גליה רוזנברג, האחות הראשית שניהלה את המיון בברזילי בשבת השחורה | צילום: לירון מולדובן

"לא יכולנו לוותר על אף אחד": גליה רוזנברג, האחות שניהלה את המיון בבי"ח ברזילי בשבת השחורה

גליה רוזנברג, אחות ראשית במיון ברזילי, נקלעה לסיוט בלתי נתפס ב-7 באוקטובר • במשך שעות ארוכות טיפלה עם צוותה במאות פצועים קשים, חלקם עם קטיעות • "40 שנה כאחות לא הכינו אותי לזה. לא יכולנו לוותר על אף אחד" • כיום היא מתמודדת עם הטראומה ומנסה לחזק את צוותה • סיפור של גבורה רפואית בלב הזוועה

גם 40 שנה של עבודה כאחות, מהן תשע שנים עבודה כאחות ראשית במיון, לא הכינו את גליה רוזנברג (62) למה שראתה במחלקה לרפואה דחופה בבית החולים ברזילי באשקלון בבוקר 7 באוקטובר.

גליה רוזנברג, האחות הראשית שניהלה את המיון בברזילי בשבת השחורה, צילום: לירון מולדובן

עשרות פצועים הגיעו החל משבע בבוקר ובסך הכל כ-350 בשבת השחורה, כאשר כולם עברו תחת ידי הצוות שלה במיון.

"רצתי למיון, היו כמויות של פצועים בכניסה במקום של האמבולנסים. פצועים בלי הפסקה וגם בתוך חדר הלם. בדרך כלל מטפלים שם במקביל בשלושה פצועים לכל היותר. באותו היום טיפלנו שם בחמישה ואפילו בשבעה".

"אני אחות 40 שנה כמעט. לא ראיתי דבר כזה, וראיתי אירועים רבי נפגעים, וראיתי הרבה דברים קשים. לא ראיתי דבר כזה"

"הם הגיעו ממש בלי הפסקה. בחדר הלם היו פצועים קשים. התחילו להנשים אותם, אם זה חיילים, אם זה אזרחים. היו שם הרבה חיילים, הרבה פצועים קשים, הרבה מונשמים. באותו היום, ממש עבדנו בלהציל חיי אדם".

אשקלונים בעת אזעקה, צילום: אי.אף.פי

גליה מספרת, "היו פצועים אנוש שפשוט הרגשנו שאנחנו לא יכולים לוותר עליהם. אי אפשר היה לוותר עליהם. לפי תורת הטיפול באירוע רב נפגעים, אתה עוזב את הפצועים אנוש ומתמקד במי שאפשר להציל. אבל לא יכולנו לעזוב אותם. טיפלנו בכולם. אי אפשר היה לוותר על אף אחד".

גליה אומרת, "אני אחות 40 שנה כמעט. מעולם לא ראיתי דבר כזה, וראיתי אירועים רבי נפגעים, וראיתי הרבה דברים קשים. לא ראיתי דבר כזה. היו הרבה נפטרים שהגיעו ישירות לפתולוגיה, אבל חלק הגיעו גם אלינו. אני מעריכה שכ-100 נפטרים עברו תחת ידיי באותו היום".

גליה רוזנברג, האחות הראשית שניהלה את המיון בברזילי בשבת השחורה, צילום: לירון מולדובן

רוזנברג הגיעה מביתה באשקלון כבר בשעה 07:30, לאחר שהבינה שמשהו קורה. היא עסקה לאורך היום בניהול אנשי הצוות שלה שתוגברו באחים ואחיות נוספים מבית החולים. מה שלא יוצא לה מהראש הם הפצועים הצעירים. "לא היה מישהו ספציפי, אבל מה שנגע בי זה שהיה מדובר בכל כך הרבה אנשים צעירים שנפצעו קשה. צעירים בלי יד, בלי רגל. זה היה נורא, פשוט נורא. היו הרבה קטיעות. וזה לא רק ב-7 באוקטובר, זה היה כך גם בהמשך".

הצוות ממשיך להתעניין באותם פצועים של 7 באוקטובר. יש ביניהם כאלה שמגיעים להגיד תודה ולפעמים באקראי נתקלים ברשתות החברתיות בסרטון של מי מהם שבשיקום ומתרגשים.

גליה רוזנברג, האחות הראשית שניהלה את המיון בברזילי בשבת השחורה, צילום: לירון מולדובן

"היו ששלחו מכתבי תודה. היו משפחות שהגיעו להודות באופן אישי. יש סיפור של חייל שהיה משותק, לא ברור אם שיתוק חולף או לכל החיים, שהיה אצלנו בחדר ניתוח והגיע עם המשפחה להגיד תודה. כשראיתי אותו מגיע אלינו כאב לי נורא. נקרע לי הלב".

"נגע בי שהאחיות שלי שעבדו מהלילה המשיכו ונשארו", אומרת גליה בחיוך. "הזעקנו צוות מהבית אבל לא כולם יכלו להגיע בגלל שהיו אזעקות, בגלל שלחלק יש ילדים קטנים. אני זוכרת שמשמרת הלילה לא הלכה הביתה. הם נשארו פה עד הלילה למחרת. כולם היו עם דמעות בעיניים אבל כולנו התמודדנו ועבדנו. אספנו את השיער, ניגבנו את העיניים והמשכנו לטפל בכל פצוע. המשכנו להציל חיים. זה מה שנגע בי יותר מהכל".

רקטות על אשקלון במהלך המלחמה, צילום: רויטרס

לאחר כמה שעות התחיל להגיע זרם של בני משפחות שחיפשו את יקיריהם. חלקם נרצחו, אחרים נחטפו. אירוע אחר שגליה לא שוכחת הוא של הורים שהגיעו לחפש את בנם שנעדר.

"הנפטרים כבר לא היו אצלנו במיון, הם היו בפתולוגיה. חלק לקחו לשורה, חלק לקחו לאבו כביר. באו הורים לחפש את הילד שלהם, וצעקו וצעקו בעמדה של האחות הממיינת. זה היה נורא. כבר היו איתנו עובדות סוציאליות לעזור והן דיברו עם ההורים".

המיון של ברזילי נמצא בקומה מינוס אחד, קומה ממוגנת. אזעקות לא נשמעות שם ובבוקר 7 באוקטובר הצוות היה עסוק כל כולו בטיפול בזרם הפצועים ולא התפנה לעכל או לשמוע את החדשות שהגיעו למיון. "יש לנו טלוויזיה בעמדה. היא דלוקה כל הזמן. אבל אני לא זוכרת להגיד לך אפילו אם היא היתה דלוקה באותו בוקר. רק בצהריים התחלנו לשמוע מה קורה".

גליה רוזנברג, האחות הראשית שניהלה את המיון בברזילי בשבת השחורה, צילום: לירון מולדובן

בחצות, כשקצת נרגעה הסערה וגליה הייתה צריכה לנסוע הביתהף הבנות שלה, שגרות בהרצליה, התקשרו עם אזהרה. "הן אמרו: 'אמא אל תצאי מהבית חולים. יש מחבלים באשקלון'. הן אמרו שהיו מחבלים ליד הים ואני בדרך כלל הייתי נוסעת הביתה בדרך הזאת. הבנות אמרו לי לא לנסוע משם אלא בדרך אחרת. יצאתי מבית החולים כשבעלי איתי על הקו. למזלי, מלא רכבי משטרה נסעו לפני ואחריי. במקרה, בלי שום קשר אליי, נסעו לכיוון בו אני גרה. זה היה הרגע הכי מפחיד ביום הזה, לצאת מבית החולים".

רוזנברג, שמנהלת את מיון המהלכים והשוכבים בברזילי, נחשבת לאחות קפדנית וקשוחה שאחראית על כ-72 אנשי צוות. אירועי השבת השחורה סדקו משהו גם במעטפת שלה. בשיחה היא אמנם אומרת שהיא מדחיקה, אבל גם אצלה חל שינוי. "היום אני לא כועסת על מי שמאחרת כי בעלה במילואים. אני באה לקראתה. יש המון גמישות מהצד שלי, יחד עם דרישות".

פגיעה בבית החולים ברזילי באשקלון ב-8 באוקטובר, צילום: השימוש לפי סעיף 27 א לחוק זכויות יוצרים

"הכל משפיע עליי, אבל אני מנסה לא לתת לזה ביטוי. ניסיתי אחרי 7 באוקטובר להיות חזקה בשביל כולם. גם לי יש לפעמים דמעות בעיניים. אבל אם אני אתפרק, כל הצוות שלי יתפרק. אז לא הרשיתי לעצמי".

"הכל משפיע עליי, אבל אני מנסה לא לתת לזה ביטוי. ניסיתי להיות חזקה בשביל כולם. יש לפעמים דמעות בעיניים, אבל אם אני אתפרק - כל הצוות שלי יתפרק"

"אבל כשאת רואה חיילים או משפחות שאיבדו את יקיריהם, זה נורא. זה עצוב. תחושה נוראית של עצב תוך כדי עבודה, תסכול, כעס, מתח. הראש כל הזמן עסוק במה יהיה, איך יהיה, מה הלאה, וגם דאגה לצוות שלא יתפרק לי מבחינה נפשית".

בסופו של דבר, גליה דאגה גם לבריאות הצוות שלה. "קיבלנו המון עזרה מההנהלה ושלחו לפה פסיכולוגים, אבל אחים ואחיות של מיון זה כמו סיירת. אף אחד לא רוצה להראות שהוא לא חזק. אנשים לא רצו לדבר בשום פנים ואופן. החלטנו שננסה טיפול קבוצתי. לשמחתי זה עבד".

 

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר