ניצחון הגוף והנפש

בשיתוף מפעל הפיס

שום דבר לא הכין את מורן סמואל לאותו בוקר, בגיל 24, שבו התעוררה עם כאבים חזקים בגב. הספורטאית המצטיינת, שחקנית נבחרת ישראל בכדורסל, בקושי הצליחה לזוז ופונתה מייד אל בית החולים, ובבדיקות שנערכו לה התברר כי היא סובלת מהתפרצות של מום מולד בכלי דם בעמוד השדרה. ברגע אחד השתנו חייה והיא הפכה משותקת בפלג גופה התחתון. היום, 16 שנה אחרי, נדמה כי היא יכולה להתגאות בשיקום מעורר ההשראה שלה, לא פחות מאשר בשלל המדליות, הגביעים ותעודות ההערכה שבהם היא מחזיקה.   

"מה שעזר לי היה ההחלטה לנצח כל פעם ניצחון אחד, להתגבר על רגע קטן שבו כל מה שרוצים זה לוותר לעצמך", היא מספרת, "אני באופן אישי מאמינה בניצחונות קטנים. כשאנחנו מתמודדים עם משבר, אובדן או שינוי משמעותי בחיים שלנו, קשה בהתחלה לראות רחוק או לחשוב על זה שבעוד שנה נהיה במקום אחר. זה נכון לגבי כל דבר - קמת בבוקר והכל היה נראה שחור ורע, המציאות שהתעוררת אליה היא לא זו שהיית רוצה שתהיה. במקום להישאר במיטה ולבכות על מר גורלך צריך לנסות ולנצח את הרגע הזה. השאלה היא איך בדיוק עושים את זה, איך מטפסים מהמקום הכי נמוך, מהתהום, פתאום להחליט שאנחנו לא מוותרים על הרגע הזה אלא נלחמים עליו".

לפני שהפכה משותקת, שיחקה מורן בליגת העל לנשים בקבוצת נירוסופט כרמיאל, ולאחר השיקום הובילה להקמתה מחדש של נבחרת ישראל לנשים בכיסאות גלגלים, שעימה גם העפילה לאליפות אירופה. היא הצטרפה גם אל נבחרת הגברים, ובמקביל פיתחה קריירה בענף החתירה. בענף החתירה זכתה מורן פעמיים במדליית הזהב באליפות העולם, ובנוסף גם במדליות הכסף והארד, היא ייצגה את ישראל במשחקים הפאראלימפיים ולפני שנתיים אף הדליקה משואה בטקס בהר הרצל.  

השיקום של סמואל וההחלטה שלה להמשיך בספורט למרות מצבה הפיזי, מהווים השראה עבור רבים, ולא רק בתחום הספורט. השבוע היא הרצתה בזום בפני משתתפי קבוצת "מתחברים אליכם" - פרויקט של מפעל הפיס ו"ישראל היום", המציע מגוון של מופעים, סדנאות ופעילויות חינמיות לאזרחים ותיקים. במפגש היא שיתפה את הצופים בעקרונות המנחים אותה בהשגת אותם ניצחונות קטנים.

שינוי קטן עושה את ההבדל

"המפתח הראשון הוא האמונה בכוחות שלי להתגבר", היא אומרת, "כל התמיכה והאהבה שקיבלתי מסביב כשהייתי צריכה לצאת ממשבר היו מאוד חשובים, אבל יש רגע שבו את צריכה להאמין שיש לך את הכוח להתמודד. אם את לא תאמיני בעצמך, אז כל התמיכה והאהבה שבעולם לא יעזרו. זה מסע עצמי שבו חייבים להבין שהכוח הוא בתוכנו, וכדי לעשות את זה צריך לשנות את הדרך שבה אנחנו מדברים אל עצמנו, וזו הנקודה השנייה. 

"אנחנו צריכים לדעת להניח מאחור את הדיבור השלילי - 'הכל גרוע, הכל רע, נגמרו לי החיים' - לדיבור חיובי שמרים, שדוחף. לפעמים זה ממש שינוי קטן שעושה את ההבדל, כמו למשל כשאני, במקום לומר לעצמי 'נגמרו לי החיים', אמרתי 'נגמרו לי החיים כמו שהכרתי אותם'. אני עוד פה, יש לי עוד מה לעשות ולתת, והיכולת לשנות את הדיבור הפנימי מאפשרת לנו להאמין בכוחות שלנו לצאת לפעולה חיובית.

"העיקרון השלישי הוא היכולת להאמין בדרך עצמה. הדרך היא ארוכה ורוב המשברים בחיים לא מסתיימים ברגע, בדרך כלל זו התמודדות שלב אחרי שלב. חשוב להאמין בדרך גם כשלא ברור לגמרי מה תהיה התוצאה, גם כשהמנהרה עדיין חשוכה ואין אור בקצה, צריך להאמין ולהמשיך ללכת בה. השילוב של כל אלו מאפשר לנו לעשות את השינוי ולא לוותר, גם עם כל הקושי, לבנות מציאות אחרת, חיובית יותר".

מורן מספרת כי אמנם היא מגיעה מעולם הספורט אבל רוב ההרצאות שלה הן מול אנשים שלא קשורים לתחום, וכל אחד יכול ללמוד ממנה וליישם את העצות ב"מגרש" המתאים לו: "אני יוצאת מנקודת הנחה, בכלל בחיים, שקושי הוא קושי, וכשאדם מתמודד עם מצבי משבר זה לא מעניין שאני בכיסא גלגלים או מישהו אחר במצב יותר גרוע או יותר טוב. אני כאדם צריכה למצוא את הדרך להתמודד, וזה לא ה'מה' אלא ה'איך?'. ההתמודדות היא אוניברסלית. אם זה משבר הקורונה שפתאום נפל עלינו ביום אחד, אם זה אובדן של אדם קרוב, זוגיות שמסתיימת אחרי הרבה שנים, פיטורים מהעבודה - לא חסרים אירועים שבהם אדם יכול להרגיש ש'נגמרו לו' החיים.

"אני מאמינה שכל אחד מאיתנו מיוחד בדרך אחרת ויש לנו את הכוחות להתמודד עם מה שהחיים מזמנים. אצלי הספורט 'אימן' את היכולות להתמודד עם משברים לאורך החיים, ואז ברגע הכי מאתגר שלי ידעתי לגייס את כל הכוחות שהתאמנתי עליהם כדי להתמודד".

מורן מרצה בין היתר בפני תלמידים בני 17, ומלמדת אותם כיצד לאמן את הכוחות שבהם, כדי לקבל את ההחלטה הנכונה כשיגיעו לצומת דרכים. "אני מסבירה להם כיצד לבחור כשהם נתקלים באתגר או במשבר - אם אני מוותר לעצמי עכשיו, או מתמודד. זה מתחיל בדברים קטנים, כמו למשל ההחלטה לשנות הרגלי צריכה בטלפון כנער צעיר, כשאתה מבין שאתה עסוק יותר מדי שעות במשהו שלא לוקח אותך למקומות מתגמלים. זה גם יכול להיות ברגלי תזונה או הרגלי שינה. בשלב כלשהו מגיע הרגע שבו צריך לבחור, ובצומת הזה צריך להחליט אם לוותר או לא. אני אומרת שככל שאנחנו צוברים את הניצחונות הקטנים במקומות האלה ולא מוותרים לעצמנו, אנחנו צוברים כוח".  

"אני לא פחות טוב מכולם"

אמנם לא כל ספורטאי שנפצע ומשתקם מגיע עד התחרויות הפאראלימפיות, אבל דוגמאות לניצחונות מעוררי השראה לא חסרות. אחת מהן היא של עופר עדן (66), שנפצע קשה דווקא בתחילתה של קריירה ספורטיבית מבטיחה. "שיחקתי בנבחרת הנערים של ישראל בטניס, ובמלחמת יום כיפור, בגיל 19, נפצעתי", הוא מספר, "יד ימין נקטעה ויד שמאל התרסקה לחלוטין. זה לא הפריע לי, ולאחר שסיימתי את לימודיי בטכניון התחלתי לעסוק בכל מיני סוגי ספורט אתגרי. במקביל התפתחתי מבחינה אישית - הקמתי מפעלים בארץ, רשמתי פטנטים, חזרתי לעשות מילואים - אבל מעבר לכל זה התמחיתי ברכיבת שטח על אופניים, למרות ידי הקטועה והשיתוק החלקי ביד שמאל.

"'ברחתי' מאופני הנכים ובניתי אופני שטח מיוחדים עם כל מיני תוספות ובולמי זעזועים, שבזכותם אני יכול לקפוץ על סלעים ולנסוע איפה שרק אפשר. וזה לא נגמר באופניים - כל הזמן הפריע לי שאני רץ בחוף ורואה את החברים גולשים בים, אבל אמרתי לעצמי 'טוב, יש גבול למה שאתה יכול לעשות'. עד שנשברתי והחלטתי לעשות מעשה ותכננתי לי פרוטזה שאיתה אני חותר היום על סאפ".

עופר מספר כי בתחילת משבר הקורונה סגר את המפעל האחרון שלו והתחיל להעביר הרצאות על השראה, מוטיבציה ומחשבה המצאתית. "בבית החולים, שם אושפזתי לאחר הפציעה, כל אחד היה צריך להיעזר בחברים האחרים כדי להתאושש, ושם התחלתי את השיקום המנטלי. מצאתי את עצמי בתור ספורטאי וחייל מצטיין במצב שאני בעצם בריא אבל בלי ידיים. נעזרתי בחברים בשביל כל הדברים הכי פשוטים כמו להתקלח ולאכול, וכאן נכנסה בי המוטיבציה למצוא פתרונות - איך אני מצליח להתמודד לבד עם המציאות, איך אני לוקח את המגבלה הזו והופך אותה לדבר חיובי.

"עם הזמן אתה מגבש לעצמך כיוון מחשבה שבו אתה אומר 'אני עכשיו מתגבר, אין לי אפשרות אחרת'. או שהולכים אחורה או שהולכים קדימה, ואני בחרתי קדימה. בסופו של דבר אתה לומד שהבעיה האמיתית היא לא פיזית, איתה אפשר להתמודד - היום אין דבר שאני לא מסוגל לעשות - אלא הצד השני: איך האנשים מקבלים אותך, איך מוכיחים לכולם שאתה לא נכה, לא פחות טוב מהם, ואפילו טוב יותר ממך".

בשיתוף מפעל הפיס