זה בשבוע הראשון של המלחמה, יום רביעי, אבל מי בכלל ספר אז את הימים, זאת הייתה הפעם הראשונה שהתקשורת הישראלית נכנסה לבארי. תא"ל דניאל הגרי נתן לנו תדרוך קצר ויצאנו לסרוק, לחפש את הסיפור שעוד לא סופר. התמונה הזאת של אופנוע של חמאס ולידו בימבה של פעוטות, אותה צילמתי לגמרי במקרה לאחר שהתרחקתי מעט מהאיזור שבו התבקשנו להיות.
המיצג הזה של האופנוע לא עוזב אותי מאז, מבלי להתכוון זה שיקף באופן מדויק את יחסי הכוחות שהיו כאן בבוקר השבת השחורה. מחבלים, עשרות, מאות, פשטו על המקום שהיה לא מוכן, כתבתי באותם ימים גם על כוסות קפה שנותרו בפינת הישיבה בחצר שהמחישו את ההפתעה האיומה בבארי.
את הגופות פינו לפני שהכניסו אותנו, אך גם ללא הסברים הבנו איפה הגופות היו במשך כל ארבעת הימים הללו. את הריח למזלי כבר שכחתי, אך רבים אחרים עדיין זוכרים. יותר מעשירית מבני המקום נרצחו או נחטפו.
"ספק אם בארי ניתנת לשיקום", כתבתי באותו שבוע. המראות של המכוניות והבתים הגדולים שרופים בשלמותם. המכוניות פונו והבתים רבים מהם כבר נהרסו, כמו חייהם של רבים מאותו קיבוץ חזק ואיתן. היום אין לי ספק שהוא יחזור להיות כזה, אבל לא עכשיו. הריפוי שלהם יגיע כשהחטופים שלהם יחזרו והמתים יובאו לקבורה.
הבית הזמני בחצרים יספק להם חום גוף, אך עד שלא יחזרו לביתם בבארי הם לא ירגישו את החום בלב. אותם מחבלי חמאס על אופנועים באותו הבוקר ילוו אותם בסיוטים ובזיכרון אותו ירצו להדחיק. רק התקווה שהבימבה, ועדיף ברבים, בימבות, ימלאו מחדש את רחובות הקיבוץ ואת השדות יחד עם צחוק הילדים שכל-כך חסר בחבל ארץ המדהים הזה בנגב המערבי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו