זה שלושה שבועות שהפסיכולוגית והפסיכותרפיסטית ד"ר ניצה ירום (77) מטפלת בפציינטים שלה מרחוק, באמצעות הטלפון. היא מסתגרת בביתה בחוף הכרמל, מכיוון שהיא משתייכת לאוכלוסיית הגיל המבוגר, הנמצאת בימים אלו בסיכון גבוה. 50 שנות ניסיון טיפולי, 11 ספרים באמתחתה, מאמריה ומחקריה - עומדים לה לסיוע בימים קשים אלה, שבהם נדרשת הנפש לתעצומות מיוחדות.
ירום עוסקת בטיפול פסיכולוגי ופסיכואנליטי, מתמחה במיניות, מגדר ותפקידו של הגוף בחוויה האנושית. אנו מנהלות שיחה לבירור סוגיית גוף־נפש בהקשרה של נשיקה, ובימים שבהם בן־רגע נגדעה מהאנושות חוויית המגע.
השיחה מתקיימת יממה לאחר שנכנסה לתוקפה הדרישה הגורפת מכלל האזרחים לעטות על פניהם מסיכות בהימצאם במרחב הציבורי: "אני מודאגת, אפשר לומר שאפילו מפוחדת. אי זיהוי הפנים יוצר חוויה קשה, עידן של מסיכות המטשטשות את הפנים עלול לאורך זמן לפגוע בחוסנה הנפשי של החברה. היכולת לזהות פנים עומדת בבסיס הצורך האנושי. מבחינים בזאת בבירור בקרב תינוקות, למן רגע היוולדם: המבט, הפה, העיניים, החיוך - הפנים הם האיבר הגופני שבאמצעותו הם מזהים דמות מטפלת, מועילה, מזיקה. הם האיבר שאליו הם מגיבים בדרכם להפוך ליצורים חברתיים. המחשבה על עולם ללא פרצופים מטלטלת, אפילו מצמררת".
במבט נעלם
ירום מהרהרת בנזקים הנפשיים והרוחניים העולים מן התביעה לבידוד, ובדרכים למזער אותם: "הקול, הדיבור, האינטונציה חשובים מתמיד בימים אלה, שבהם המבט נעלם מאיתנו או מתווך באמצעות מסכים. יש לנו הזדמנות לזכך את האנושיות שלנו במפגש הקולי, אמנם יש משהו מלאכותי באינטראקציה הנוכחית, אך תפקידנו לחתוך את המרחק דרך ההתכוונות. כעת עלינו לגייס את כל האנושיות, החמלה, האמפתיה, הקשב, כדי שהמסר הרגשי והחווייתי יעבור ללא מגע.
"הטכנולוגיה שמסייעת לנו לראות את הפנים על גבי המסכים (שיחות הזום, הסקייפ והווטסאפ) משנה את המרחב הטיפולי, את מרחב המבט אל האדם. אנחנו כמטפלים 'חודרים' בלית ברירה אל המרחב הביתי האינטימי של מטופלינו. מצב זה פורץ את גבולות חדר הטיפול המסורתי ההרמטי".
מאז נפטר בן זוגה ממחלת הסרטן, בפברואר אשתקד, חיה ירום בגפה. השניים לא הביאו ילדים, ובימים אלה, יותר מכל, היא מתגעגעת לחום גופו של זאביק, בן זוגה המנוח.
"אף שכל האנושיות מתגייסת להתנהגויות מתווכות, לעולם לא יהיה תחליף למגע פיזי, של גוף לגוף, למחוות הנשיקה. אחת היצירות שעומדות לנגד עיניי כפסיכולוגית העוסקת בקשרי גוף־נפש היא תמונתו של קלימט 'הנשיקה'. האהוב מנשק לאהובתו על הלחי, בזמן שגופותיהם הופכים בְּלִילה אחת. האקט הזה של הנשיקה הוא הביטוי לתמצית האהבה. אני זוכרת את יקירי בימיו האחרונים, התנפלתי עליו בנשיקות. יש בי הקלה כשאני יודעת שהוא נפח נשמתו שעה שנישקתי אותו, נגעתי בו. הוא לא היה צריך למות חלילה בחדר אטום וסטרילי, עם מסיכה, ללא מגע אדם. זה אכזרי למות ככה".
האם יש הבדל בין נשיקה של צעירים לזו של מבוגרים?
"לא. קיימת נטייה להדיר את קבוצת הגיל השלישי משיח של מיניות ושל אינטימיות. אך למעשה אין כל הבדל בחוויה הגופנית. אנשים מבוגרים בגיל השלישי, שאני נמנית עימם, צריכים לעבור מחסום של סטיגמות בנוגע ליחסי מין ולארוטיקה".
מהם ההיבטים הפיזיים של הנשיקה?
"הפה הוא אחד האזורים הרגישים בגוף. התינוק, למשל, לא רק ניזון מהפה, הוא מתחבר אל הדמות המזינה אותו דרך הפה, הוא מתענג דרכו, הגרייה הזו היא דבר בסיסי בתקשורת אנושית.
"המרחב של הפה הוא מרחב רב־אפשריות. בנשיקה על השפתיים בלבד, בחוויה של עור לעור, נוצר מפגש סוער, ארוטי; הנשיקה עצמה מעוררת חיוניות, תיאבון, מפרישה חומרים של גרייה ועוררות פיזית. יש בכוחה להרחיב את מעגל האינטימיות, היא מסייעת לקירוב התקשורת האנושית: בריח הגוף, בריח הנשימה, בטעם. אך חשוב להפנים כי הצד המקבל את הנשיקה, גם הוא אקטיבי, וגם הוא זקוק למרחב מגע שיאפשר לו להכיל את המחווה, מבלי לחוש מאוים".
מגע ללא מגע
כמה זמן נוכל לתחזק את המרחב ללא נשיקות? האם נוכל להישאר בבידוד לאורך זמן?
"לא. אני מתייחסת אל התקופה הנוכחית כאל אירוע זמני. יש אנשים שמרוב דאגה ויתרו על המיניות שלהם, למשל. הספר 'דקאמרון' של בוקאצ'ו מתאר את תקופת הנזירות בעת המגיפה השחורה. כיצורים חברתיים אי אפשר להתקיים באופן יחידני לאורך זמן. מי שהתבודד השתגע. האדם הוא חיה חברתית, הוא לא יכול לסגת מחברה, ממגע פיזי, יש מחוות שאין להן תחליף".
ומה באמת לגבי אוכלוסיית הקשישים, הסבים והסבתות?
"יש לחשוב על מי שמנוע מלקבל נשיקה. נגרום להם לחוש רצויים, נקיים את השיחות מתוך תחושת מסירות ואהבה, נשתף ונציף רגשות. עלינו ללמוד להיות ברמה זמנית של מגע ללא מגע. אני כמטפלת, מאוד חרדה לשלומם של בני הגיל השלישי. החליטו שהם מודרים מהמרחב הציבורי; אף אחד לא שאל אותם אם הם מעדיפים למות מהקורונה מאשר להתנתק מכל מגע אנושי.
"לא ירחק היום לאקטיביזם גילני של אוכלוסיית הגיל השלישי, שגם ככה מודרת מהשיח. אני רואה תופעות מדאיגות מאוד. הקשישים הופכים לישות שצריך להתרחק ממנה כעת. אנחנו כחברה נדרשים להיזהר באותן האוכלוסיות שאנחנו מחליטים ביום אחד להדיר מחיינו. יש לאפשר לאוכלוסייה המבוגרת, שעימה אני נמנית, לומר כיצד היתה רוצה שיטפלו בה. אנשים זקוקים לחיבוק, לאינטימיות. בבתי החולים מתחילים לאט־לאט להבין כי אין זה אנושי למנוע מאדם מגע ונוכחות של אדם קרוב בשעה האחרונה לחייו; אנשים צריכים להיות לצד יקיריהם ברגע משמעותי זה, ולא לתת להם למות לבד. בבתי החולים מבינים כי עליהם לאפשר להכניס קרובי משפחה במיגון מתאים לעמוד לצד יקיריהם במיטת חוליים".
בצד המחקר האיכותי שירום מבצעת היא מלווה בימים אלה פסיכולוגים ואנשים ממקצועות הטיפול: "אנחנו לא מפסיקים לדון בהשפעות האפידמיה על המטפלים ועל המטופלים שלנו. הצד החיוני של הסיפור הזה הוא שהקורונה הכריחה אותנו לעצור, להתחיל להתייחס לדברים בעלי ערך, ולהתעלם מדברים שוליים".
בימים אלה כותבת ירום את ספרה ה־11, 'מצפן לטיפול הראוי לזמננו', העוסק ביחסי מטופל ומטפל הנדרשים בזמננו. בספרה זה, ובפרט בתקופה זו, היא משאירה מקום לנבואת העתיד, שואלת את עצמה האם אנשים ייזקקו למקצועות הטיפול. לדידה, קיים יסוד שעליו לא נוכל לוותר לעולם, היסוד האנושי: "כל עוד אנחנו לא מוחלפים באפליקציות - היסוד הזה יישאר. איך יתקיים הדיאלוג בין אפליקציה לנשיקה - את זה אני כבר ממש לא יודעת".
