פצוע צה"ל בשיקום מתכנן לעצמו תוכניות. הוא מדמיין איך בסיום השיקום הוא יטוס לחו"ל, יירשם ללימודים, יכיר את אשתו ויקים משפחה. אבל הפציעה לעולם נשארת, ואת ההשלכות שלה קשה לצפות. הכאבים שבאים והולכים משלל סיבות, הסיוטים והלילות הלבנים, הצרחות של החברים שנהרגו ממש לידו - כל אלו מהדהדים בראשו.
השנים הולכות ועוברות, כולם ימשיכו הלאה במרוץ החיים, ופצוע צה"ל ירגיש שהוא רק הולך לאחור. בעבודה עם הפצועים אני מגלה אנשים שהקריבו את נפשם ואת גופם למען המדינה, חלקם אף מגיעים כשהם מרגישים שאין להם כבר מה להפסיד. זכור לי אחד ספציפי, שבמבט מבויש אמר לי את זה ממש כך בפנים, וברגע הקט שבו מבטינו הצטלבו ראיתי עד כמה הוא רוצה להשתקם.
ואנחנו, תפקידנו לא לוותר, להיות איתם ובשבילם. ב"תוכנית אחים" אנחנו מלווים את פצועות ופצועי צה"ל הצעירים, מנסים לתת להם יד בדרך חזרה לחיים מלאים בחברה שלנו. אנחנו הולכים איתם כברת דרך ובעיקר מזכירים להם שיש עתיד אחרי הפציעה, שאם ייתנו לעצמם הזדמנות - יגלו שניתן לחיות לצד הפוסט־טראומה והכאבים.
אנחנו רואים אותם עוברים תהליך שבו הם משתפים, מחבקים, בוכים וצוחקים, ומעל הכל - הם חוזרים לחלום, לחלום שהכל אפשרי ושהם יכולים לחיות חיים מלאים. לא ליד, לא כמעט, אלא לחיות ממש, גם אם זה לא בדיוק מה שהם תכננו לפני שנפצעו.
אותו פצוע עם המבט המבויש היה קרוב לוותר, עד שחבר אמר לו "רק תבוא, תיכנס לבית הלוחם ותפגוש אותם, תקשיב רק לרגע, אין לך מה להפסיד". והוא בא, והקשיב, ונתן הזדמנות לגלות את עצמו מחדש. שנתיים אחרי שראיתי אותו נפתח וצוחק ובוכה ומחבק, הוא עומד לצידי ומוביל יחד עם אגודת הידידים של ארגון נכי צה"ל את הפרויקט "הסיפור שלנו". הוא, ופצועים נוספים מרגשים ועוצמתיים, עומדים מול עשרות חברות מובילות בישראל ומשתפים בסיפור הפציעה שלהם, ולא פחות חשוב, הם משתפים בתהליך השיקום מעורר ההשראה שעברו. הוא בחר בחיים, ואחרי כל כך הרבה שנים הוא חי באמת, שוב.
בישראל חיים יותר מ־57,000 פצועות ופצועי צה"ל, ששילמו בגופם ובנפשם למען ביטחון המדינה ואזרחיה. אלו ששיקומם לעולם לא מסתיים. הימים האלו מורכבים לכולנו ועבורם מורכבים שבעתיים. הם רוצים לחזור לחיות חיים מלאים בחברה, והחיבוק שלנו, החברה הישראלית, סוגר מעט את הפצעים שמדממים להם במשך כל כך הרבה שנים, ונותן להם את התקווה שאפשר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו