כמה ימים לאחר 7 באוקטובר החלו להתקיים בזה אחר זה, ברחבי הארץ, הלוויות של חיילים ושל נרצחים. בעוד עם ישראל מתאבל ולא יודע את נפשו מרוב צער, יצאה מהעיר מודיעין הלוויתה של רב״ט שירה שוחט ז"ל, בת 19 ממודיעין מכבים רעות, תצפיתנית בגדוד איסוף 414 שנפלה במתקפת טרור על מוצב נחל עוז בשבת השחורה.
בני המשפחה יצאו בקריאה לציבור וביקשו מהם לחלוק לשירה כבוד אחרון. בעיריית מודיעין נטלו יוזמה והוציאו מהמחסנים שלהם מאות דגלי ישראל וחילקו לתושבים.
אלפים מתושבי מודיעין יצאו לרחוב ועמדו בצידי הדרכים המובילות לבית העלמין כשהם נושאים דגלי ישראל, מניפים אותם וממררים בבכי. רבים ראו בהנפת דגלי ישראל בהלוויה כמחווה מרגשת ומכבדת, שמסמלת את האחדות וההערכה כלפי הנרצחים. המנהג הפך לחלק משמעותי בעיקר כאשר מדובר בחיילים שנפלו, אנשי כוחות הביטחון, ואנשים שתרמו רבות למדינה. יש שיאמרו כי המנהג משקף את הערכה הגדולה של הציבור לתפקידם של החיילים והמשרתים בשמירה על הביטחון הלאומי ובהגנה המדינה.
שחף סברסקי ממודיעין היתה בין הראשונות שהחלה את התופעה של מסע הלוויה מלווה בדגלי ישראל. שחף מספרת כי חברים של משפחת נימרי, שבתם עדן ז"ל נרצחה ב-7 באוקטובר בעודה מגינה על חיילותיה במוצב נחל עוז, פנו אליה כי ידעו שיש אצלה דגלים מפעילותה בהפגנות ויחד הם תיאמו את מסלול הלוויה וניסחו הודעה אותה הפיצו בקבוצות הוואטסאפ השכונתיות ובקהילות בתי הספר.
"ההיענות הייתה מדהימה ועוד לפני הלוויה של עדן, כבר התבקשנו לעשות מעשה דומה עבור הלוויה של שירה שוחט ז"ל ועבור משפחת לייבשור שליוו את נכדתם, יעל, בדרכה האחרונה. שלושתן אמנם מאותה שכונה אבל ההיענות הייתה מכל רחבי העיר, מכל שכבות הגילים ומכל הקהלים. חילקנו בימים הראשונים יותר מאלפיים דגלים!"
שחף ומלי אבן חן ממודיעין מספרות שהן מקבלות בקבוצות בקשה לעדכון על מסלול הלוויה וחלוקת הדגלים. "אנחנו רואות היענות עצומה להיות חלק במסע הלוויה גם מחברות וארגונים שממוקמים במסמיכות למסלול. רואים קבוצות של עובדים שיוצאים בשעה היעודה ומביעים את תמיכתם במשפחות ברגעים הקשים. כבר כמעט שנה אנשים מגיעים להלוויות גם בשמש ובחום, גם בגשם עם מטריות, גם בשעות לילה מאוחרות ואפילו בהתראה קצרה של שעה קדימה – הציבור מצביע ברגליים ומגיע לתמוך".
"כולנו חווים ימים מאוד קשים ומורכבים", מספרת שחף סברסקי. "כשאני יוצאת עם הדגלים, אני פוגשת את השכנים והחברים ועוד הרבה מאוד אנשים שאני לא מכירה. לראות את כולם יחד נותן לי הרבה כוח. במיוחד ברגעים הקשים, לעמוד בצד הדרך ולשיר 'התקווה' יחד נותן לי עוד קצת אוויר לנשימה".
יעל רון יעקבי, שהשתתפה בהלוויה כשהיא בעצמה נושאת דגל ישראל, מסבירה את התחושה. "אני זוכרת את ההלם והשוק שהבנו את גודל הטבח ב-7באוקטובר. אני זוכרת שב-24 שעות הראשונות אתה מרגיש קצת כמישהו מהצד שמלווה את האירוע ושאין לך יותר מידי מה לעשות, אתה אפילו חסר אונים. היה משהו בשיירת הדגלים שנתנה לי ולחברים שלי תחושה של עשייה".
"בתוך כל העצבות הזאת, תחושת הייאוש וחוסר האונים, לעמוד עם דגל לצד הדרך וללוות חלל או נרצח נתנה לנו איזושהי אקטיביות מסוימת. במנהג הזה אין אמנם נחמה למשפחה, אבל הנפת הדגל עושה כבוד לנופל ועושה המון חסד, ויש לך זכות ללוות את המשפחה בדרכם הכל כך קשה כשהם קוברים את יקיריהם".
יונתן שאול, צלם "ישראל היום", שתיעד את מצעד הדגלים הראשון שהתקיים בהלוויה בעיר מודיעין, מספר: "זו הייתה הפעם הראשונה שצילמתי את זה. אלפי אנשים יצאו מהבתים שלהם ועמדו ברחובות, ביציאה מהבית של משפחתה של שירה שוחט שהובאה לקבורה. היו שם משפחות שלמות, ילדים ותינוקות ושנעמדו בצידי הרחוב, וכולם נשאו דגלים. כולם עמדו בשקט, המומים. היה מין שקט קדוש, אנשים עמדו לצד הדרך, הניפו דגל - ובכי חנוק נשמע מהם".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו