לאורך ההיסטוריה של צה"ל, קרה לא מעט שהצבא נזקק לשירותם של עולים חדשים, מסיבות שונות. ישראלים רבים נקראו לדגל ישראלים עוד בטרם הספיקו להשתקע בארץ או ללמוד את השפה על בוריה. כמוהם, גם רס"ב ו' קיבלה את הקריאה לשרת כשהיא עולה חדשה, אך בניגוד לרוב העולים היא נקראה לשרת דווקא בזכות הידע והניסיון שלה מחייה הקודמים בגולה.
רס"ב ו' משמשת מורה לערבית במערך ההדרכה של חיל המודיעין. היא אמונה על הנחלת השפה, התרבות והמנטליות הערבית לדורות של אנשי מודיעין, שהיכרות עם העולם הערבי היא קריטית לעבודתם ולהצלחה במשימתם - להיות צעד אחד לפני האויב.
על פי מה שמסבירים אנשי היחידה, ו' הפכה לסוג של אגדה במקום לא רק בשל היותה מורה מוערכת או בשל העובדה ששירתה ביחידה מבצעית תקופה ממושכת, אלא בעיקר בשל הסיפור האישי שלה - סיפור של התבגרות בצל משטרו של סדאם חוסיין בעיראק, כשמשפחתה נותרת אחת המשפחות היהודיות האחרונות במדינה - ושל עליה הירואית לארץ אחרי עשורים של חיים בפחד. את ו' אני פוגש בבסיס צבאי במרכז הארץ, כשהיא על מדים. בקול מתרגש היא לוקחת אותי שלב אחרי שלב בסיפור הילדות הבלתי ייאמן שלה.
מלחמת זהות
ו' נולדה למשפחה יהודית בעיראק בסוף שנות ה־60 של המאה הקודמת. הקהילה היהודית בעיראק באותה תקופה נותרה צל חיוור של עברה המפואר ורק אלפים בודדים, מתוך קהילה של יותר מ־120 אלף בני אדם, נותרו במדינה.
משטר הבעת' העיראקי התנכל ליהודים הנותרים, רדף אותם וראה בהם מרגלים. כמה יהודים אף הוצאו להורג בתלייה לאחר שנחשדו כמרגלים. התנהלות השלטונות שכנעה את היהודים הנותרים כי הגיע הזמן לעזוב, וגם משפחתה של ו' החליטה לצאת מהמדינה, אלא שאז קרה הגרוע מכל.
"המשטר של סדאם פרסם שאבא שלי מרגל לטובת ישראל והוא מנסה להימלט מהמדינה", מספרת ו', "זה כמובן היה שקר, אבל בעוד שאני והוריי נשארנו בשדה התעופה ונלקחנו על ידי המחובראת', אנשי שירות המודיעין, לחקירה, אחי וסבתי הספיקו לעלות על המטוס. אחי היה בן שבע באותו זמן. הוריי ואני לא ראינו אותו שוב במשך לא פחות מ־24 שנים".
כך נותרו ו' בת הארבע ומשפחתה מסומנים כבוגדים בתוך מדינה עוינת עם קהילה יהודית זעירה. "אבא שלי הוכנס לבית סוהר ועבר עינויים קשים. במשך כמה שנים הוא יצא ונכנס מבתי כלא. אמא שלי היתה צמה פעמיים בשבוע בשבילו. אבל לא רק אבי סבל מהאכזריות של משטר סדאם. אחי, שהיה בסך הכל בן חמש אז, נלקח גם הוא לחקירה ועבר התעללות קשה. הוא סבל מנכות כתוצאה מכך".
גם כשאביה השתחרר מהכלא, ההטרדות לא פסקו. "המוחבאראת' מעולם לא חדלו לעקוב אחרינו, אחרי חיי היום יום שלנו", היא נזכרת, "אבא שלי התחיל לעבוד כגזבר בקהילה היהודית, כי זה כל מה שהוא יכול היה לעשות מאחר וחשבון הבנק עוקל ואיש לא הסכים להעסיק אותו".
בני המשפחה החליטו לא לוותר על הזהות היהודית, אך למען ביטחונם החליטו להצניעה עד כמה שניתן. אחד מזיכרונות הילדות הראשונים של ו' הוא מקרה שבו, כמו ילדים אחרים, ציירה צורות גאומטריות על דף נייר ובין הצורות שציירה היה מגן דוד. בני המשפחה נתפסו לבהלה והשביעו אותה שלעולם לא תעשה זאת שוב.
גם המפגש הראשון של ו' עם השפה העברית זכור לה כחוויה מפחידה. "אני זוכרת פעם אחת שבה ישבתי עם אבא שלי בבית והוא חיפש תחנת רדיו להקשיב לה", היא נזכרת, "פתאום שמענו שידורים בשפה שלא זיהיתי והיא היתה מאוד מוזרה לי. אבא שלי הסתכל עלי בדממה מוחלטת והחליף את התחנה.
"אני קלטתי בעין איזה מספר זה היה והוא ראה שאני מסתכלת. ואמר לי בלחישה 'שלא תעזי לחפש את זה אחר כך. זה עברית. זה לא חוקי. אם יתפסו אותנו, זה יהיה הסוף'".
"הבנתי שאני חייבת להוכיח שאני יותר נאמנה לעיראק מכולם". ו' עם חברותיה ובנות משפחתה בעיראק
ו' משתתקת. הזיכרון מכאיב לה. "אתה חייב להבין", היא אומרת, "לא הראינו כלפי חוץ שאנחנו יהודים. לא לימדו אותי את השפה, את הדת או את המנהגים שלנו. מגיל ארבע ידעתי מה מותר לי לספר לסביבה ומה לא. ידעתי שאנחנו יהודים, אבל את המשמעות של זה לא ממש הבנתי באותו גיל. ידעתי רק שאני לא ילדה רגילה".
לחיים הכפולים מגיל צעיר מאוד היה מחיר, והוא הצורך להביע נאמנות למשטר. עם הכניסה לבית הספר היסודי גויסה ו' לארגון ה"צופים", תנועת הנוער של משטר סדאם.
בניגוד לתנועות נוער בארץ, הפעולות התנהלו כאימון צבאי לכל דבר והיא קיבלה מדים, נשק ומנה גדושה של תעמולה מבית מפלגת הבעת'.
האויב היה תמיד ישראל. "הבנתי שאני חייבת להוכיח שאני יותר נאמנה לעיראק מכולם. שאני הכי עיראקית שיש", היא אומרת.
הלימודים בבית הספר רק הגבירו את החשיפה לתעמולת המשטר ושמו את ו' בדילמה תמידית. "שטיפת המוח היתה מוחלטת. בבית הספר, בתקשורת, המסר היה כל הזמן אחיד. אם יש מצב של מלחמה או סכנה, הנאמנות שלנו חייבת להיות קודם כל לסדאם ולמשטר. הייתי מבולבלת בין הזהות בבית לבין זו שאימצתי לי כשהייתי עם החברות בבית הספר ובתנועה".
מלחמת זהות
כשהגיעה ו' לגיל התיכון הדברים הלכו ונעשו מסובכים. "סיימתי את בית הספר היסודי כשאף אחת מהחברות הילדות שלי לא יודעות שאני יהודייה", היא מספרת, "כשהגעתי לחטיבה ולתיכון היו קשיים בקבלה שלי בגלל שיעורי הדת. זו היתה הפעם הראשונה שדיברתי עם אמא של על נושא הדת. ביקשתי ממנה להפסיק להתחבא, כדי שאוכל להציג את עצמי כמי שאני. היא נזפה בי ושוב חזרו האיום והסיפורים על מה שעבר אבי".
אבל הפעם אי אפשר היה להרתיע את ו' מלחשוף בפני חברותיה את זהותה. נמאס לה להסתתר. "בסוף החלטתי לגלות לחברותי שאני יהודייה. הכנתי את עצמי לגרוע מכל, לאנטישמיות ואפילו לאלימות", היא אומרת, "אלימות אמנם לא היתה אבל היו שאלות אנטישמיות. אפילו עלילת הדם עם המצות של פסח עלתה. הייתי צריכה להסביר להן שאני יהודייה, לא מפלצת, אבל בסופו של דבר זה בסך הכל עבר בשלום וחיזק אותי".
למרות הקבלה על ידי החברות בתיכון, ו' התחילה בהדרגה להבין שאין לה עתיד בעיראק. המשפחה חיה בחרדה תמידית מכך שהמשטר יגלה שאחיה מתגורר בישראל ושאביה יילקח שוב לחקירה. ו' החלה לטפח בסתר חלום על עלייה לישראל, כשמי שעזרו לה היו חברותיה היהודיות.
"מגיל קטן היו לי שתי חברות יהודיות והיינו משחקות משחק שהיתה מאחוריו כוונה אמיתית", היא מספרת, עיניה בורקות מהזיכרון הנעים.
"המצאנו כל מיני קודים כתובים, שבמקרה ואחת מאיתנו תעזוב את עיראק נוכל לתקשר בחופשיות במכתבים. שורות תמימות כמו 'מה הצבע האופנתי אצלכם עכשיו', או 'מתי אפשר להתחיל ללמוד בהולנד" הפכו לקודים להשגת ויזת יציאה מעיראק ועלייה לארץ ישראל. המשחק המצחיק הזה, בסופו של דבר, סייע לנו מאוד ברגע האמת".
לפתע, הזיכון הנעים מצית אצל ו' רצון להסביר שעיראק של ילדותה היתה מקום קשה ומפחיד, אך לא גיהינום. "חשוב להזכיר גם שלצד כל הדברים הקשים שחוויתי בילדותי היתה לי לא מעט הזדמנות להתפתח באופן אישי", היא מדגישה, "למדתי במוסדות של האלפיון העליון במדינה גם ביסודי וגם בתיכון ורמת החינוך שקיבלתי היתה הטובה ביותר במדינה. השתלבתי גם בפעילויות נוער וספורט. למדתי לשחות, שזה ספורט מקובל בעיראק, מגיל מאוד צעיר. השתתפתי במסגרת תחרותית ואפילו זכיתי במקום שני באליפות נוער".
בגרויות תחת הפצצות
בעוד ו' חולמת ומתכננת כיצד תיקח את משפחתה ותעלה לארץ, החיים נמשכו ואיתם האתגרים שעמם מתמודדת כל נערה השואפת להשכלה גבוהה, רק במדינה שהשתגעה לגמרי.
ו' היתה צריכה להשלים את בחינות הבגרות באמצע מלחמת המפרץ, בשעה שעיראק סובלת ממחסור משתק ומהפצצות יומיומיות.
"סדאם החליט שהחיים, למרות הפצצות, יימשכו כרגיל", היא נזכרת בימי המלחמה, "נאלצתי למצוא זמן וכוח ללמוד כשאין חשמל ומים זורמים ויש מחסור חמור באוכל. האמריקנים היו מפציצים רק בלילה, וביום היתי צריכה לדאוג למשפחה לאוכל ומים. כך מצאתי את עצמי לומדת לאור נרות, כשברקע הבומים של ההפצצות האמריקניות".
לא רק ההפצצות הפריעו ללימודים. במהלך המלחמה השלטון החל להתפורר וחיילים היו פורצים לבתים, שודדים, עוצרים חשודים בריגול ומתעללים בכל מי שנאמנותו היתה מוטלת בספק. המון נשים נאנסו והפחד היה בכל מקום.
"אבל מלחמת המפרץ סיפקה לי גם כמה רגעים של גאווה", מספרת ו', "אני זוכרת ששמעתי את השכנים מחפשים תחנת רדיו כדי לקבל דיווחים אמיתיים, לא שקרים של המשטר, על הנעשה בחזית. התחנה שהם חיפשו הייתה קול ישראל בשפה הערבית. זה כמובן היה לא חוקי, אבל אנשים היו סקרנים לדעת מה קורה וזו היתה הדרך היחידה להתעדכן".
בחירה בין ביטחון להשכלה
על אף המחסור, ההפצצות והחשש המתמיד משוד ואונס, ו' צלחה את הבגרויות בציונים טובים והתקבלה ללימודי רפואה באוניברסיטה. "ככל היהודים העיראקים, נמשכתי למקצועות החופשיים", היא אומרת, "האוניברסיטה היתה באחד הרבעים השיעים של העיר והכרתי אנשים שלא פגשתי לפני כן.
"למדו שם המון פלשתינים שקיבלו ממשטר סדאם מלגה. אלה היו אוכלוסיות שלא הצטיינו בסימפטיה לישראל וליהודים. היו לי שם חברים מלבנון, תימן ומרוקו ולמדתי את הניבים שלהם, כדי לכבד אותם ולדבר בשפתם. ככה גיליתי את החיבה העמוקה שלי לימוד שפות.
אך לשינוי הנוף אנושי היה מחיר. "כשהבינו שאני יהודייה התחילו שוב השאלות, כשהפעם היתה גם אנטישמיות. היתה חבורה שתכננה לעשות בי לינץ', לחטוף אותי ולמכור אותי כנערת ליווי", היא מספרת, עדיין מזועזעת מהרעיון.
למזלה של ו', חברות טובות ששמעו את הצעירים משוחחים בינם לבין עצמם מיהרו להזהיר אותה. והיא נאלצה להלך בקמפוס בזהירות. "לא יכולתי לספר להורים, משום שהם היו מכריחים אותי להפסיק ללמוד", היא מספרת על הבחירה, שהפכה להיות בין ביטחון אישי בבית ההורים לסכנה ממשית ומאיימת במסדרונות האוניברסיטה.
לאחר מלחמת המפרץ החל מצב הביטחון האישי בעיראק להידרדר באורח קיצוני. ו' מצאת את עצמה צריכה לשמור על חייה לא רק באוניברסיטה, כיהודייה, אלא גם ברחוב, כאישה.
"במהלך נסיעה באוטובוס מהאוניברסיטה לבית שלי, שהיה מרחק של עשרים דקות הליכה, בחורים צעירים, בעיקר כאלו ממשפחות מקורבות לשלטון, היו נוסעים ברכב, מחפשים בחורות ברחוב ומכניסים אותם בכוח לרכב", היא משחזרת באימה, "פעם אחת חבורה כזו עקבה אחרי אחרי שירדתי מהאוטובוס. הם נסעו אחרי עד הבית שלי ואסור היה לי לתת להם לדעת איפה אני גרה, אז התחבאתי מאחורי השער והתפללתי שהם לא ראו אותי. הסתובבתי עם סכין, לא שזה היה עוזר במשהו, אבל זה עזר לי להרגיש בטוחה".
יציאת עיראק
בעוד ו' מסיימת את לימודיה, המצב בעיראק רק המשיך להידרדר. שילוב של טרור מצד המשטר ואנרכיה מוחלטת ברחוב שיכנעו אותה שהגיע הזמן להגשים את חולמה הישן לעזוב את עיראק.
הגשמת החלום דרשה התמודדות ישירה עם אביה, שעדיין פחד מנחת זרועם של שירותי הביטחון, אלא שלו' היה קלף מנצח בשרוול. בעודה לומדת באוניברסיטה פנו אליה אנשי המודיעין וניסו לגייס אותה כסוכנת. "אמרתי לאבא שלי שיש לנו שבוע לצאת. שאנשים כבר עוקבים אחרי ושאם לא נצא לעולם לא נפרע מהם". האב ההמום נשבר והמבצע יצא לדרך.
ו' הפעילה את חברותיה מהילדות, ובעזרת אותה שפת קוד שבנו כילדות הצליחה לדאוג גם לאשרת כניסה למדינה שלישית וגם לוויזת יציאה מעיראק. המכשולים שהערים המשטר היו בכל מקום, אך בנחישות ובהתמדה השיגה ו' את כל מה שנדרש.
המשפחה, לאחר שנים של חיים במחבוא ובפחד, עלתה על אוטובוס מקרטע ויצאה לעבר הגבול. מלבד מאתיים דולר, כמה תמונות משפחתיות והכתובה של הוריה, לקחו עמם בני המשפחה רק מזוודה קטנה ויצאו לעתיד לא ברור.
כשהגיעו למעבר הגבול החלו כל הסיוטים הישנים לעלות. הגברים הופרדו מהנשים וו' תושאלה ארוכות על ידי קצין שהביע בה עניין לא מקצועי בעליל. "סיפרתי לו שאני בדרך לפגוש את ארוסי וזה קצת צינן את התלהבותו", היא מספרת.
אבל זה לא היה סוף התהליך. "הכניסו אותי לחדר חקירה של נשים, שם חקרו אותי שלוש קצינות מטעם המודיעין העיראקי. הכתובה של ההורים היתה אצלי, ואם הן היו מוצאות אותה זה היה הסוף. יהודים היו שם נרדף למרגלים בעיני המודיעין העיראקי. המזל הגדול הוא שהם נתנו לי להוריד את הבגדים בעצמי ולא בדקו אותם".
בברכיים רועדות ותשישות יצאה ו' ממסוף הגבולות, סוף סוף מחוץ לשטחה של המדינה שאותה התכוונה לעזוב לנצח. היא ואמה עלו על אוטובוס שהסיע אותן לצדו השני של הגבול, אך בהדרגה היא הבינה שאביה ואחיה מתעכבים במסוף הגבולות. נהג האוטובוס רצה לסגור את הדלת ולצאת, "שיתפסו את האוטובוס הבא", ירה לעבר ו' המפוחדת.
"דמיינתי בעיני רוחי את סיפור הפרידה מאחי שחוזר על עצמו" היא נזכרת, "בלי טיפת מחשבה הנחתי את הרגל על דוושת הבלם ואמרתי לנהג 'אתה לא זז מפה עד שאבא שלי ואחי מגיעים'". למרבה המזל, דקות ספורות אחר כך יצאו יתר בני המשפחה ממסוף הגבולות והמשפחה חצתה את הגבול מעיראק - אל החופש.
"אני מספרת לחיילים מאיפה באתי, זה רלוונטי עבורם". רס"ב ו' כמורה לערבית // צילום: דובר צה"ל
ההגעה למדינה השכנה לא הבטיחה דבר. פליטים, גם מעיראק, גרמו לשלטון המקומי להקפיד על אשרות כניסה קצרות ולגרש רבים מהמגיעים לשטחה בחזרה לעיראק, גם לאחר שנכנסו באופן חוקי. ו' ומשפחתה חששו מהאפשרות הזו והתכוננו לגרוע מכל. הם היו במדינה זרה, ללא כסף או רכוש.
"יצרתי קשר עם חברה שלי, שסייעה לנו לצאת מעיראק, סיפרתי לה שאין לנו כסף, שאנחנו מפחדים שיגרשו אותנו מהמדינה ושאין לנו מושג איך בכלל להגיע לישראל", מספרת ו', "היא אמרה לי לא לדאוג, לא לכסף ולא להגעה ארצה. היא אמרה שנהנה מה'חופשה' ושהיא תטפל בהכל".
כמה ימים לאחר מכן יצרה אותה חברה קשר עם ו', והפעם אמרה לה להגיע לבית מלון מסוים, מבלי להסביר דבר.
"מי שחיכה לנו שם היה ישראלי. שלקח אותנו לתוך ישראל. לא האמנתי שזו דרך כל כך קצרה. זה הרגיש כאילו אני נמצאת בפלנטה אחרת".
וכך, אחרי שני עשורים של סבל, מחבוא ופחד, מצאה את עצמה ו' במרכז קליטה במבשרת ציון. פתאום הבינה שהגעתה והגעת שאר בני משפחתה לישראל לא היתה דבר שבשגרה.
"אנשי מרכז הקליטה נראו נרגשים מאוד", היא נזכרת, מתרגשת בעצמה. "לא הבנתי למה, בסך הכל היינו אזרחים שבאו מעיראק. למרבה המזל דיברתי אנגלית, כך שיכולתי לדבר עם כולם שם. מסתבר שהיינו סוג של 'מפורסמים'. היינו מהיהודים האחרונים לעלות ארצה מעיראק וזה מאוד ריגש את כולם. הסתבר שחיכו לנו ולא ידענו את זה".
ו' הגיעה לארץ וקפצה היישר למים העמוקים. היא החלה ללמוד עברית עוד בטרם נכנסה לאולפן ואחרי כמה שבועות של לימודים ביקשה מהמורה שתעביר אותה לקבוצה מתקדמת יותר. במרכז הקליטה אמרו לה שייקח לפחות שלושה חודשים בטרם תוכל ממש לדבר עברית, אך ו' החלה לדבר באופן שוטף בתוך פחות מחודשיים.
שיחת הטלפון מחיל המודיעין הגיעה זמן לא רב אחר כך, אולם ו' נבהלה. לקבל שיחה מארגוני הביטחון בעיראק לא היה סימן טוב והזכרונות הכאובים של אביה ואחיה נותרו חקוקים במוחה.
"הם הרגיעו אותי" היא צוחקת, "ואמרו שהם רוצים להציע לי עבודה". כך מצאה את עצמה ו' מלמדת ערבית כאזרחית עובדת צה"ל, תוך שהיא עובדת על קבלת הכרה בתואר האקדמי שלה בישראל.
אחרי התלבטות קצרה החליטה שהצבא הוא המקום בשבילה, כשהיא לא רק בוחרת למשיך לעבוד עבור הצבא, אלא גם להתגייס כחיילת ולעבור ליחידה מבצעית.
לאחר תקופה ביחידה המבצעית חזרה ו' לחיל המודיעין, הפעם כחיילת. כשהיא מדברת על השירות הצבאי ניכר בה כי היא מדברת מתוך תחושה של שליחות וגאווה.
"משמח אותי שאני יכולה לתת לחיילים את ידיעת השפה כמפתח לשירות שלהם", היא אומרת בגאווה, "החיילים קשובים לי, מרותקים ממש. גם לסיפור האישי שלי אבל גם לשפה, לניבים השונים, לניואנסים ולתרבות שהשפה מבטאת. אני מספרת להם בכיף מאיפה באתי, כי זה סיפור רלוונטי עבורם".
גם אחרי שנים רבות בישראל, הזכרונות מעיראק עדיין מגדירים עבור רס"ב ו' את השליחות שלה. "בגלל שגדלתי במדינה המתאכזרת לעמה, במיוחד ליהודים אבל לא רק, אני מבינה את החשיבות של המדינה שלנו. גיליתי שמה שלקחתי איתי, גם מהמנטליות וגם מההיכרות שלי עם העולם הערבי, שווה המון. גיליתי שאני יכולה לתרום ולתת משהו שלמעט מאוד אנשים אחרים בישראל יש. התחושה שמנחה אותי היא חובה. אני חייבת להעביר לחיילים את הידע שלי".
בין השורות אפשר לקלוט גם משהו אחר, קצת געגוע ואהבה לארץ הילדות, לתרבות, לאוכל. "יש משהו במהות של עיראק שלא עוזב אותי", מודה ו', "הנהר הרחב, המים, המדבר, הסמטאות ומשחקי הילדות, האוכל. אני זוכרת במיוחד את הדג על האש העיראקי, ה'סמק מזגוף', דג נהר שמכינים על מדורה פתוחה. למרות כל מה שעברתי, לא אשכח את עיראק. היא עדיין זורמת בדמי".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו