אוקסימורון הוא מטבע לשון שיש בו סתירה פנימית. דוגמאות: דממה רועשת, עצב מתוק, אש קרה. הנה עוד אוקסימורון: ישראל חלשה. המלחמה הרב־זירתית שפרצה ב־7 באוקטובר הזכירה לנו משהו שפעם ידענו: "ישראל חלשה" זה דבר והיפוכו. בשכונה האכזרית שלנו, ישראל שאינה עוצמתית היא ישראל שלא תתקיים.
בשנת 2023 ניסתה ממשלת ישראל לבצע שינוי רדיקלי ומהיר במערכת המשפט הישראלית. בתגובה לכך התארגנה מחאה המונית וזועמת. המחנות הפוליטיים השונים התנגשו אלו באלו בעוצמה חסרת תקדים, ואת ההדים של ההתנגשות הגדולה שמעו בכל המזרח התיכון. כאשר אויבי ישראל התבוננו בה, הם חשבו שהם רואים חברה על סף התפרקות לרסיסים מגזריים ושבטיים. יש כאן שתי הנחות שאמיתותן כמעט מובנת מאליה: א. אסור לישראל להיות חלשה, ב. כשהקיטוב בישראל עובר את נקודת הרתיחה, ישראל נחלשת. משתי ההנחות הללו נובעת מסקנה: הורדת הטמפרטורה של הקיטוב הישראלי היא הכרח אסטרטגי. הביטחון הלאומי של ישראל תלוי ביכולת של הישראלים לנהל מחלוקת בונה, ולא מריבה מפרקת.
מהמסקנה הזאת נובע עקרון ברזל שנדרש להנחות את ההתנהלות הפוליטית הישראלית: מי שמבקש לכונן שינויים משמעותיים במציאות הישראלית, נדרש לגבש מאחוריהם רוב מאסיבי. העיקרון פשוט: כגודל השינוי, כך רוחב ההסכמה. שינויים קטנים אפשר לעשות באמצעות רוב קטן, אבל שינויים משמעותיים, דוגמת שינוי גבולות המדינה, שינוי במבנה המשטרי שלה או שינוי בצביון היהודי או הדמוקרטי שלה - יש לעשות רק בהסכמות גדולות ורחבות.
ויש לקח נוסף. לאחר שנה שבה היינו עדים לא אחת לקריסה של כמה ממערכות המדינה, ובזמן שכל המחדלים נבדקים ונחקרים, אנחנו מבינים שיותר מאי־פעם ישראל חייבת להשתנות. נדרשים שינויים גדולים במבנה של הצבא, ביחסי הכוח שבין הפוליטיקה הארצית לפוליטיקה האזורית, במערכת החינוך, במודל השירות, במערכת היחסים שבין ישראל לארה"ב. התחושה הרווחת בישראל היא שדברים לא יכולים להישאר כפי שהיו, ושללא רפורמות עמוקות לא נוכל לעמוד באתגרים הגדולים שהעשור הקרוב עתיד להציב בפני מדינת ישראל.
במרחב הסכמה נמצאים בני אדם שאין להם בהכרח אותה דעה, אבל פער הדעות ביניהם קטן במידה כזאת שניתן ברמה העקרונית לסגור אותו באמצעות שיחה ופשרה. "מרחב הסכמה" הוא לא המרחב של האנשים המסכימים, אלא המרחב של האנשים שיכולים להסכים
לפנינו בעיה: שני הלקחים מתנגשים זה בזה. לקח "הסכמות רחבות" מתנגש בלקח "נדרשים שינויים גדולים". כידוע, קל לגבש הסכמות רחבות סביב נושאים שאינם קריטיים ואינם משמעותיים, אבל ככל שהשינוי הנדרש גדול יותר, וככל שהשינוי הוא מהותי יותר, כך היכולת לכונן סביבו הסכמה - קטנה יותר. כאילו נגזר עלינו לבחור בין שתי אופציות רעות: להוביל שינויים גדולים ללא הסכמות רחבות, מה שיוביל לפילוג פנימי עמוק, או - לוותר בשם האחדות על המאמץ לכונן שינויים עמוקים אבל אז ישראל תקפא ותעמוד במקום, דווקא בתקופה שבה היא חייבת להשתנות ולהתחדש. האם יש מוצא מהמלכוד הקיומי? האם ניתן להוביל שינויים גדולים במסגרת הסכמות רחבות? ובכן, מדינת ישראל היא אולי אחת המדינות היחידות במערב שמסוגלת לעשות זאת. מדוע? משום שמרבית הישראלים נמצאים במרחב ההסכמה.
מהו מרחב הסכמה?
יש להבחין בין שני מושגים: "הסכמה" ו"מרחב הסכמה". "הסכמה" היא מצב שבו שני אנשים או יותר מחזיקים באותה דעה; ב"מרחב הסכמה" נמצאים בני אדם שאין להם בהכרח אותה דעה, אבל פער הדעות ביניהם קטן במידה כזאת שניתן ברמה העקרונית לסגור אותו באמצעות שיחה ופשרה. "מרחב הסכמה" הוא לא המרחב של האנשים המסכימים, אלא המרחב של האנשים שיכולים להסכים.
ומה מאפיין את הטיפוסים שיכולים להתפשר ביניהם ולהגיע להסכמות? שיש להם ערכים משותפים. אנשים שלא חולקים אותם ערכים הם אנשים שגם באופן תיאורטי לא יכולים להתפשר ביניהם. אבל אנשים שאמנם לא מסכימים על מעשים אך מחזיקים באותם ערכים, מסוגלים ברמה התיאורטית להתפשר ביניהם ולהסכים על המעשים שיגשימו אותם.
האם יש בישראל מסה קריטית של אנשים שיש להם אותם ערכים? כל מי שביקר בישראל במהלך תשעת החודשים הראשונים של 2023, היה מגיע למסקנה שלילית. בימי המריבה הלאומית הקשה סביב החקיקה המשפטית נדמה היה שישראל מחולקת לשני מחנות, ושההתנגשות בין המחנות היא התנגשות בין ערכים.
מחנה אחד הוא המחנה ה"יהודי", והוא מאוכלס באנשים שמרגישים כי יש להם מונופול על היהדות. המחנה השני הוא המחנה ה"דמוקרטי", והוא מאוכלס באנשים שמאמינים שהם הנציגים האותנטיים של הרעיון הדמוקרטי. תהום פעורה ביניהם. המחנה היהודי מחובר לעבר, המחנה הדמוקרטי צופה פני עתיד. המחנה היהודי הוא "ישראל של ירושלים", המחנה הדמוקרטי הוא "ישראל של תל אביב". המחנה היהודי דוגל בלאומיות, המחנה הדמוקרטי דוגל בליברליזם. כך אפשר היה להאמין שישראל מפוצלת לשתי קבוצות, שלכל אחת מהן אידיאולוגיה נפרדת וערכים נפרדים, אין ביניהן הרבה במשותף ונגזר עליהן להתנגש זו בזו.
תמונת המציאות הזאת שגויה. ישראל לא מחולקת לשניים - היא מחולקת לשלושה. כך נראה צילום רנטגן ערכי של החברה הישראלית: בקצה הימני ישנה קבוצה של ישראלים שהם מאוד לאומיים ומאוד לא ליברליים. זאת קבוצה שמבחינה ערכית היא הומוגנית. גם בקצה השמאלי, באזורי החיוג הפוסט־ציוניים, יש קבוצה לא גדולה של אנשים שמבחינה ערכית הם הומוגניים. רק שעבורם הערך הדומיננטי הוא ליברליזם.
יש דמיון בתחושות האידיאולוגיות של שתי הקבוצות ההומוגניות. בעומק הימין מרגישים שליברליזם הוא ערך שאינו יהודי ואינו אותנטי, ושצריך להגן על הלאומיות מפני רעיונות ליברליים שעלולים להכתים אותה ולהחליש אותה. בעומק השמאל מרגישים שהלאומיות היא ערך מסוכן שנוטה להפוך בקלות לפשיזם וללאומנות, לדרוס זכויות אדם ולמעוך את כל מה שיקר לאנשים ליברליים. במילים אחרות: שתי הקבוצות ההומוגניות הן גם קבוצות טהרניות. יש להן ערך אחד, ליברליזם בשמאל ולאומיות בימין, וצריך לשמור על הטוהר שלו מפני ערכים אחרים שעלולים לזהם אותו.
אבל היכן נמצאים מרבית הישראלים? מרבית הישראלים אינם נמצאים בנקודת האמצע שבין הלאומיים לבין הליברליים. זאת משום שמרבית הישראלים הם ליברליים ולאומיים בעת ובעונה אחת. לעומת קבוצות הקצה ההומוגניות, הזרם המרכזי של ישראל הוא היברידי. קבוצת הישראלים ההיברידיים היא זו שמאוכלסת בכל האנשים שיש להם אותם ערכים, אף שאין להם בהכרח אותם מינונים; יש בתוכם כאלו שהם מעט יותר ליברליים מלאומיים, יש בתוכם כאלו שהם טיפה יותר לאומיים מליברליים.
לקבוצה הזאת יש שתי בעיות: אף שזאת הקבוצה הגדולה ביותר בישראל, היא לא יודעת שהיא קבוצה. אין תודעה קבוצתית לישראלים ההיברידיים. הבעיה השנייה נובעת מהראשונה. היא מתרחשת כאשר הישראלים ההיברידיים שהם טיפה יותר לאומיים מליברליים, מתפתים לחבור לישראלים ההומוגניים מהקצה הימני שהם רק לאומיים ולא ליברליים, או כשהישראלים ההיברידיים שהם טיפה יותר ליברליים מלאומיים חוברים לישראלים ההומוגניים מהקצה של השמאל, שהם רק ליברליים ולא לאומיים. כשזה קורה - החברה הישראלית, שמבחינה ערכית מחולקת לשלושה, מאמינה לאשליה האופטית שהיא מחולקת לשניים.
שתי חרדות
האם הישראלים ההיברידיים יתנתקו בשנים הקרובות מקבוצות הקצה ההומוגניות, יחברו אלו לאלו ויכרתו ביניהם את הברית שתיילד מתוכה את מרחב ההסכמה הישראלי? אם הם יעשו זאת, ישראל תצליח לגבור על המלכוד הקיומי שבו היא נעולה. היא לא רק תצליח לחולל שינויים גדולים, היא גם תעשה זאת על בסיס של הסכמות רחבות. התרחיש הזה אפשרי והוא ממלא רבים מאיתנו בתקווה. הבעיה היא שההיסטוריה של מדינת ישראל מלמדת שרגש התקווה אינו רגש שמעצב את הארכיטקטורה הפוליטית של ישראל. הרגש שבכוחו לעצב מציאות אינו תקווה אלא חרדה. ובאופן מפתיע, ייתכן שדווקא החרדה של ישראלים תדחף אותם לעבר מרחב ההסכמה.
יש קשר עמוק בין חרדה לזיכרון. קשה מאוד לפתח חרדה מפני תופעה, אם אין זיכרונות חיים שמזינים אותה. מבחינה רציונלית, ישראלים אמורים לחשוש מרעידת אדמה. אנחנו חיים על השבר הסורי־אפריקני, ומומחים מזכירים שפעם בכ־100 שנה מתרחשת רעידת אדמה גדולה באזור, ומבחינה סטטיסטית עבר כבר מספיק זמן מאז רעידת האדמה הגדולה הקודמת כדי להכניס את כולנו לדריכות מרבית. אבל אני לא רואה שאנחנו חוששים יותר מדי. מדוע? מכיוון שאין לנו זיכרונות חיים מרעידת אדמה שיתחזקו את החשש ממנה. מתי ישראלים יתחילו בכל זאת לפחד מרעידת אדמה? אחרי שהיא תתרחש. ביום שאחרי רעידת האדמה השיח הציבורי בישראל יתמלא בשאלות על מידת הבטיחות של החיים בבניינים גבוהים, ואיך עושים הכל כדי לצמצם את הנזקים של רעידת האדמה הבאה.
החרדה הישראלית הדומיננטית ביותר, זו שמעצבת את הארכיטקטורה הפוליטית הישראלית בשנים האחרונות, היא חרדה מפני ממשלות שמאל ומפני אידיאולוגיות של שמאל. החרדה הזאת ניזונה מהזיכרון הטראומטי של האינתיפאדה השנייה.
הסכמי אוסלו התניעו תהליך שהצעיד את ישראל לאחר כמה שנים לעבר משא ומתן בנוגע להסדר קבע עם הפלשתינים. התהליך הגיע לשיאו בוועידת קמפ דיוויד. הממשלות של אוסלו וקמפ דיוויד היו ממשלות שמאל, שניסו להגשים את האידיאולוגיה המקודשת של השמאל הפוליטי ולסיים את הסכסוך באמצעות פתרון שתי המדינות.
האינתיפאדה השנייה הולידה רתיעה מהאידיאולוגיה האוטופית של השמאל, ואירועי 7 באוקטובר מכוננים רתיעה מממשלת החלומות של הימין. שתי רתיעות אלו יוצרות שני וקטורים, שמקרבים את הישראלים ההיברידיים אלו לאלו
אנשים שמאוהבים באידיאולוגיה שלהם נוטים לעשות טעויות. האידיאולוגיה מסנוורת אותם, מסתירה את המציאות הקונקרטית, וכשהם מנסים לכפות את האידיאולוגיה על המציאות, המציאות מורדת בהם ומנפצת את האידיאולוגיה. זאת דינמיקה שהתרחשה בסוף שנות ה־90 ובתחילת שנות האלפיים לשמאל הציוני. בלהט הם ניסו לכפות על המציאות המזרח־תיכונית את הפתרון הנכסף, אבל במקום שהאידיאולוגיה תצליח לעצב את המציאות, המציאות מרדה במהנדסיה ושברה את האידיאולוגיה לרסיסים.
האינתיפאדה השנייה פרצה, ולאחר 140 פיגועים ו־1,100 נרצחים ישראלים השמאל הישראלי התרסק, פתרון שתי המדינות איבד את זוהרו, ומיתוס השלום נעלם מהשיח הפוליטי בישראל. וכל זאת משום שבזיכרון הקולקטיבי הישראלי נוצר חיבור אסוציאטיבי ישיר בין האידיאולוגיה של "שמאל" לבין אוטובוסים מתפוצצים. השמאל הישראלי מעולם לא השתקם מטראומת האינתיפאדה השנייה, והטראומה הזאת דחפה את מרבית הישראלים אל עבר הימין.
במשך זמן רב בנימין נתניהו התאמץ להכניס לממשלותיו השונות גורמים מהמרכז ומהמרכז־שמאל: אהוד ברק, ציפי לבני, יאיר לפיד, בני גנץ. תומכיו של נתניהו תהו מדוע דוחפים להם אנשי מרכז־שמאל לממשלה, הלא אלו אנשים שבולמים וחוסמים את היכולת של הממשלה להגשים ללא רסנים את האידיאולוגיה של הימין. יבוא יום, כך נאמר שוב ושוב, ותקום ממשלת ימין שאין בה נציגים של השמאל, ואז נקבל את ההזדמנות להגשים במציאות את האידיאולוגיה הנקייה של הימין ולתקן סוף־סוף את ישראל. וכך הלכה והתבססה הפנטזיה על ממשלת ימין טהורה, ובכינויה המעודכן: ימין על־מלא.
הדרך הפשוטה ביותר להרוס פנטזיה היא להגשים אותה. ב־2023 הפכה הפנטזיה של הימין למציאות. לראשונה נוצרה ממשלת ימין טהורה. ועכשיו לתרגיל בדמיון מודרך: בעוד עשר שנים, כשנביט באירועים הדרמטיים של 2024-2023, איך נזכור אותם? ובכן, כשההתרחשויות הנוכחיות יפסיקו להיות אירועים שמעצבים את העתיד, ויתחילו להיות זיכרונות שמאכלסים את העבר, הם יהיו זיכרונות טראומטיים. 2023 היא השנה הנוראה ביותר בתולדות ישראל. בתשעת החודשים הראשונים שלה פרצה מריבה לאומית רעילה, ובחלק האחרון שלה פרצה מלחמה שתחילתה בטבח הנורא ביותר מאז השואה.
טראומה גורמת לנו להימנע ולהתרחק מהמקור שלה, אבל גם מכל מה שמזכיר אותו. מי שהותקף על ידי כלב גדול בשעה שישב על נדנדה, יימנע ממגע עם כלבים אבל גם מנדנדות. הזיכרון הקולקטיבי שלנו אסוציאטיבי, והוא יחבר בין האסונות הגדולים לבין הממשלה שכיהנה בזמן שהם התרחשו. במילים אחרות: "ממשלת ימין על־מלא" משנה סטטוס בימים אלו מפנטזיה לטראומה. פנטזיה היא האופן שבו אנחנו מדמיינים את העתיד; טראומה היא האופן שבו אנחנו חווים את העבר. גם הישראלים שבכל זאת יתעקשו להמשיך לאחוז חזק במשאלה הפוליטית של "ימין על־מלא", יתקשו לעשות זאת באופן משכנע וסוחף.
פוליטיקאים ישראלים שמתנהלים באופן מתריס כנגד הקהילה הבינלאומית מחלישים את ישראל, בין השאר משום שהם משבשים את אחת המשימות הגדולות שעומדות בפניה בשנים הקרובות: בניית קואליציה אזורית, בתמיכה בינלאומית, נגד איראן
הטראומה מממשלת הימין על־מלא לא מבטלת את הטראומה מהשמאל. הטראומה החדשה לא מחליפה את הטראומה הקודמת - היא מצטרפת אליה. כתוצאה מכך הרגשות הפוליטיים שידחפו את מדינת ישראל לשלבים הבאים שלה בהיסטוריה הם שני מערכים של חרדות: חרדה מהאידיאולוגיה הטהורה של השמאל וחרדה מממשלה טהורה של הימין. לאן שתי החרדות הללו דוחפות אותנו? מפתה לומר שהן דוחפות אותנו אל האמצע. אבל את המסקנה הזאת יש לדייק, משום שכפי שאמרנו קודם, מבחינה ערכית מרבית הישראלים לא נמצאים בנקודת האמצע שבין לאומיות לליברליזם, אלא מחזיקים במובלע באידיאולוגיה פוליטית שהיא לאומית מאוד וליברלית מאוד בעת ובעונה אחת. כך החרדה החדשה, שמצטרפת לחרדה הישנה, דוחפת אותנו אל עבר ברית הישראלים ההיברידיים. במילים אחרות, מרחב ההסכמה הישראלי לא יצמח בגלל העוצמה של התקווה, אלא בגלל העוצמה של החרדה.
לקחי המלחמה
המלחמה הנוכחית, שדוחפת את הישראלים לעבר מרחב ההסכמה, תורמת את חלקה גם בעיצוב האפשרות להסכמה, וזאת משום שערימת הקונספציות שקרסו מצמצמת את המרחק שבין העמדות השונות שבהן מחזיקים הישראלים ההיברידיים.
המודל שבו מי שמשרת בצה"ל נושא כלכלית את הציבור שאינו משרת בצה"ל, חייב להסתיים. מתפתח כאן קונצנזוס: ישראל תקדם את הציבור המשרת, ואילו הציבור שאינו משרת ייאלץ להחליט אם להצטרף לישראל המשרתת, או להישאר בחוץ - אך גם מחוץ לתקציביה
מבין לקחי המלחמה הרבים רק מעטים הם לקחים מוסכמים. נדמה לי שיש שלושה לקחים שעולים מן המלחמה, שזוכים למסה קריטית של הסכמה: א. כשישראל יוצאת משטח כלשהו, היא פחות מוגנת מפני אותו שטח, ב. פרדיגמת צבא קטן וחכם - קרסה, ג. הביטחון הלאומי של ישראל תלוי בקשר ההדוק שלה עם העולם המערבי, ובייחוד עם ארה"ב. שלושת הלקחים הללו אינם מוסכמים על הישראלים ההומוגניים שבקצוות, אך הם זוכים להסכמה רחבה בין הישראלים ההיברידיים, הישראלים של הזרם המרכזי. ננסה להבין את המשמעויות שלהם:
1. טכנולוגיה מפצה על טריטוריה. בשנים שבהן רצועת עזה היתה נגישה לצבא הישראלי, ניתן היה לבנות מערך של מודיעין אנושי אפקטיבי שישרת את ישראל. כשיש נגישות לשטח וחיכוך ישיר עם תושבים, שב"כ יכול לבנות מערכות יחסים שמניבות פירות מודיעיניים משובחים. מטבע הדברים, לאחר הנסיגה מעזה ולאחר שהשטח נהיה הרבה פחות נגיש לצבא, התקשה שב"כ להמשיך לטפח את מערכות היחסים האנושיות שבנה.
במרוצת הזמן החלה להתפרק הרשת הצפופה של המשת"פים, וקהילת המודיעין איבדה נתחים דרמטיים מהמקורות האנושיים שלה ברצועה. אבל סיפרנו לעצמנו סיפור. אמרנו לעצמנו שאנחנו עדיין רואים הכל, יודעים הכל ומבינים מה קורה בצד השני של הגדר. מדוע? כי יש לנו טכנולוגיה: האזנות, סנסורים, מצלמות, בינה מלאכותית וכל היכולות הדמיוניות של יחידה 8200. ב־7 באוקטובר קרסה פרדיגמת "טכנולוגיה מפצה על טריטוריה".
2. פרדיגמת צבא קטן וחכם. בשנה האחרונה פקחנו את העיניים וראינו את טבעת האש שאיראן בנתה סביבנו. אחת התגליות המבהילות ביותר של השנה האחרונה היא שהגודל של האיום עולה על הגודל של הצבא. כשאנחנו רואים לוחמי מילואים שלחמו בחאן יונס במשך 120 יום נקראים כעבור חודשיים לעוד 100 ימים בצפון, ושלושה חודשים לאחר מכן נקראים לתעסוקה מבצעית נוספת בבקעת הירדן, אנחנו מבינים שאנחנו ממחזרים את אותם חיילים כי אין לנו מספיק חיילים. הצבא שלנו קטן מהאיום שמאיים עלינו.
הדבר המטריד הוא שהגודל המצומק של הצבא הוא תוצר של החלטה מודעת של המערכת המדינית והביטחונית הישראלית. הצבא הישראלי התכווץ ב־20 השנים האחרונות כחלק מאג'נדה אסטרטגית "מתוחכמת", שהאמינה כי בעידן של טכנולוגיה מתקדמת לא צריך צבא פיזי ויבשתי רחב. כך, בזמן שאיראן הגדילה את הכוחות שמקיפים אותנו, אנחנו הקטנו את הכוחות שמגינים עלינו.
סימן היכר למידת השליטה של הפרדיגמה הזאת בתודעה הישראלית הוא אופי הוויכוח שניהלנו על גיוס החרדים. במשך שנים רבות הדרישה לגיוס חרדים התבססה על עיקרון אידיאולוגי וערכי. שוב ושוב נאמר שיש לגייס את החרדים בשם ערך השוויון. אף אחד לא אמר שצריך לגייס אותם פשוט כי צריך אותם. אף אחד לא אמר שבהיעדרם, עומס היתר האדיר שיש על המערך הלוחם יביא לשחיקתו ולהיווצרות סכנה קיומית על מדינת ישראל. פשוט חשבנו שהצבא לא צריך את החרדים. זאת עדות למידה שבה התודעה הקולקטיבית היתה שבויה בקונספציית "צבא קטן וחכם". גם הקונספציה הזו קרסה ב־7 באוקטובר.
שימו לב ששתי הקונספציות מתכתבות זו עם זו. לפי הראשונה, באמצעות טכנולוגיה אפשר להשיג אפקט מודיעיני אופטימלי גם בלי מודיעין אנושי, ולכן לא צריך נוכחות פיזית בשטח; לפי השנייה, באמצעות טכנולוגיה אפשר לייצר מידה גדולה של ביטחון באמצעות צבא שמכווץ במידותיו. ב־7 באוקטובר קרסו שתי הקונספציות, שהן בעצם קריסה של רעיון מארגן גדול אחד: ישראל מייצרת טכנולוגיה, והטכנולוגיה שומרת על ישראל.
מיתוס העליונות הטכנולוגית של צה"ל הוא מיתוס שמגן על ישראל כשהאויבים שלנו מאמינים בו, אך הוא מחליש את ישראל כאשר אנחנו מאמינים בו.
3. עם לבדד – לא ישכון. מנינו כאן רק לקחים שזוכים להסכמה רחבה, וגם הלקח השלישי נמצא בקטגוריה הזאת: בשנה האחרונה גילינו עד כמה קיומה וביטחונה של ישראל תלויים באיכות היחסים שלה עם העולם המערבי, ובראשו ארה"ב של אמריקה. כשמערכת היחסים הזאת משתבשת, ישראל לא רק מתייבשת כלכלית, לא רק מתרוקנת מחימושים, אלא גם מאבדת מרכיב דרמטי מההרתעה שלה. כשאויבי ישראל מסתכלים על ישראל ולא רואים מאחוריה את ארה"ב, הם מפחדים ממנה הרבה פחות. ככל שאיכות היחסים בין ארה"ב לישראל חזקה יותר, כך האימה שישראל מקרינה על המרחב עוצמתית יותר.
שלושת הלקחים המוסכמים מהמלחמה משרטטים את גבולות הקונצנזוס הישראלי שנולד ממנה. הלקח הראשון, שמוסכם לא רק על הימין אלא גם על המרכז־שמאל, נושא עימו השלכות. ההבדל בין המרכז־שמאל למרכז־ימין נשמע כך: במרכז־שמאל אומרים שאנחנו לא יכולים לבצע נסיגה צבאית מיהודה ושומרון בשנים הקרובות; כמה מהם אמנם היו רוצים לעשות זאת, ומייחלים ליום שבו ייווצרו התנאים שיאפשרו לעשות זאת, אבל היום הזה רחוק.
בימין כמובן מסכימים שאנחנו לא יכולים לבצע נסיגה, אך בימין גם לא רוצים לבצע נסיגה. אז מה בעצם ההבדל בין "לא יכולים לסגת" לבין "לא רוצים לסגת"? ובכן, יש הבדל בין העמדות הללו, אבל ההבדל הזה לא נוגע להווה. המחלוקת על השטחים, שפיצלה במשך שנים רבות את ישראל, נדדה על ציר הזמן לעתיד הרחוק, וההבדל הפרקטי בין הימין למרכז־שמאל בכל הקשור למה שנעשה כאן ועכשיו כמעט נמחק.
גם הלקח השני נושא עימו השלכות: המודל הנוכחי, שבו הציבור המשרת בצה"ל נושא כלכלית את הציבור שאינו משרת בצה"ל, חייב להסתיים. גם כאן מתפתח קונצנזוס חדש: מדינת ישראל תממן, תטפח ותקדם את הציבור המשרת, ואילו הציבור שאינו משרת ייאלץ להחליט אם ברצונו להצטרף לישראל המשרתת, או להישאר מחוץ לישראל המשרתת וגם מחוץ לתקציביה.
הלקח השלישי אף הוא נושא עימו השלכות: פוליטיקאים ישראלים המקדמים פעולות ומצהירים הצהרות שמובילות להתנגשויות מיותרות בין ארה"ב לישראל, מסכנים את אחד הנכסים האסטרטגיים הקריטיים ביותר שלה. התנהלות מתריסה כנגד הקהילה הבינלאומית מחלישה את ישראל, בין היתר משום שהיא משבשת את אחת המשימות הגדולות שעומדות בפניה בשנים הקרובות: בניית קואליציה אזורית, בתמיכה בינלאומית, נגד איראן.
הפנמה מלאה של שלושת הלקחים הללו עשויה לסלול את הדרך למרחב ההסכמה. שלושת הלקחים דוחפים את המרכז־שמאל אל עבר שותפות עם הימין הפרגמטי, ואת הימין הפרגמטי אל עבר שותפות עם המרכז־שמאל. מצד אחד, המרכז־שמאל, שמבין כי בטווח הנראה לעין לא יהיו נסיגות צבאיות, נעשה ניצי יותר, וממילא מתרחק מהקצה השמאלי של המפה. מן הצד השני, האיום הקיומי שמחייב את הגדלת הצבא מרחיק את הימין הפרגמטי מהחרדים, והצורך הקיומי לבנות קואליציה בינלאומית נגד איראן מרחיק אותו מהקצה הקיצוני של הימין.
במילים אחרות, ברית הישראלים ההיברידיים לא נוצרת רק על ידי שתי חרדות, אלא גם על ידי שלושה לקחים. והלקחים הללו יכולים להוות בסיס לפשרות ולהסכמות, בין השאר משום שהם מעוררים מתרדמתה את החוכמה המעשית של התנועה הציונית.
שיבה לציונות
כמה מההוגים החשובים של הציונות המעשית, ובראשם א. ד. גורדון, ראו בגלות לא רק מצב היסטורי לא בריא, אלא גם מצב מנטלי לא בריא. מבחינה היסטורית, הגלות היא ההפרדה בין העם היהודי לבין מולדתו; מבחינה מנטלית, הגלות היא ההפרדה בין האדם לבין גופו. בגלות היהודים התמקדו בתבונה ובתודעה שלהם והתרחקו מעבודת אדמה פיזית וקונקרטית. עבור "הציונות המעשית", ייעוד התנועה הציונית אינו רק להחזיר את העם לארץ, אלא גם להחזיר את היהודים לגופניות שלהם.
מיתוס העליונות הטכנולוגית של ישראל פיתה אותנו לחשוב שאנחנו מסוגלים לפעול בנפרד מהגוף שלנו, ולכן לא צריך צבא מתמרן ומאסיבי. לקחי המלחמה משיבים אותנו לציונות המעשית: החזרה אל הגופני ואל הקונקרטי.
על פי תאודור הרצל, המהפכה הציונית תצליח רק אם היא תתרחש בשיתוף פעולה עם עמי העולם. לשיטתו, רק אם הציונות תצליח להפוך את היהודי הבודד, הנבדל מהעולם, לחלק אורגני ממשפחת העמים, היא תצליח במשימתה ההיסטורית להקמת בית לאומי לעם היהודי. אם לפי גורדון יש לסיים את הגלות מהאדמה ומהגופניות, הרי על פי הרצל יש לסיים את הגלות מהאנושות ומהקהילה הבינלאומית. לקחי המלחמה משיבים אותנו גם לציונות מדינית ומזכירים לנו שלאומיות בריאה וחזקה אינה לאומיות שמתבדלת מהעולם.
איך נתקרב?
האמון העיוור של חלק מהישראלים בטכנולוגיה הוליד את הקונספציה שלא צריך שטח כדי להגן על ישראל. אותו אמון עצמו הוביל חלק אחר של ישראלים להאמין שלא צריך צבא גדול כדי להגן על ישראל. האמון העיוור של חלק מהישראלים בעוצמתה של ישראל הוליד את הקונספציה שהן עם לבדד ישכון, אינו זקוק לקהילה הבינלאומית להבטיח את ביטחונו.
שלושת לקחי המלחמה מחזירים אותנו לשניים מהרעיונות המכוננים של התנועה הציונית: השיבה אל הגוף והשיבה אל הקהילה הבינלאומית. האינתיפאדה השנייה יצרה זיכרון שהוליד רתיעה מהאידיאולוגיה האוטופית של השמאל, ו־7 באוקטובר מייצר זיכרון שמכונן רתיעה גדולה מממשלת החלומות של הימין. החיבור בין שתי הרתיעות הללו יוצר שני וקטורים שמקרבים את הישראלים ההיברידיים, הלאומיים והליברליים, אלו לאלו. לקחי המלחמה מכוננים את מרחב ההסכמה שממנו תוכל ישראל לברוא את עצמה מחדש.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו