רכז הצלמים של מערכת "ישראל היום", עמי שומן, מספר על הלוויה המרובעת של משפחת זוהר ועל בוקר 7 באוקטובר, בו צלם המערכת, יניב, נרצח באכזריות יחד עם אשתו יסמין ובנותיו קשת ותכלת. היחיד ששרד הוא אריאל בן ה-13, שבמקרה יצא לריצה באותו הבוקר ומצא מסתור בבית אחר בקיבוץ.
אותה לוויה התרחשה 11 ימים אחרי האירועים הקשים ותחת מטח רקטות. חמש פעמים נשמעו אזעקות במהלך הלוויה, מה שרק הגדיל את כאבם של הקרובים והחברים.
"ההודעה הראשונה הייתה לקבוצת הוואטסאפ של המערכת, ומיד אחריה כתבתי ליניב זוהר, 'בוקר טוב, תתכונן'. חשבתי שתכף זה יירגע קצת אז הוא יצא לצלם. אחרי זה כבר כתבתי לו, 'עזוב את המצלמה, זה לא חשוב, תיכנסו לממ"ד ותשמרו על עצמכם'". עמי כבר הבין את גודל האירוע. "אתה לא חושב על הוויזואליה ועל הצרכים של העיתון. בלב אני מקווה שנעבור את הסיפור הזה בשלום. כל היתר לא מעניין בכלל".
הסיפור לא עבר בשלום, רחוק מכך. בלוויה, כמעט שבועיים אחרי הטבח, הפצע נפתח מחדש, וחמאס דאג גם לזרות עוד מלח על פצעי האבלים.
"בזמן ההספדים הייתה האזעקה הראשונה. כולם היו על הרצפה ועל הברכיים. שם עוד הייתה תקרת בטון. זה היה אירוע כואב, אבל זה המשיך בטקס הקבורה עצמו. עוד פעם נשמעה אזעקה, בזמן שאנשי החברה קדישא מכניסים באלכסון את ארבע הגופות לקברים הטריים. אריאל עמד בצד. ואז שוב התחילה אזעקה ואנשים בכו חזק יותר".
עמי נזכר שברקע, בזמן שהגופות הוכנסו לקברים, נשמעו פיצוצים. "שמעו את כיפת ברזל ובומים מטורפים. זה היה משהו מזעזע שאי אפשר לשכוח. את הסרט הזה, את התמונה הזו".
כשכולם התכופפו כדי לחפש ולו מחסה מועט, לאנשי חברה קדישא לא הייתה ברירה אלא להמשיך להחזיק את הגופות. "הם נאלצו לעמוד עם הקברים הפתוחים, כשהגופות חצי בפנים. היו שמונה אנשים, ארבעה בחוץ וארבעה בתוך הקברים. אז אחד הבחורים בקבר הקיצוני החזיק את האלונקה עם הגופה. הוא אמר לי 'אני מוגן כרגע'. לעולם לא אשכח את זה. אלה היו רגעים כואבים מאוד".
שנה חלפה והגעגוע לצלם ולאיש רק גדל.
כמה פעמים חשבת לרגע לחייג ליניב, שיקפוץ רגע לשטח?
"היום זה קרה לי", מספר עמי. "הייתי צריך משהו בכל אזור הדרום. אני כבר עיכלתי את זה שהוא לא איתנו, אבל הוא הראשון שקופץ לי לראש. אני נזכר בו ומתגעגע. הייתי חוגג איתו את האליפות של מכבי שלקחנו, היינו מדברים על כדורגל. היינו יכולים לדבר על זה שעות בטלפון. יש שחקנים זרים, אין זרים, על שטויות. על דברים שעל פניו הם בכלל לא חשובים".
ל"ישראל היום" עדיין אין צלם וידיאו באזור הדרום מאז. "קשה למצוא מישהו כזה".
יניב היה חבר נהדר, אב מסור, איש של לב ונתינה. יניב הצליח לשלב בעזרת אופיו המתון בין תחרותיות בין כלי התקשורת לקולגיאליות וחברות אמת. הוא היה תמיד רודף אחרי הפריים הבא, על אף הזירות הקשות אותן צילם. תמיד נחלץ לעזרה בשטחי העוטף, אותם הכיר כמו את כף ידו, כשעל כתפו מצלמה. "ישראל היום" נפרדה מאיש מקצוע נדיר, אוטוריטה של צילום, שחסר לנו בכל יום.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו