרי מה שעברנו בתל־פאחר ב־67' לא רציתי לצאת לקצונה", מספר איזי גרנות, בוגר גולני, ששירת גם הוא בתקופות מורכבות לחטיבה. "ראיתי כל כך הרבה קצינים נהרגים לידי ואמרתי 'בשביל מה אני צריך את זה?'. אבל אחרי ששת הימים המשכנו מייד למלחמת ההתשה הקשה, הרעל נכנס שוב לוורידים ובסוף סיימתי את המילואים כסגן אלוף. איך מסבירים את זה? פשוט ממשיכים".

הקרב בתל־פאחר, ב־9 ביוני 1967, הוא אבן דרך בתולדות הצבא, ובטח בספרי ההיסטוריה של החטיבה. 34 חיילים איבדו באותו יום את חייהם בקרבות פנים מול פנים עם הסורים, בתוך השוחות שברמת הגולן, במה שנקרא היום "תל גולני". אלא שגם ותיקי הלוחמים אומרים שמה שהיה אז, לא מתקרב למה שעברו לוחמי החטיבה במלחמה האחרונה.

"צריך הרבה צניעות כדי להשוות", אומר דני ביזר, שהיה מ"מ בגדוד 12 של גולני בקרב על תל־פאחר. "מה שקורה היום הוא פי מיליון יותר גדול ועם יותר גבורה. תל־פאחר היה פאשלה נוראית, 34 הרוגים בתוך שלוש וחצי שעות. היום אני שומע על דברים מדהימים, גאווה גדולה".

שינוי דיסקט היסטורי

ביזר אומר שאותו קרב עקוב מדם בתל־פאחר שינה את הדיסקט מבחינת חטיבת גולני. בתור יחידה שנחשבה לפרועה ("גולני־חורני"), החל להיות ביקוש להצטרף לשורותיה ולהיות חלק מאחוות הלוחמים של  היחידה, שבולטת מאוד גם במלחמה האחרונה.

"פעם היה צריך להביא חבר'ה מהבית, ובמהלך השנים הביקוש נהיה עצום בגלל החיבור העמוק, משהו בפשטות הקיום שלנו", אומרת ח"כ לשעבר שולי מועלם־רפאלי, שבעלה, סא"ל משה מועלם ז"ל, היה גולנצ'יק, מג"ד הבופור.

"אבא של מג"ד 13, תומר גרינברג ז"ל, דיבר בהלוויה ואמר: 'אנחנו אנשים פשוטים שהולכים כל יום לעבודה וחוזרים ממנה'. הפשטות בשבילו היתה החטיבה, הידיעה שאתה אף פעם לא לבד. לא עוזבים בחיים, לא בפציעות וחלילה לא באובדן". ברוח זו, גרינברג ז"ל, מג"ד 13 שנפל בקרב ב־12 בדצמבר, אמר אחרי האבדות הקשות בגדוד כי הוא "מרגיש ש־41 חללים מחפים עלינו מלמעלה", והחזיר את חייליו ללחימה.

"הלקחים שהגעתי אליהם הם כאלה, שקודם כל מ"פ שעולה לכאן צריך לרדת עם כל חייליו שלמים ובריאים, גם אם לא הרג את כל המחבלים שהיו עימו בהיתקלות, ועליו לוודא שאינו גורם נזק ופוגע בחייליו תוך כדי מרדף אחרי המחבלים", כתב מועלם ז"ל, שנהרג באסון המסוקים ב־1997, באחד ממכתביו האחרונים לאשתו. "המשימה השנייה היא לגרום לכמה שיותר נזק לצד השני, אך לא על חשבון חיי החיילים".

"גולני שילמה בהרבה דם במהלך המלחמות", אומר אל"מ (מיל') משה גבעתי, שהיה בין יתר תפקידיו מפקד בא"ח גולני. "בששת הימים לא רק בתל־פאחר היה קרב קשה. כשהסתיימה המלחמה היה אסון כבד בבית המכס העליון. נשלחנו לאסוף תחמושת מהבונקרים הסוריים וחבר'ה שלי נכנסו למקום שהיה מלא מוקשים. 11 חבר'ה מהפלוגה התאדו בפיצוץ, אני הייתי אמור להיות ה־12, הבונקר התפוצץ ממש לפני שנכנסתי אליו".

"מבצע קינוח"

אל"מ (מיל') גבעתי, היסטוריון צבאי שכתב לא מעט ספרים, ביניהם כאלה שעסקו בלחימת החטיבה, יודע שכמו עם סיפורי הגבורה, ניאלץ להתמודד גם עם המקרה הטרגי של הירי בשלושת החטופים.

"אין מלחמה שלא היה בה ירי של כוחותינו על כוחותינו", גבעתי מסביר. "את 'מבצע קינוח' בקרב באזור החרמון, במלחמת יום כיפור, חקרתי לעומק. על שטח של כדונם, היו 12 קרבות דו־צדדיים. השריון ירה על הסיירת, שירתה על גדוד 17. גדוד 17 ירה על גדוד 51 וגדוד 51 ירה על עצמו. קרב איום, שכל מה שיכול היה להשתבש בו - השתבש. במלחמה לוחמים עייפים, יורים עליהם מכל הכיוונים והם לא נותנים אמון באף אחד, ועדיין אסור היה לירות בחטופים. זה אירוע רע מכל היבט במלחמה הקשה בתולדותינו".

גם בקרב בתל־פאחר, גרנות, כשהיה רב"ט בן 19, זוכר איך ניסה ללא הועיל להסביר לארטילריה הישראלית שהיא יורה עליו ורק במזל הצליח להינצל ממוות מאש כוחותינו.

"אפשר להחלים"

"חשבו שהם מסייעים להסתערות, וכמה שניסיתי לדבר איתם במכשיר הקשר שאני עלול להיפגע, המ"ק שוב לא עבד", הוא מרשה לעצמו לחייך כעת. "אנחנו לחמנו לחימת יעד מבוצר מול אויב ברור, מוגדר. ידענו שכל אחד שאנחנו רואים צריך להרוג, או להתעמת איתו. לחימה בשטח בנוי, כמו בעזה, מציבה דילמה קשה לחייל איך להתנהג ובמי לירות".

כשהקרבות יסתיימו, גולני תצטרך לא רק ללקק את הפצעים ולהתאבל על המתים, היא גם תיאלץ להתמודד נפשית עם מה שעברה מאז 7 באוקטובר. "תחשוב כמה חברים, מפקדים ודמויות שנצרבו בתודעה הכללית הם איבדו, מספרים שלא ראינו שנים ארוכות. הם יהיו צריכים לאפשר עיבוד של תהליכי אבל ופרידה ובצבא יודעים לעשות זאת", משוכנע סא"ל (מיל') ד"ר אוהד אבירם, שהיה הפסיכולוג הראשי של פיקוד העורף.

"אם נעשים ביחידה תהליכים נכונים, אז ודאי שהיא יכולה להחלים ולהמשיך לתפקד, ולא צריך להוציאה ממבצעיות. נכון יהיה להשאיר אותה בפעילות ולחזק עם חיילים חדשים ולבצע מהלכים אקטיביים שיעזרו להאיץ את ה'החלמה'".

ד"ר אבירם, פסיכולוג ופסיכותרפיסט ששירת במשך 18 שנה בצבא, עבד עם לא מעט יחידות קרביות. הוא אומנם לא מתייחס למדע מדויק, אלא לתחושת בטן, אבל לדבריו "המלחמה לא תעשה רע לגולני. ההילה סביב החטיבה תלך ותגדל, ובבקו"ם יותר ויותר צעירים יריבו על הזכות לחבוש את הכומתה החומה.

"זה יעלה את הרצון להתגייס לגולני", ד"ר אבירם משוכנע. "אל תשכח שהמתגייסים הם סביב גיל 18, שצרכו פטריוטיות טובה בשנים האחרונות, ומלחמה היא גורם מגייס, במיוחד אם היא נתפסת כצודקת ומגיעה אחרי אירוע כל כך קשה".