מעיר גבול לעיר רפאים: כשקריית שמונה הפכה לזיכרון רחוק

כבר שנה שהם מתגוררים הרחק מביתם, הרחק מהמלחמה, הרחק מהדי הפגזים והתותחים, הרחק מהכטב"מים שבכל יום משוגרים מלבנון ומתרסקים על בתי העיר האהובה שלהם. מלחמת חרבות ברזל תפסה את תושבי קריית שמונה בימים של שלום, יישוב קטן בצפון הארץ ששנים רבות ספג רקטות, קטיושות והיה השכפ"צ של מדינת ישראל.

בשבוע הראשון של המלחמה הם עזבו את העיר הצפונית והשלווה והשתקעו בערים שונות ברחבי הארץ, רק כדי שהם יוכלו לישון לילה שלם במיטה מבלי לרוץ למקלט או להסתגר בממ"ד המחניק. הם לבשו את בגדיהם הצנועים, חבשו את הכובע, צררו את בגדיהם בשקיות ובתיקים מאולתרים ויצאו לדרך חדשה ועל פניהם מבט עצוב וכואב. הם שהיו צריכים לעזוב את העיר היקרה שלהם, את הבית שהיה להם, את העוגן גם כשהם כבר בגיל זקנה. כל יום הם הולכים לישון וקמים עם החשש שלא תישאר להם עיר, כואבים על העיר שנעזבה, עיר שהייתה פעם תוססת וחיה והיום זו עיר שוממה עם בתים שמטים ליפול לאחר שנפגעו.

שנים שתושבי קריית שמונה, עיר הממוקמת בגבול ישיר עם לבנון וסוריה, שתי מדינות עם רקע מתמשך של עימותים צבאיים עם ישראל, מתמודדים עם מציאות ביטחונית מורכבת ועם איומים ביטחוניים מוגברים מצד ארגוני טרור בלבנון וסוריה. אבל ב-8 באוקטובר, יממה לאחר השבת השחורה, החל ארגון חיזבאללה לירות לכל עבר הצפון. קריית שמונה ומטולה, יחד עם הישובים צמודי הגדר היו הראשונות להיפגע. גם התושבים המורגלים בירי ובמציאות ביטחונית מאתגרת, הבינו שהפעם המצב שונה. הזעזוע וההלם מאירועי 7 באוקטובר חלחלו מיד. כולם הבינו שחדירת כמויות אדירות של מחבלים ליישובי הדרום צמודי הגדר בשבת השחורה יכולה להתרחש גם בצפון. הם הבינו שאין להם ברירה, אלא לעזוב.

וזה לא היה קל, מדובר בפינוי המוני של עיר שלמה, פינוי מורכב מבחינה לוגיסטית, ביטחונית וחברתית. לאן מפנים עיר שלמה? איך נותנים פתרון לתושבים הזקוקים לעזרה מיוחדת, כגון קשישים, נכים וילדים? ואלו שנשארו בקריית שמונה תחת האיום התמידי של ירי רקטות, חדירת כטב"מ וחשש מחדירת מחבלים, עליהם גם היה צריך לחשוב. כיצד לנהל תנועה בשעת חירום, אספקת מזון סדירה, אספקת מים וציוד רפואי, והבטחת מקומות לינה ממוגנים.

באותם ימים של תחילת המלחמה אף אחד לא שיער לעצמו שהם יאלצו לחיות רחוקים מבתיהם, ממקום עבודתם ומחייהם במשך שנה שלמה. אף אחד לא הבין את ההשלכות החברתיות והכלכליות החמורות על האזור כולו ועל קריית שמונה.

נראה שתושבי קריית שמונה ותושבי הצפון מבינים שהמלחמה לא הולכת לשום מקום. היום, שנה למלחמה, החרדה של תושבי קריית שמונה עדיין עמוקה. בצל האיומים הביטחוניים והחשש מהסלמה נוספת בגבול הצפוני, התושבים מפוחדים. הם לא בטוחים מתי יוכלו לשוב הביתה ומה יהיו התנאים לחזרה בטוחה.

גבי חסין תושב קריית שמונה מספר כי העיר הפכה לעיר רפאים. "יומיים אחרי 7 באוקטובר התפננו עצמאית לצפת. הבת שלי קיבלה התקף חרדה ולא יכולנו להישאר בקריית שמונה. חשבתי שאנחנו מתפנים לזמן קצר, אולי ליומיים שלושה, שבוע. לקחתי תיק עם שתי חולצות טי שירט אפילו בלי כלי רחצה, כמעט כלום. חשבנו שנחזור מהר, אבל אנחנו כבר שנה מחוץ לקריית שמונה. לא חלמתי שזה מה שיקרה, שזה יהיה  המצב כמו שאנחנו חווינו ועדין חווים כל שניה, זו פשוט הפקרה מוחלטת. להשאיר תושבים ככה שנה מחוץ לבית, בלי אופק, בלי לדעת מתי נחזור ואם בכלל. זו מכת מוות נצחית לקריית שמונה ולצפון".

איציק מרציאנו תושב קריית שמונה התפנה עצמאית לעין גב כמה ימים לאחר תחילת המלחמה. 26 שנה הפעיל איציק מספרה בקריית שמונה וכעת הוא מתגורר על שפת הכנרת, במקום פסטורלי וירוק. איציק מספר כי מאז שהתפנה יש לו תחושה של קוטביות. אחרי 7 לאוקטובר הקהילה בקריית שמונה שהייתה פעם מלוכדת, כעת מתפזרת וכמעט נעלמת. כל אחד עובר למקום אחר. התחושה היא שהוצאת לעיר את השורשים שלה ולא בטוח שהם לא ינבלו. אחרי שנים כל כך קשות בעיר כל אחד מצא את המקום שלו בעיר אחרת, רבים מהתושבים בכלל לא מתגעגעים לקריית שמונה של פעם. אומרים שמתחילת המלחמה התמותה עלתה ב-44 אחוז, אני חושב שזה קורה כי הוציאו אותם מאזור הנוחות שלהם, מהשגרה שלהם, מהבית שלהם והשורשים שלהם מתו".

אייל מרגולין צלם "ישראל היום", מפונה בעצמו מהישוב שלו בצפון הארץ מספר כי התמונה שצילם של אותה אישה מתפנה מקריית שמונה מראה עד כמה באותם ימים אף אחד לא הבין את משמעות העזיבה וכמה זמן הם ישהו מחוץ לביתם. "אני מלווה את קריית שמונה מהיום הראשון שהיא פונתה. עברתי ברחוב וראיתי קבוצה של נשים מתיישבות ומחכות להסעה. הן ישבו שם הרבה זמן, לידן מזוודות וסלים. כל הליך הפינוי היה מסורבל וקשה ואף אחד לא באמת הבין לכמה זמן הם מתפנים. אנשים יצאו מהבית בידיעה שהם יוצאים ליומיים שלושה מקסימום שבוע. הם ארזו חפצים מעטים, כל מה שהם יכלו לקחת בידיים".