כשפוגשים חטופים שחזרו מהשבי, יש תחושה של יראת כבוד. קוד בלתי כתוב מחייב אותך לשאול ולא לשאול. לחבק ולעטוף, ומצד שני לשמור על הפרטיות. לחבק, מכל הכיוונים, כי אין דרך נכונה להתייחס לאדם שרגע אחד ישב בממ"ד ורגע אחרי במרתף עם מחבלים.
יש שמעדיפים לא לדבר. ששומרים לעצמם, למשפחתם, למחברות סגורות. יש שהפכו את הדיבור והתיעוד למשימת חייהם. חן גולדשטיין אלמוג, שנחטפה יחד עם שלושה מילדיה מכפר עזה ושוחררה בנובמבר לאחר 51 יום בזוועות, היא אחת מהם.
"מצאתי את עצמי אומרת שגעגוע זו מילה מעודנת, כי אפשר להתרפק על געגוע, אבל אני עוד בשלב שבו נדב וים נעלמו לי באכזריות נוראית"
"אני קצת עובדת בלספר את הסיפור שלנו", היא מישירה מבטה אל המצלמה במיומנות. השיער מתוח לאחור בקוקו מגולגל והעמידה זקופה ואסופה, כאילו מנסה דרך החוץ לאסוף את החתיכות השבורות מבפנים. "אני מבינה שלספר את הסיפור שלנו זה חלק מהמסע, וזה גם עוזר לי לעבד את הדברים. עברנו המון דברים בתקופת זמן קצרה, ואני צריכה לשים אותם לעצמי כמה פעמים בשבוע מול העיניים כדי לתפוס את זה ולעכל את זה. וזה מעייף, לספר את הסיפור שלנו אבל זה מאוד חשוב לי.
מהלכת על ציר של זמן
"והיום, היום אנחנו בסדר", היא לוקחת נשימה עמוקה כשנשאלת השאלה הפשוטה – מה שלומך. "אנחנו עובדים בלחיות. הצער והכאב איתנו כל הזמן. הוא נגזר עלינו והוא שלנו. וצריך להתאמץ כדי לחיות טוב. אבל חשוב לי ליצור את החיים שלנו כמשפחה. משפחה חסרה, אבל משפחה שחיה ומקווה לחיות חיים כמה שיותר טובים ומלאים. וגם מאוד חשוב לי להנציח את ים ונדב. לא נאפשר ש-7 באוקטובר יגדיר אותנו".
יש משמעות לזמן שעובר? אני שואלת בזהירות וחן עונה בהחלטיות. "בטח. אני מהלכת על ציר כזה של הזמן, מצד אחד לא מזמן היינו משפחה שלמה וחזקה ביחד. מצד שני עבר המון זמן. והנה מגיע יום השנה, ואנחנו עוד בכאב ועדיין בתוך האירוע. ואנחנו עוד מנסים להתמודד עם מה שעברנו, ועם העובדה שיש לנו חטופים חיים ומתים להחזיר. ואתה כל הזמן במערבולת כזו. צעד קדימה שניים אחורה".
האהבה של חן (שתציין 50 החודש) ונדב, איש טריאתלונים, מוכר וסמנכ"ל פיתוח עסקי ב"כפרית תעשיות" של כפר עזה, החלה עוד כשהיו בתיכון. עם השנים קבעו את ביתם בכפר עזה. שם גם גידלו את ארבעת ילדיהם, ים ז"ל, שהיתה בת 20 כשנרצחה באכזריות, אגם (18 וחצי), גל (בן 12 וארבעה חודשים) וטל (9 וחצי). באוגוסט 2019 עברו עם כולם לבית חדש בקיבוץ, בית בו יצרו בעיקר המון זיכרונות טובים. עד 7 באוקטובר.
כבר בשעות המוקדמות, כשזרם המחבלים שטף את הקיבוץ הסמוך לגבול, חן ובני משפחתה הסתגרו בממ"ד. "פחד מוות", הגדירה חן את התחושות של אותה שבת נוראית בראיונות קודמים, ביניהם בעיתון זה. פחד מוות ממחבלים שרצחו את נדב ואת ים שלה. שחטפו בצעקות ואיומים את חן ושלושת ילדיה הנותרים. פחד מוות.
במשך 51 יום חן היתה יחד עם שלושה מילדיה בשבי חמאס. ארבעתם שוחררו ביום השלישי של עסקת החטופים בנובמבר. ארבעתם מתחילים עכשיו חיים חדשים. כשהיא מדברת על ים ונדב, היא מאפשרת לעצמה להיכנע לדמעות. הם בכל מקום, בחוץ ובפנים. פניהם מחייכות מהתמונות בכניסה לבית הזמני בו הם גרים. בית אחר, אבל כזה שמרגיש נעים. חן מבקשת לשמור על מיקומו בפרטיות. לא מצליחה להשתחרר מהפחד ממה שהבטיחו המרצחים, שבפעם הבאה הם יגיעו באלפים.
"אני עדיין חיה את החוסר של נדב ושל ים, והאבדן של הבית. מצאתי את עצמי אומרת שגעגוע זו מילה מעודנת, כי אפשר להתרפק על געגוע, אבל אני עוד בשלב שבו נדב וים נעלמו לי באכזריות נוראית. וצריך להתמודד עם החוסר הזה, האין הזה, האבדן הזה. עכשיו למשל אנחנו צריכים להחליט אם נחזור דרומה. אלו החלטות שתמיד קיבלתי עם נדב. עכשיו אני סומכת על הילדים שנקבל יחד את ההחלטה הנכונה.
שקט: המילה שמרחפת באוויר
"נדב היה אהבת חיי, העוגן שלי. 34 שנים הערצתי אותו. וגם יש לי את כתוב, כי הוא כתב ספר בשנה האחרונה ובו כתב שהייתי אהבת חייו, והספורט זו הפילגש שלא דיברנו עליה מעולם. זה היה חלק מהמהות שלו, העיסוק בספורט והעבודה. הוא אוטודידקט, והיה מרצה בהתנדבות באוניברסיטת תל אביב, מלווה סטודנטים שהיו באים ל'כפרית'. והוא היה אבא במלוא מובן המילה. היתה לו את האומנות להיות משמעותי גם בזמן המועט שהיה לו בבית".
היא מרפרפת באצבעותיה על התמונה של ים בטלפון הסלולרי. "ים הפכה אותי לאמא", היא אומרת ברכות. "זו היתה תקופה מאושרת בחיי. להפוך לאמא. היא היתה תינוקת מדהימה, דיברה מאוד מהר, מבינה ופעילה ושמחה. היא גדלה להיות ילדה פעלתנית, עם הרבה ביטחון, אחר כך כנערה, ואישה בגיל 20. הרגשתי שאני ונדב מנהלים את הפרויקט של משפחה וילדים בשיתוף פעולה. וזה מילא אותי".
"היא היתה ילדה חיה. בכל יום ראשון כשהיתה מגיעה לצבא, שואלת איפה אוכלים בשישי. היא גם היתה מאוד מאורגנת ומתוכננת, וחילקה את סוף השבוע בין הבית לבית השהות אצל תומר, החבר שלה".
מה היא היתה אומרת עכשיו?
"וואו". היא עוצרת. "אם היא היתה ונדב לא? היינו כואבים ביחד על זה שנדב לא פה. נדב נפצע קשה ברכיבה כמה חודשים לפני 7 באוקטובר, והיא טיפלה בו בצורה מעוררת התפעלות. היא קיבלה חופש מהצבא כדי לטפל בו, ואנחנו קיבלנו אותה במתנה לתקופה".
"זה עושה לי טוב לדבר עליה", היא מסלקת את הדמעות. "והיא מאוד חסרה. ים היתה כל כך דומיננטית, רועשת. היא השאירה המון שקט".
שקט. המילה מרחפת באוויר. מילה שחזרה על עצמה בלא מעט סיפורים של אימהות שנחטפו, או ששהו בשבי עם ילדים. מילה שמחזירה את חן הישר לימים הקשים.
"בעזה היתה הרבה השתקה, בעיקר של הילדים. כל הזמן שאלו אותנו אם היה ניצול, או פגיעה. אז לא. לא הרביצו לנו, לא התעללו בנו מינית. אבל בעיקר השתיקו את הילדים. ואלו ילדים, הם מטבעם מרעישים, ומשתוללים, ומדברים ורבים. היה בחור צעיר שהשתיק אותם הרבה. והייתי אומרת לו 'זו התקשורת היחידה שיש לך עם הילדים? רק להגיד להם להיות בשקט?'. זה כבר עצבן".
"זה קשה. אני זוכרת שבמשך כל השהות הראשונה בעזה הכרחתי את עצמי לא לשכוח את המראה של ים הירויה. זה היה כל כך נורא, ראיתי אותה שניות והלכתי לילדים. ברחתי. בראש שלי הבנתי שבבית מתים, ואני יוצאת החוצה אל מי שחי. זה היה מראה קשה. ואני זוכרת שהכרחתי את עצמי לא לשכוח את המראה הזה".
"כמו הלקאה עצמית כזו, ש'את לא תשכחי את זה, ואת תתמודדי עם זה ותהיי חזקה'. למזלי זה מיטשטש עם הזמן ואני זוכרת אותה יפה ושמחה וצוחקת ומלאת חיים".
מדברות, כואבות, מזכירות את החוסר - ולפעמים צוחקות
היא עובדת סוציאלית בהכשרתה, אבל בשנים האחרונות התמקדה באימהות. "גונבת" שיחות עם הילדים בזמן ארוחת צהריים או מקלחות, מחכה לבנות היו חוזרות מבילוי. כשאנחנו יוצאות החוצה לצילומים, אנחנו פוגשות את גל עם אחד המדריכים. הילד שחווה את הנורא מכל מסתובב עם חיוך מבויש על הפנים.
"הילדים ראו את אבא שלהם ירוי, ועברו מעליו, או סוג של הקיפו אותו. זה קשה אבל הם ילדים חזקים מאוד, ומשהו באמון הבסיסי שלהם לא נפגע. הם נותנים מעצמם, ומתמסרים. הם עטופים בצוות רב מקצועי בבית הספר, בפסיכולוגים ומדריכים, ואני מאוד מודה על זה. זה מאוד חשוב להצלחת ההתמודדות שלנו עם כל האתגרים. גם אני מאוד נעזרת באנשים. אני מלווה בצוות שעוטף אותי לא רק מבחינה טיפולית אלא מייעץ, ואני לומדת להקשיב ולהחליט. אני ממלאת את היום שלי בספורט ודואגת שהיום שלי יהיה מאוד מלא. ואם הוא לא, אני עובדת על זה שהוא יהיה מלא".
היא ואגם, שלאחרונה החלה מכינה קדם צבאית, מדברות כל הזמן על מה שעברו. כואבות. מזכירות את החוסר. ולפעמים צוחקות. "אין מה לעשות, זה חלק מהמלחמה שלנו, להיות שמחות לפעמים. הבנים לא מדברים איתי הרבה, אבל אני שומעת מאנשים מהסביבה שהם מדברים איתם. למשל גל, שעלה עכשיו לחטיבה, נזכר שסיפרתי לו איך ים עברה לחטיבה והוא דיבר על זה בחיוך".
"יש דברים שהילדים זוכרים מהשבי. למשל שלא נתנו להם לקחת צעצועים ושרפו להם דברים שהם ציירו וכתבו. הם זוכרים שלא נתנו להם לכתוב בעברית"
"ויש דברים שהם זוכרים מהשבי. טל זוכר שבאחת ההעברות לא נתנו לו לקחת איזה דובי שהוא מצא באיזו דירה. הוא התחיל לבכות, ובא בחור צעיר ודחף את הדובי לתוך איזה שקית. כל הראש של הדובי היה בחוץ, וטל הלך איתו ככה חצי עזה, הליכה ממושכת כשהראש של הדובי הוורוד הזה, הלא נעים הזה, מציץ. הוא זוכר שהם באו עם מצית כדי לשרוף להם דברים שהם ציירו או כתבו. ושלא נתנו להם לכתוב בעברית, רק באנגלית. או לצייר. באחת הדירות שהיינו בה חמישה שבועות טל צייר ציורים של לחימה ומלחמה. הוא וגל ניסו להכניס ציורים לכיסים, כדי לקחת אותם איתם, אבל הם הוציאו להם את זה מהכיסים. את זה הם זוכרים. ואני כל הזמן מברכת על זה שאנחנו כאן. שחזרנו מהתופת הזו. ששרדנו את 7 באוקטובר. ניצלנו מהטבח, ניצלנו מהשבי. ואנחנו חיים".
"וזו היתה מחשבה נוראית. ואם אני יכולה להגיד מילה לחטופים ולחטופות שעוד שם, חשוב שידעו שהמשפחות שלהן כאן נלחמות כמו אריות בשבילם. ולא מאבדות תקווה. לא נוכל להשתקם מהאירוע הזה אם לא נחזיר אותם".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו