"בכל מטר - זיכרון של זוועה": המסע המצמרר של איש זק"א בעקבות הטבח

לא ניתן היה לפספס את רכב החירום, מול מה שעד 7 באוקטובר הייתה תחנת משטרת שדרות. אבי דרעי, מפקד מרחב לכיש של זק"א ירד מהמכונית והביט על המקום שהפך לאחד הסמלים של הטבח באותה שבת שחורה. "בכל פעם שאני מספר קרה ראינו ביום הזה אני מצטמרר", הוא מודה ומצביע לצד השני, לבנייני המגורים, שנותרו מחוררים מקליעי המחבלים.

אנו עולים לרכב ויוצאים לנסיעה בעקבות מחזות האימים שראה דרעי באותו יום ארור. "פה היה רכב ההסעות שבו התיירים נטבחו, שם היה רכב של גבר נכה שנורה ונתקע בקיר", הוא מצביע. שדרות, וכל אזור העוטף, לעולם לא יהיו אותו הדבר מבחינתו.

"אף אחד לא דמיין את מה שעמדנו לראות"

"בחירום אני מנהל תחנת ריכוז חללי מרחבית", הוא משחזר את מה שקרה לפני שנה. כתושב אשדוד, הוא שמע כמו כולם את האזעקות ב-6:29 ונכנס לממ"ד, אך לא ידע על גודל הזוועה שאליה ייחשף. "כשהתחילה האזעקה לא ידענו מה קורה. אף אחד לא דמיין את מה שעמדנו לראות".

"קיבלתי טלפון מיוסי לנדאו, קמב"ץ אזור לכיש, והוא אמר לי 'תדמיין את הפיגוע הכי גדול, ותכפיל אותו פי מאה. יש פה עשרות גופות ברחובות. אתם חייבים להגיע מהר'". דרעי מיהר להגיע מקום, וראה את הזוועות מול עיניו. למרות שמאחוריו 31 שנות שירות בזק"א, מראות כאלו מעולם לא ראה.

"היה פה רוכב אופנוע שנורה", מצביע דרעי, נזכר תוך כדי נסיעה במה שראה. "כאן היה רכב שירו בו טיל. רואה את המיגונית הזו? כאן רצחו כמה אנשים שהתחבאו. זה היה טבח, פשוט טבח, הם ירו ורצחו כל מי שעבר ברחוב".

היה שלב שפחדת?

"האמת היא שפחדתי על המתנדבים. לא רק אני הגעתי לכאן, גם הילדים שלי, שמתנדבים בארגון. אספנו את כל מי שיכולנו והבאנו לכאן. הקמנו תחנת איסוף נפגעים מול תחנת הרכבת", הוא עוצר ליד מה שכיום משמש כפינה חמה לחיילים הרבים שעדיין עוברים כאן.

"אתה שומע ירי של מקלעים בלי סוף ולקראת הצהריים גם ראינו ירי ממסוק. מדי פעם היה מגיע אמבולנס עם רכב צבאי שבו חייל פצוע וטיפלנו בו, תוך כדי פעולות לפינוי הגופות כדי שהכוחות יוכלו להיכנס. אתה רואה אנשים שהקריבו את חייהם כדי לעצור את הזוועה הזו".

מול תחנת איסוף הנפגעים גם התרחש אירוע שכמעט עלה בחייו. "הפכתי גופה של מחבל, שרצינו לפנות מהכביש, ופתאום ראינו רימון חי בלי נצרה. צעקתי 'רימון' והרחקתי מיד את כולם".

שנה אחרי 7 באוקטובר שדרות חזרה לשגרה מלאה. צעירות עומדות ליד תחנת אוטובוס וממתינות, אישה עם ילד הולכת על המדרכה מולנו. "זה מדהים, ומוכיח כמה אנחנו יכולים לקום מתוך הקושי. כאן היו עשרות הרוגים שהגענו. אספנו גופות מהרחובות, מכל מקום אפשרי. זו הייתה עיר רפאים, שמענו רק יריות וטנקים".

פנינו ביציאה משדרות שמאלה ואחרי כדקת נסיעה עצרנו בצומת הקשתות, בסמוך למיגונית שעליה ציור של ילדה מחייכת ועשרות מדבקות של נופלים ונרצחים. דרעי נאנח. "המחבלים ירו לתוך המיגונית. זה היה טבח".

לאורך הלילה פעלו אנשי זק"א בהובלת דרעי בסמוך למיגונית, בעוד הקרבות נמשכים במרחק קצר מאוד מהם. "בתקשורת דיברו על 100 הרוגים, אבל עד יום ראשון בבוקר כבר אספנו יותר מ-200 גופות".

בשעות הבוקר המוקדמות הכוחות המשיכו פנימה, לתוך הזוועה. "אלו היו כבישי דמים. כל מטר אתה רואה רכבים מפוצצים ושרופים, הרוגים אין ספור. זה היה מאוד קשה. נכון, אני שנים בזק"א, אבל אף אחד לא הכשיר אותנו לעבוד כך, בשדה קרב. עבדנו באופן אוטומטי. הכביש פונה מזמן, זמן קצר לאחר הטבח, אבל עדיין אפשר לראות את הסימנים, והזיכרונות לא מרפים.

"אלו היו חיות טרף"

הנסיעה ממשיכה לכיוון קיבוץ בארי. דרעי שותק לרגע, אוסף את מחשבותיו. "בהתחלה חשבנו שזה פיגוע גדול. אבל כשהגענו לבארי... זה היה הרבה יותר גרוע ממה שיכולנו לדמיין. ראינו בתים שרופים, גופות מושחתות. המחבלים לא רק רצחו, הם התעללו בגופות, מצאנו חלקי גופות מפוזרים. זה לא היה מעשה של בני אדם, אלו היו חיות טרף".

הרכב עוצר ליד שדה פתוח, מטרים מהכניסה לקיבוץ בארי. בימים אחרי השבעה באוקטובר הפך שדה זה לבסיס ענק, עם טנקים שועטים ולוחמים מתרוצצים. דרעי יוצא, מביט על השטח הירוק שמסתיר את הזוועות שהתרחשו כאן. מטרים מהמקום שבו הוא עומד – הייתה במשך ימים ארוכים ערמת גופות של מחבלים, הריח נותר באזור במשך שבועות.

"אני זוכר את הרגע הראשון שהבנתי מה קורה כאן. ניגש אלי קצין ואומר לי "יש כאן יותר מ-100 נרצחים, תהיו מוכנים. המראות פה נוראיים". דרעי פתח תחנת ריכוז והחל לשלוח את המתנדבים פנימה.

"הם נכנסים ויוצאים, מסכנים את חייהם פשוטו כמשמעו. היו בתים שהיו ממולכדים, מתנדבים שלי מצאו על דלת של שירותים רימון ללא נצרה שמטרתו הייתה להתפוצץ כשהכוחות ייכנסו". במשך שבועות ארוכים עבדו אנשי זק"א באופן אינטנסיבי בעוטף.

לאורך כל הדרך, דרעי מספר על הלילות חסרי השינה, על המראות שרודפים אותו. "ישנתי אולי שמונה או 12 שעות בשבוע הראשון", הוא אומר. "כל פעם שעצמתי עיניים, ראיתי את הגופות, שמעתי את הצעקות. זה היה כמו סרט אימה שלא נגמר. הייתי מגיע הביתה מאוחר, מנקה את הציוד, ומנסה לישון. אבל ברגע שנכנסתי למיטה, כל הסרטים רצו לי בראש. הייתי קם, מסתובב, מחפש שקט שלא הגיע".

כשאנחנו חוזרים לרכב, דרעי שותק לרגע ארוך. "אתה יודע," הוא אומר לבסוף. "מה שנתן לנו כוח להמשיך זה המחשבה על המשפחות. הם לא ידעו מה קרה ליקירים שלהם. היינו חייבים להמשיך, בשבילם".

הוא מספר על המתנדבים שעבדו איתו. "היו כאלה שנשברו, שלא יכלו להמשיך. אבל רובם המשיכו, למרות הקושי. אני מכיר את הנפשות הפועלות, ידעתי מי יכול להתמודד עם מה".

מול המקום שבו עמדה תחנת המשטרה אנו מסיימים את הנסיעה ונפרדים. דרעי מביט החוצה, אל הרחובות שחוזרים לאט לאט לחיים. "זה מוזר", הוא אומר. "מצד אחד, החיים חוזרים לשגרה, וזה נהדר. מצד שני, זה מרגיש מטורף שהכל חוזר לשגרה אחרי מה שקרה. אבל זה כוחו של עם ישראל - להמשיך הלאה, למרות הכל".