בעודי יורדת מהבמה בסיום הרצאה שהעברתי באירוע יזמות באופקים, הבחנתי בשלוש בנות, תיכוניסטיות, לבושות חצאיות ארוכות, שהמתינו לי בסבלנות ובעיניים שוקקות. בנימוס ביישני, הן ביקשו לשאול רק שאלה אחת: "מתי ידעת שאת יכולה?". הופתעתי מהשאלה, ולקחתי כמה רגעים כדי להבהיר אותה ביחד עם אותן נערות. כששאלתי מהי בדיוק כוונתן, הן ענו: "מתי הבנת שאת יכולה לעשות משהו בחיים, להצליח?".
השאלה הזו, על כל הפוטנציאל והתום שבה, מבטאת את רחשי ליבן של לא מעט נשים בתחום היזמות, ומשקפת את הנתונים שלהם אנו עדים ממקור ראשון ב־ICON, ארגון ללא מטרת רווח שהקמתי, המחבר בין האקוסיסטם הטכנולוגי של ישראל ועמק הסיליקון: בארץ ובעולם יש פחות יזמיות וסטארטאפיסטיות.
גם בתוכנית הדגל היוקרתית והסלקטיבית שלנו, המסייעת ליזמים ישראלים לחבור לשוק האמריקני, קשה יותר לאתר נשים. פחות מהן מגישות מועמדות, ובמקרה של אי־קבלה בפעם הראשונה, פחות מהן יגישו את מועמדותן פעם נוספת - בניגוד לגברים, שמסוגלים להגיש מועמדות כמעט ללא הגבלה, פעם אחר פעם (כפי שצריך להיות), אף ששמעו "לא". עבור גברים רבים, דחייה היא מעין מכה קלה בכנף, בעוד עבור נשים רבות היא עשויה להיתפס כאמת מוחלטת, לעיתים בלתי ניתנת לערעור.
זאת גם הסיבה לכך שלאחרונה, ב־ICON, התחלנו לנקוט גישה פרו־אקטיבית, ובמקרה של דחייה - למשל, כשמיזם טרם הבשיל - נסביר להן מדוע מועמדותן נדחתה, כדי לעודד אותן להגיש פעם נוספת. בינתיים, עוד לא ברור אם הצעדים שלנו הובילו ליותר הרשמות לתוכנית, ובמחזור האחרון איתרנו ביוזמתנו שתי יזמיות מצוינות, שכלל לא הגישו מועמדות מלכתחילה.
חשש מול חוסן
התחושה היא שזה קשה להיות יזמים. זה היה נכון לפני 7 באוקטובר - וזה נכון שבעתיים אחריו, כשכל נשימה מלווה בקושי ובכאב. אלא שדווקא עכשיו, כשזה נוגע להייטק הישראלי בכללותו, הקושי מביא איתו גם הזדמנויות. בצל הלחץ הנפשי, והאתגרים הלאומיים והאישיים, מרכזי פיתוח, חברות גדולות וגם סטארטאפים הצליחו לעמוד ביעדים.
בפתחה של שנת 2025, ההזדמנויות שנוצרו בעקבות המלחמה הן אינסופיות. זה מתחיל בתחומים עתירי ידע שתמיד היוו עבור ישראל יתרון יחסי, כמו סייבר ובינה מלאכותית; וממשיך בתחומים המתבקשים בעקבות המצב, כמו טכנולוגיות ביטחוניות (דיפנס־טק), שבעבר נחשבו טאבו עבור קרנות השקעות בארה"ב - וכיום הפכו ל"סחורה חמה", שאף הוקמו עבורה קרנות ייעודיות.
איך זה קורה? הסיבות רבות, אבל נראה כי מול החששות והפחדים, המרפקים והמקלות בגלגלים, ניצבים הערבות ההדדית והחוסן שברוח הישראלית, שמייצרים תנאים שיאפשרו חזרה למקום שלו אנחנו ראויים - בפסגת ההייטק העולמית.
ובדרך לפסגה, אין סיבה שעוד ועוד נשים לא ייקחו חלק במאמץ היזמי. במהלך המלחמה, לצד נשים שגויסו למילואים, לא מעט נשים נאלצו להחזיק את משק הבית בעצמן - אבל תפקידן לא חייב להסתכם רק בכך.
בכך בוודאי תסייע החלטת בג"ץ מהעת האחרונה, שלפיה על המדינה להבטיח את ייצוגן ההולם של נשים בניהול משרדי הממשלה, מאחר ש"נשים כמעט לא מיוצגות בשכבת הניהול הבכירה בשירות הציבורי, ובהתאם לכך - לא שותפות הלכה למעשה לחלק ניכר מקבלת ההחלטות במדינה". השינוי, כך אני מייחלת, יחלחל לכל פינה טובה במדינתנו, אך הוא לא יהיה חף מקשיים, משום שהתרבות שלנו, לצערי, טרם למדה להכיל נשים בעמדות הנהגה מובילות, או לתפוס אותן כמפרנסות העיקריות, על כל המשתמע מכך.
לדוגמה, חברה טובה שלי, שבהחלטה משותפת עם בעלה לקחה את מושכות ההובלה הכלכלית בביתה, נתקלה ביחס אמביוולנטי כלפי בן זוגה, שהגדיר את עצמו "מנכ"ל הבית". כשאחד מאנשי שיחו שמע הגדרה זו, הוא הגיב בזלזול ואמר לו: "אין לי על מה לדבר איתך", והלך.
המודל הנשי הזה שהציגה אותה חברה יכול להירכש בבית, אבל גם, למשל, באמצעות הבלטת דמויות נשיות בהיסטוריה ובספרות המקומית - כפי שקורה בפינלנד, שבה כבר נבחרו שלוש ראשות ממשלה, הכי הרבה לאורך ההיסטוריה. אגב, בפינלנד גם לא ממש נהוגה תרבות של עקרות בית. אולי זו גם הסיבה לכך שב־2019, 47% מחברי הפרלמנט הפיני היו נשים.
אבל לא חייבים להרחיק עד לפינלנד ולהיסטוריה התרבותית שלה. ממש כאן, בתיכון של בני בתל אביב, יום עיון שכלל הרצאות של נשים יזמיות ומובילות בתחומן, והציג את עשייתן ואת שגרת היומיום שלהן, הביא לגידול של פי שמונה בנרשמות למגמות ריאליות. תחשבו מה היה קורה אם יום כזה היה מתקיים בעוד מקומות בארץ, על בסיס קבוע.
מועדון הקוסמופוליטן
אז מה מפריע לנשים שכבר רכשו מקצוע טכנולוגי להפוך ליזמיות? בקבוצות מיקוד שערכנו, שבדקו שאלה זו, עלו שלוש תמות מרכזיות. הראשונה: נשים מרגישות פחות תחושת מסוגלות עצמית, אותה תחושה סובייקטיבית של אדם באשר ליכולותיו להתקדם ולבצע משימות. תחושת המסוגלות היא אחד המנבאים החשובים בהצלחתם של יזמים. וחשוב להדגיש: תחושת מסוגלות משמעה התחושה הסובייקטיבית, כלומר איך היזמים תופסים את עצמם, ולא סט היכולות האובייקטיבי שלהם.
לא מעט מחקרים כבר הראו שגברים ונשים בעלי אותם כישורים יחוו פערים במסוגלות שלהם. למשל, כשמקום עבודה דורש שלוש שנות ניסיון, גברים יגישו מועמדות גם עם שנת ניסיון אחת, או עם ניסיון פחות רלוונטי בתחום אחר - בעוד נשים יקפידו על יישום תנאי הסף וישלחו מועמדות רק אם הן לא חורגות מהדרישות.
כדי להתמודד עם תחושת מסוגלות נמוכה, אפשר, לדוגמה, לתגבר כישורים ספציפיים שבהם נשים סבורות שהן מתקשות. אופציה אחרת היא חיזוק המסוגלות העצמית באמצעות לימוד הופעה על במה, שעשויה להוציאן מאזור הנוחות ובכך לסייע להן בבניית תחושת מסוגלות. כשהתגוררתי בארה"ב, בגן של ילדיי נהגו להקדיש חלק מימי שישי ל"show and tell" ("הצג וספר"). ילדים בגיל הרך מתארים חפץ שהביאו מהבית, ומספרים עליו סיפור. לאחר מכן נפתח זמן לשאלות מחבריהם לגן. הפעילות הפשוטה הזו היא שיעור מבוא ליזמות, ולחיים בכלל, שגם מגביר את תחושת המסוגלות.
התמה השנייה שעלתה בקבוצות המיקוד שערכנו היא אילוצים משפחתיים. לא רק כאלה הקיימים בהווה - אלא גם כאלו עתידיים. פגשתי גם צעירות בנות 20 שכבר חושבות על הבעייתיות שבשילוב יזמות וחיי משפחה בהמשך הדרך. כקהילה, עלינו להנגיש מודלים אינטגרטיביים יותר לנשים עובדות, כלומר, אם את יזמת - אין סיבה שלא יהיו לך חיי משפחה. אישה שלא עובדת אולי זמינה יותר לילדיה, אך האם היא חיונית יותר עבורם? כאמא לארבעה ילדים, אני יכולה לומר בלב שלם שאלמלא הייתי עובדת - התפקוד שלי כאמא היה נפגע. עבורי, יזמות, עבודה ויצירת ערך הן אבני בסיס לאושר שלי ולרווחה הנפשית שלי, מה שמאפשר לי להיות אמא טובה יותר.
הרווחה הנפשית החיוניות הזו, האיזון בעין סערת הקריירה, הזכירה לי חברה אחרת, מנכ"לית בכירה בעמק הסיליקון. פעם אחת נפגשנו לקפה בסטארבאקס. זה היה יום חול, אמצע השבוע, בשעה 10:00 בוקר. שאלתי אותה: "איך יש לך זמן להיפגש באמצע היום?". התשובה שלה זכורה לי עד היום. היא ענתה: "אם פעם בשבוע לא יהיה לי זמן לפגוש חברה טובה - לא אהיה אני".
האיזון שלה דיבר אלי, והוא צריך לדבר לכל אישה שחוששת משילוב של קריירה אינטנסיבית עם חיי משפחה. תמיד יהיו דברים דחופים בעבודה, אבל לא פחות חשוב מכך - יש גם את מה שדחוף לעצמנו, לאורח החיים ולשלוות הנפש שלנו. אותה חברה היתה אמנית של ממש בשילוב חיי בית־עבודה: בדרכה לאסוף את בנה מבית הספר היא עוד היתה מקיימת פגישה עסקית עם אחד מעובדיה, שהצטרף אליה לנסיעה. כשהגיעו לבית הספר, העובד ירד וחזר במונית למשרד, ואילו היא נסעה לבלות עם בנה. מדהים.
התמה השלישית שעלתה בקבוצות המיקוד שערכנו היא קושי במציאת שותפים למיזמים. סיבה זו הפתיעה אותי בעוצמתה, בעיקר משום שהנשים שהשתתפו בקבוצות המיקוד שלנו הן בוגרות יחידות ותארים טכנולוגיים, מה שמגביר את מעגל ההיכרויות שלהן בתעשייה.
זה גם מה שהביא אותי לפגוש עוד נשים במעגלי ההשפעה בישראל במפגשים קבוצתיים, גם כדי לחזק את הנטוורקינג הנשי במדינה, וגם כדי ללמוד על מגמות מהותיות בחברה הישראלית. המפגשים הללו יכולים לייצר שינוי שמחלחל כלפי מטה. יש לנו כוח בתור נשים, אנחנו יכולות לעזור זו לזו - וחשוב שנעשה את זה. תחלמו, תעזו. באמת ובתמים אני סבורה שעדיף כישלון מפואר מחלומות במגירה.
כאמור, הקשרים שנוצרים במפגשים מהסוג הזה נותנים מענה לחסם השלישי שעלה בסקר שלנו - קושי לגייס שותפים ושותפות, ולמעשה נותנים פתרון מסוים לחסם הראשון - תחושת המסוגלות. כשעוד ועוד נשים רואות את הישגיהן של המקבילות להן בתחומים שונים - המוטיבציה שלהן גוברת. אני בהחלט חושבת שבדומה ל"מועדוני הוויסקי" המזוהים עם גברים, הגיע הזמן שנראה עוד ועוד פורומי נשים - מועדוני הקוסמופוליטן החדשים, אם תרצו. ולכל הנשים באשר הן אני אומרת - מועדון הקוסמופוליטן מאחוריכן.
למען האמת, בתחילת הקריירה לא מיהרתי להשתתף בפורומים נשיים, לא חשתי שייכות טבעית אליהם. חשבתי שמגדר הוא כלל לא עניין. היום אני מבינה את חשיבות המועדונים האלה, כנראה משום שנוכחתי לדעת שגם אם לא חוויתי את הבעיה - היא קיימת.
• • •
ובחזרה לאותו אירוע יזמות באופקים, לאותן שלוש נערות ששאלו אותי "מתי ידעת שאת יכולה? מתי הבנת שאת יכולה לעשות משהו בחיים, להצליח?". התשובה שלי, אז וגם היום, היתה עבורי מאוד ברורה, ואני מקווה שיותר ויותר נשים יחוו אותה מתוך אמונה מלאה ביכולותיהן: מעולם לא עלה בדעתי שאני לא יכולה. תאמינו בעצמכן.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו