משפחות החטופים 24 שעות לאחר הטבח | צילום: גדעון מרקוביץ'

24 שעות הפכו לשנה שלמה: כשמשפחות החטופים זעקו לראשונה את זעקת יקיריהן

יממה לאחר החטיפה ההמונית, כשהמדינה עוד הייתה בהלם, משפחות החטופים התאחדו והקימו את הקול הראשון במאבק להשבת יקיריהם • ממסיבת עיתונאים אחת בכפר המכביה, דרך הקמת עמותה ועד למערכה בינלאומית, סיפורו של מטה המשפחות מגולל את המסע המרגש והכואב של הורים שהפכו לכוח מניע במאבק שטרם הסתיים

במרבית התסריטים של סרטי האקשן בהוליווד כשמדברים על אירוע חטיפה, תמיד יש את 24 השעות שהן שעות הזהב למציאת החטופים. אבל במקרה הזה, 24 שעות לאחר החטיפה היחידים שעוד תפקדו ופנו לציבור בקריאה לעזרה היו בני משפחות החטופים. בזמן שבצבא טרם הגיבו על אירוע החטיפה שבהמשך התברר כחטיפה המונית וחסרת תקדים של 251 ישראלים ובזמן שבדרג המדיני נרשמה שתיקה, בני המשפחה שהבינו שיקיריהם נחטפו במהלך המתקפה על ישראל ב-7 באוקטובר, התעשתו וסיפרו לציבור על רגעי האימה שחוו כשאבד הקשר עם בני ובנות משפחתם.

ההורים שלא ידעו אז איזו דרך מחכה להם וכמה זמן ייקח עד שחרור יקיריהם אם בכלל, ביקשו באותה מסיבת עיתונאים תשובות. "אין נציג אחד שמדבר איתנו שאפשר לפנות אליו. אנחנו מצפים שימנו נציג שיהיה איתנו בקשר ולקבל עדכונים. המדינה צריכה ליצור קשר עם מנהיגים בעלי כוח באזור כדי להשפיע על מה שקורה לכולנו - זה פשע מלחמה. צריך ללחוץ עליהם לשנות את המצב". סיפרו לציבור הישראלי.

משפחות החטופים מפגינות ב-14 באוקטובר, צילום: מישל מכול

בני המשפחות קראו בקול חנוק מדמעות לממשלה "להפעיל לחץ על מנהיגים משפיעים באזור" כדי שיסייעו בתהליך שחרור יקיריהם. הם סיפרו לציבור הישראלי על העדר היחס לו זכו מהרשויות ועל היעדר המענה לאחר שאבד הקשר עם קרוביהם. הם סיפרו על רגעי האימה בהם איבדו את הקשר עם יקיריהם וקראו להציב את החזרתם בראש סדר העדיפויות הלאומי.

אותה מסיבת עיתונאים הייתה הרגע בו משפחות החטופים גייסו את אהדת הציבור הישראלי, אהדה שצברה תאוצה והפכה לחיבוק גדול. הורים רבים שצפו באירוע הזילו דמעה ורבים מהם הבינו שהחיים בישראל כבר לא יהיו אותו דבר.

זו הייתה מסיבת העיתונאים הראשונה מיני רבות. 24 שעות לאחר החטיפה קיימו חלק מבני המשפחות מסיבת עיתונאים מצולמת בה הודיעו על הקמת מערך משותף במטרה לקדם את החזרת החטופים.

ב-7 באוקטובר גילה אסף פוזניאק יועץ התקשורת העובד עם רונן צור ששתי אחיות של גיסתו נחשבות כנעדרות מפסטיבל נובה. עו"ד דודי זלמנוביץ גילה באותה שבת ששניים מבני משפחתו נפגעו במתקפה ואחד מהם עדיין מוגדר חטוף. המטה של זלמנוביץ ביחד עם המטות הנוספים החל באיסוף פיסות מידע אודות זהותם של החטופים והנעדרים וכעבור שבוע ב-15 באוקטובר נרשם המטה כעמותה, בייסודם של דודי זלמנוביץ ומלכי שם טוב, בשם "מטה המשפחות להחזרת החטופים והנעדרים".

לימים הוקם מטה אחד מרוכז וכיום שנה אחרי אותה השבת השחורה, מטה המשפחות להחזרת החטופים והנעדרים עוסק בהסברה ובהפעלת לחצים בישראל ובמדינות רבות בעולם. המטה מארגן מיצגים, הפגנות ועצרות מאבק ותמיכה במשפחות, מוציא משלחות הסברה ליעדים שונים בעולם ופועל לארגן פעולות מחאה במטרה להביא לשחרורם של החטופים.

כך, כשכשבישראל עוד לא ידעו מה עושים במקרים שכאלה, היו מי שנעו קדימה ומילאו את החלל של הרשויות ושל המדינה, בהם, בין היתר, היו חיים רובינשטיין, רז ציפריס, מור פרץ ואפרת אטון העוסקים באסטרטגיה ובייעוץ תקשורת.

מההפגנות הראשונות של משפחות החטופים בתל אביב, צילום: איי.פי.

גדעון מרקוביץ', צלם "ישראל היום" שסיקר את מסיבת העיתונאים הראשונה, סיפר כי לא הצליח לעצור את הדמעות. "בכיתי לאורך כל מסיבת העיתונאים. היה לי, ולשאר הצלמים והכתבים מאוד קשה להכיל את זה. האירוע היה יום לאחר 7 באוקטובר, אף אחד עוד לא הבין את גודל האסון. יושבים מולך הורים מודאגים, בוכים שלא יודעים מה עלה בגורל ילדיהם. זו סיטואציה מרסקת. לא היה איש תקשורת אחד שלא הזיל דמעות ובכה יחד עם בני המשפחות של החטופים. גם עכשיו שאני מדבר על זה, זה חונק את גרוני. אתה לא צריך להיות הורה בשביל להבין את חוסר האונים של המשפחה שלהם והם עדיין לא יודעים שהם נכנסים ללא נודע. בני המשפחות גם סיפרו שראו סרטונים של הילדים שלהם נחטפים על ידי מחבלי החמאס".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
 

כדאי להכיר