לתעד את הבלתי נתפס: החוויה המטלטלת מאחורי התמונה ממחנה שורה

 "אני זוכר את היום שישי הזה", מספר הצלם יהונתן שאול. "היו שם הרבה מכולות מלאות במאות גופות. באותו יום הרוב עוד לא נקברו, לא זוהו בכלל. אני זוכר הכל. את השקיות הקטנות, שאחר כך נאמר לי שהכילו חלקי גופות. אבל אני כמובן ראיתי וצילמתי רק את הניילון. מצבי היה טוב. היו כאלה שנאלצו לאסוף את מה שהכילו השקיות בידיים".

מה עובד עליך באמת שם ביום הזה שצילמת?

"בקושי צילמתי באותו יום, רק לוויה אחת. ואז פתאום אמרו לי 'עזוב הכל, סע לשורה, אתה רוצה לנסוע? אולי אתה חושש?' אמרתי מה פתאום. רציתי דווקא. אני נמשך לזה, להיות חלק מהאירוע, לחוות. אני עושה את זה כבר יותר מ-30 שנים. עוד מהאינתיפאדה הראשונה, מ-1987".

"אתה רוצה להיות חלק מהאירוע, להיות שותף", מסביר יהונתן ומשחזר. "כשאתה מתקרב לשערים של הבסיס הזה ברמלה, חונה את האוטו, אתה קולט פתאום גל של סירחון. זה היה סיור מסודר לצלמים. הביאו לנו מסכות. שמתי אותה ונטרלתי את הריחות. רק ככה אפשר לצלם חופשי ולא להתעסק עם הריח".

על התמונה אומר יהונתן. "שים לב - החייל משמאל לא בוכה. הוא נחנק מהחום, מהזיעה ומהסירחון. בלי מסכות, הם נוגעים בגופות. בכל פעם שהם פותחים את הקונטיינר, אפילו שהם שמים על עצמם חלוק. הם מתלכלכים מהר, מתמלאים בדם ובוץ ושאריות גופות. זה היה אוקטובר ועוד היה חם. לא כל הגופות נאספו מיד. היו שם כאלה שנמצאו רק אחרי ארבעה ימים בחוץ".

למרות מה שיהונתן מתאר, הוא מספר שהאנשים במחנה עבדו לאט. "לא רצו לעשות טעויות. לכל אחד יש תפקיד ולמרות זאת, ברור שנעשו טעויות. אני מאוד מאריך את האנשים האלה. אנחנו תמיד באים ומצלמים תאונות דרכים ופיגועים. הרבה פעמים שואלים אותי 'איך אתה מסוגל? איך אתה יכול להתקרב?' אני תמיד אומר שאני רק מתקרב, אבל יש אנשים שעובדים הרבה יותר קשה. חבלנים וכבאים שצריכים לפרק את הרכבים, לשלוף את הגופות שבפנים. אנחנו רק מתעדים".

יהונתן מספר שלמרות הזוועות שחווה, הוא רצה להישאר במחנה וצלם. "אולי זה ישמע מוזר, אבל הרגשתי שלא מיציתי. מצד שני, אנחנו תמיד רוצים עוד ועוד. שיהיה לנו עוד מה לצלם כי אתה מבין שמדובר במסמך חשוב - חשוב במונחים היסטוריים".

עם זאת, יהונתן אומר שהוא מבין שמהצד השני של התמונה נמצאים אנשים שאחראים על זיהוי הגופות, על התיעוד ועל רישום הפרטים. הוא לא רוצה להפריע לעבודה כל כך חשובה. "הם מוודאים עשרות פעמים שזה אכן האדם שהם מחפשים ודואגים שיובא לקבורה".

שוחחנו עם א', גורם שהיה לו תפקיד מרכזי באותם ימים במחנה שורה.

"תראה, אני לא זוכר תאריך ספציפי. מבחינתי, אוקטובר זה בערך יום אחד ארוך. גם מבחינת הזיכרון שלי, קשה לי מאוד לחלק את הימים, למרות שנחנו ואפילו נסעתי הביתה פעם אחת".

"אני זוכר שההתחלה הייתה יותר כאוטית. הכמויות של הגופות, חוסר הסדר. אבל אז נכנסו לשגרה שכזאת ולמרות שמדובר בעבודה מאוד מורכבת, הכרנו אותה. הצלחנו לעבוד למרות המסה הגדולה שנפלה עלינו".

אני שואל האם בתוך כל הכאוס הזה, מאות הגופות, הריחות, חלקי הגופות והמראות הקשים לעיכול, היו גם רגעים של שמחה, רגעים קטנים של הצלחה.

"אי אפשר להגיד שמחה, אבל כן רגעים של התמלאות פנימית. של פליאה. אני זוכר שבאחת הפעמים פנה אלי בכיר בחיל. אני זוכר שהשעה הייתה לקראת הבוקר. הוא אמר לי: 'בבוקר יש לוויה של פלוני. יחד איתו מובא למנוחות גם בן משפחה שלו'. לא מצאנו את הגופה של בן המשפחה. המשפחה אמרה שהם היו יחד, ואנחנו לא ידענו איפה. אם נצליח להביא למשפחה את גופת בן משפחתם, מדובר בחסד מאוד גדול. אתה יודע שזאת משימה כמעט בלתי אפשרית, אבל אין מצב שאתה לא מנסה לפחות. אתה משקיע את כל היכולות שלך בשביל לעשות את החסד הקטן הזה למשפחה".

"במקרה הזה הצלחנו", הוא מספר בגאווה. "אחרי זה התחילה כבר פרוצדורה ואני אמרתי: 'טוב, השלמתי את המשימה'. הלכתי להניח את הראש. בשש בבוקר התקשרו אליי ואמרו: 'זיהיתם אותו, אבל איפה הגופה? הלוויה עוד רבע שעה'. כנראה שלא רשמו את זה כמו שצריך. הלכתי פיזית ובזמן שלקחו את הארון הראשון ללוויה, חיפשתי את הארון השני. מצאתי אותו ברגע האחרון וקלטתי שמעלים את הארון עם זה הראשון, כמו שהמשפחה רצתה. זה אחד הרגעים בהם אני מתמלא בכוח. אני אומר לעצמי: 'מזל שאנחנו עושים את מה שאנחנו עושים'. איזה יופי שאנחנו יכולים לעזור למשפחה ולו במשהו זעיר, אחרי שעולמם חרב. היו לי הרבה רגעים קטנים כאלה של הצלחה. 'הספקתי משהו. הצלחתי ברגע האחרון'".