"היום ההוא התחיל כשירדתי אל הלא נודע. זאת אומרת, לא ידעתי לאן אני יורד. הבנו שיש בלגן מאוד גדול בדרום. אמרנו: 'טוב, עוד סבב פלוס', כמו שאומרים", כך סיפר אורן בן חקון, צלם "ישראל היום", על איך הגיע בכלל לאזור הדרום מירושלים, יחד עם מספר צלמים שכבר מזמן הפכו לחברים, ביום הטבח. "עדיין היה פער בין הרשתות החברתיות למדיה המסורתית בדיווחים, הבנו שיש טילים ושאולי יש פריצה של מחבלים".
הם נסעו לכיוון שדרות, שם בלמו אותם השוטרים ואסרו עליהם להתקדם. הם המשיכו דרך השטח, וכשהגיעו לעיר הבינו נגד מה הם מתמודדים. "אמרנו שכמו כל צלמי עיתונות, אין אצלנו 'לא'. אנחנו נכנסנו לשטח". שם אורן חזה במה שכולנו ראינו בשלב מאוחר יותר. "גופות על הרצפה, אוטובוסים, פנסיונרים שהיו צריכים לנסוע לים המלח, המון גופות פזורות על הכביש - ידענו שאנחנו באירוע אחר".
משם זה המשיך לקרב על תחנת המשטרה של שדרות. "ראינו כוחות ימ"מ על הגגות, ירי מטורף, פיצוצים, מלחמה. זה כל פעם עלה שלב ואתה שואל את עצמך - מה קורה בעצם? מה קרה ביום הזה מהבוקר? אתה מבין שאתה מתעד משהו שכמותו לא היה".
אורן מספר: "אני מצלם 15 שנה פיגועים וסבבים, אבל זה היה משהו אחר. ואז אתה נכנס למוד של תיעוד. אתה מבין שאתה צריך לתעד כי זה משהו גדול".
וזאת הייתה רק ההתחלה. קבוצת הצלמים הבינה שיש אירוע בסדר גודל אפילו מטורף יותר ממה שחזו בו עד כה. מסיבת "הנובה". "נסענו לצומת שער הנגב ולא היו כוחות בכביש, לא היה כלום. אתה נוסע, ואף אחד לא עוצר אותך". השיירה המשיכה ג'יפ אחר ג'יפ לכיוון נתיבות. במסלול הנגדי הם גילו עוד שדה קרב.
"היו המון מכוניות עם גופות על הכביש. עשינו פרסה, וראינו עוד גופות על הכביש, מכוניות הרוסות - טבח. אבל במסיבה אתה מהר מאוד מבין שגופות הנרצחים הם כבר סוג אחר לגמרי. אתה מבין את זה לפי הבגדים, לפי הקעקועים, לפי הנעליים. אתה רואה מסיבה וכאן זה לא כמו הפנסיונרים משדרות. וגם כאן אתה מצלם. אתה העד".
מאותו הרגע, אורן שם לב לדיסוננס המטורף בין המראות לבין השקט שמאפיין את האזור ברגעיו היפים. "שקט מטורף, פשוט שקט, אני לא יכול לתאר את השקט הזה, הוא מפחיד".
כשסיימו לצלם החליטו להמשיך לנקודה הבאה. "התנעתי את הרכב, ופתאום התרסק עליי מטח מטורף של קלאצ'ניקוב. בלי הפסקה. האוטו פעל, המצלמות היו על הכיסא. באינסטינקט, קפצתי לרצפה, השתטחתי, נכנסתי מתחת לג'יפ. הירי המטורף נמשך. לא הפסיק". אורן מספר שאחרי כמה זמן, הם התחילו להבין שהירי מתקרב. "אתה שומע את הירי, שומע את הכדורים עוברים מעליך. אתה שומע את השריקה. איבדתי את תחושת הזמן. עברו 10 דקות, או 20 דקות, אני לא יודע. הזמן עצר. באיזשהו שלב, אתה מתחיל לזהות בצליל של היריות שהאויב מתקרב".
בדיעבד, הצלמים הבינו שחלק מהרכבים סביבם ספגו כדורים. "מה עושים?" אומר אורן. "מה אנחנו יכולים לעשות חוץ מלהתפלל 'שמע ישראל'? זהו. סוגרים עליך, ואתה שוכב שם ומחכה שיבואו".
אורן אומר שאחד הצלמים הציע להתקשר למשטרה. הצעה פרודוקטיבית. "המוקדנית ענתה. הסברנו שאנחנו ליד מושב יכיני ושיורים עלינו. היא ניתקה ואני אפילו לא יודע לומר אם היא שלחה כוחות או שהם הגיעו לבד". הכוחות שהגיעו היו יחידה מיוחד, לא כוח צבאי רגיל. "יש ויכוח אם אלה היו החבר'ה של מגלן או של מטכ"ל. הם צעקו לנו: 'תתכופפו, תיכנסו מתחת למכונית'".
הרכב, שעדיין דלק, שימש להם מכסה. אורן מספר שזאת הייתה הנקודה בה חזר לו האוויר. "הרגשתי בטוח יותר. הרמתי את הראש, שלפתי את המצלמה, החלפתי בין הסוללות. הבנתי שאני חייב לתעד. למרות מוד ההישרדות שהייתי בו, אמרתי לעצמי: 'אורן, עכשיו אתה מתעד'. וזה מה שעשיתי. הכוחות אמרו לנו לא לעשות כלום. הם רצו לחתור למגע. המחבלים ירו והלוחמים ירו בחזרה. הם היו צריכי שנשכב בשקט ולא נזוז כדי לעשות את העבודה שלהם. אבל אני צילמתי אותם מדלגים. הייתי היחיד שצילם".
התמונה של החיילים המסתערים, אומר אורן, הוא סמלי. "מעבר ממצב של הישרדות, של 'שמע ישראל' פסיבי, של קבלת המוות, למשהו אקטיבי. לוחמים מדלגים מעל הגדר - מצב של חילוץ. הסתכלתי והבנתי שאנחנו קמים מהיום הזה. שיש שליטה באירוע. הבנתי שהשקט היחסי שהשתרר היה כי הלוחמים השיגו שליטה באירוע. אמרנו 'זה הזמן לברוח'. עלינו לרכבים וטסנו משם. אני זוכר שאמרתי לעצמי 'אל תשחק עם הגורל'. למחרת, זאת הייתה תמונת השער".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו