"עם כל השריטות והבלגן שנשארו לי מהשבת השחורה, אם חלילה היו קוראים לי שוב הייתי חוזר. הצלת חיים זה אצלי בדם", כך מתאר דייויד בדר, חובש, שהציל עשרות פצועים בשדרות ובכפר עזה ב-7 באוקטובר.
בדר (35.5) נשוי ואב לשלושה, היה בביתו במרכז הארץ בבוקר 7 באוקטובר, כשהחלה המתקפה. מביתו לא שמע אזעקות אבל מייד קיבל טלפון, למרות השבת, כאשר המפקד שלו באיחוד הצלה אמר שצריך שייצא לכיוון דרום.
"הילד זינק על הבמבה וסיים את השקית. ראית את השמחה שלו, לאחר ששעות היה נצור בממ"ד בלי מים בלי אוכל ורק שמע צעקות אללה אכבר"
"יש לי תיק חירום בבית, שכפ"ץ וכל מה שצריך. אני מתורגל באירועי חירום", הוא אומר. למרות זאת היה משהו שונה באותו הבוקר. "הגוף שלי כנראה הרגיש משהו. נתתי נשיקה לילדים, סוג של פרידה כזו, ונישקתי גם את אשתי. הרבה פעמים אני מוקפץ, ולא עשיתי את זה לפני כן".
הוא אסף איתו באמבולנס של איחוד הצלה שברשותו עוד חובש שגר ביישוב. "עליתי על כביש 4. באזור גן יבנה ראיתי מעליי יירוטים. דיברתי עם המוקד לשאול מה קורה, לקבל מענה. אמרו לי שצריך אותי בשדרות ושאמשיך שם".
אחרי עוד עצירות בדרך בגלל אזעקות, בדר הגיע לכניסה לשדרות. הוא התכוון, כמו בסבבים קודמים, להיכנס לעיר ל"בית המתנדב", מקום למתנדבי הארגון.
"אבל כבר בכניסה לעיר נתקל במראות קשים. נתקלתי בפצועים ובגופות. אמרתי למוקד 'תוציא לי אנשים', ואמרו לי 'תתחיל לטפל'. בשלב הזה הבנתי שאם לא שולחים עוד אנשים, יש משהו שונה. ראיתי כוחות משטרה וצבא והבנתי שזה משהו אחר. טיפלתי בכמה אנשים שרק הצלחתי להעניק להם עזרה ראשונה. לחלקם לצערי לא היה מה לעשות".
לאחר מכן, כבר סביב השעה 09:00 בבוקר, בדר החל להיכנס לתוך העיר. אך עדיין לא היתה לו תמונת מצב של מה שמתרחש.
"באחד ממעגלי התנועה נתקלתי בטנדר לבן שכתוב עליו טויוטה באדום ואנשים עם סרטן על המצח. הם קלטו אותי עם אמבולנס והתחילו לירות עליי. אמרתי לעצמי - איך יש פה מחבלים? זה שדרות".
"החלטתי לנסות להיכנס לעיר מכניסה אחרת. נסעתי לצומת שער הנגב. ראיתי שם רכבים ואנשים בצד. מישהו אמר לי שיש מלא גופות. ראיתי שם יותר מ-30 גופות. התקשרתי למוקד של איחוד הצלה לבקש שישלחו משאית גופות, ענה לי הסמנכ"ל והוא לא האמין למה שאמרתי לו. אני זוכר שהוא ביקש לעשות שיחת וידאו ולראות במו עיניו".
"ראיתי שם מראות שבהרבה שנים של טיפול בפצועי פיגועים בירושלים לא ראיתי", הוא מספר. "העיניים שלי לא רצו להאמין למה שאני רואה, אף פעם לא ראיתי כל כך הרבה גופות במקום אחד. התמונה הזאת מסרבת לצאת לי מהראש עד היום. יצאתי לבדוק אם יש במי לטפל והבנתי שאף אחד כבר לא בחיים".
הוא טיפל בחייל פצוע קשה והבין שהלחימה מתנהלת גם בכפר עזה הסמוך לצומת והחליט להגיע לשם.
"הייתי באותו זמן חדור מטרה להציל חיים כמה שיותר. זה אחים שלנו, זה בשר מבשרנו. באותו זמן לא הבנתי את המשמעות של להיכנס לאזור לחימה. כשהגעתי לכפר עזה נתקלתי במראות קשים. היו שם חילופי אש והוציאו לנו פצועים. שם חברתי למפקד מיחידה 669. פתחנו כמה נקודות מנחת מאולתרות שפינינו אליהן פצועיםם - גם חיילים וגם תושבים".
"אני עדיין בקשר עם שני מפקדים מ-669 שלחמתי לצידם. אנחנו מדברים פעם בשבוע ובסיום המלחמה הייתי רוצה להמשיך לשמור איתם על קשר. היתה לי הזכות לעבוד יחד בשטח ולהציל חיים גם של אנשי כוחות הביטחון. זו הרגשה שאי אפשר לתאר. עבדנו תחת אש, תחת לחימה. באותו זמן, הבנתי שהייתי שם לעזור ולהציל כמה שיותר חיים, בעיקר של חיילים שמחרפים את חייהם".
"היינו שם בשטח פתוח בכניסה ליישוב עם שאר כוחות הביטחון. היו מיגוניות, אבל השתטחנו על הרצפה עם ידיים על הראש. ראיתי שם אנשים שהיו נצורים שעות, אזרחים שנורו".
מכפר עזה המשיך למתחם מסיבת הנובה ומשם חזר למנחת המסוקים ליד שדרות, משם פונו פצועים לבתי החולים במרכז. להערכתו, במהלך הימים הראשונים ללחימה, בעיקר ביום הראשון, נתקל ב-300 גופות או פצועים שבהם טיפל.
"אנשים בעולם לא מאמינים לנו - פשוט לא מבינים מה היה שם. ילדים, עגלות של תינוקות זרוקים. זוועות שנעשו שם". לדבריו עד היום הוא נושא עמו צלקות מאותם ימים, מראות שלא עוזבים אותו, לצד קושי לעלות במעלית סגורה, בהם הוא מטפל.
"ראיתי לידי אנשים שנהרגו. בעיקר היה לי קשה לראות אנשים כמוני, שיצאו לשליחות ונהרגו. כבאי שמוטל על הרצפה, רופא בכניסה לשדרות. המחבלים שראו אותי בכניסה לעיר יכלו להרוג אותי. אתה מנסה להגיע לכמה שיותר פצועים ולעזור להם. חירפנו את נפשנו לעזור ולהציל תושבים".
"זה דברים שלצערי הרב ילוו אותי עד יומי האחרון. אני לא מתחרט ושמח על מה שעשיתי וגאה על מה שעשיתי. יודע שהייתי במקום הנכון ובזמן הנכון. הייתי במקומות של קרב יריות, גם ממחבלים וגם דו"צים. אני חי בנס בעוד אנשים סביבי נהרגו".
"לא היה לי את נושא הרגש והכל", הוא אומר. "כל הזמן היו גם חילופי אש. התקהלות עם מחבלים בכניסה לכפר עזה. כל הזמן עבדנו שם תחת אש".
האירוע שנחרט בליבו בצורה המשמעותית ביותר קרה במוצאי שבת, כאשר הגיע למנחת בחלץ, שם פגש רופא שהגיע ממרכז הארץ. "הוא הביא שקיות הפתעה עם במבה וביסלי, שכנראה קיבל מהרב בבית הכנסת. חצי שעה אחרי זה אנחנו מקבלים משפחה שפינו אותם מכפר עזה, לאחר שהיו נצורים שם כ-12 שעות. הם יצאו עם בגדים מינימליים. הילדים יצאו מפויחים ושחורים משריפה".
"הילד בן השש זינק על הבמבה וסיים את השקית. ראית את השמחה וקרן האור שלו, לאחר ששעות היה נצור בממ"ד בלי מים בלי אוכל ובלי כלום ושמעו צעקות בערבית. אני לא אשכח את המראה הזה כאילו זה היה לפני דקה. זה אחד הדברים שנחרטו בזיכרוני. ילד בגיל של הבן שלי. רציתי כל כך להביא לו עוד משהו. זה היה אחד הרגעים המרגשים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו