"הספקנו לשמוע את הדופק ביחד, להתרגש, וזהו": הנשים שאיבדו את היקר להן מכל בזמן ההיריון

"אבאמא". ככה, בשיבוש ילדותי חמוד, קראה ארין אסולין לאמא חן בשבועות הראשונים אחרי שאבא שלה נהרג. שילוב של אבא ואמא, שיצרה פעוטה בת שנה וחודשיים שהבינה שאבא לא כאן יותר. אבא שלה, דן אסולין ז"ל, רבש"צ הישוב מבטחים, יצא להילחם במחבלים ב-7 באוקטובר ונרצח על אדמת המושב אותו אהב. ארין היתה אז בת שנה וחודשיים. אשתו חן היתה אז בהריון מתקדם. והגיהינום עלי האדמות הותיר בהם חרך עצום.

שנה אחרי, כשהיא חובקת את ארין שכבר מלאו לה שנתיים ואת אליה, התינוק שנולד לאחר מותו של בעלה, היא נלחמת בדמעות שלא מפסיקות לשטוף את העיניים.

"לפעמים כשאנחנו משחקות, ארין מדברת אל התמונה של דן ומזמינה אותו לשחק איתנו. אני רואה אותה והמילים נגמרות לי. זה עושה לי צביטה בלב. כואב לי שהוא לא הספיק לראות אותה ככה מתפתחת, ושהיא לא הכירה אותו, כי הוא באמת היה אבא מקסים. היא יודעת שאבא היה גיבור. גם אח שלה ידע. אבל עכשיו עדיין קשה לי לדבר איתם עליו. אני עדיין ב-7 באוקטובר".

כ-30 נשים בהריון התאלמנו בזמן מלחמת חרבות ברזל. איבדו את היקר מכל בזמן שבבטן, בפנים, הן מגדלות את היקר מכל. שילוב של תהום ותקווה, אבל כבד וציפייה. מכורח הנסיבות הכואבות, ארגון אלמנות ויתומי צה"ל וכוחות הביטחון, בשיתוף משרד הביטחון ומערך הנפגעים בצה"ל, השיקו תוכנית ליווי "לצידך", שמטרתה ללוות את האלמנות בתקופת ההיריון, הלידה, ומעט אחריה.

שנה אחרי שהנורא מכל קרה, כשהן חובקות את הילד שלא יכיר את אבא, פגשנו שלוש אימהות אמיצות שנאחזות בחיים בציפורניים. שמספרות לילדים על אבא הגיבור. שרגע אחד נותנות לדמעות לפרוץ החוצה, ורגע אחרי מקריאות סיפור, ומסרקות בובות, ומרכיבות פאזל של 15 חלקים כדי להשלים לילדים את החתיכה החסרה בפאזל של חייהן. 

פגשנו את חן של דן, שעדיין מתקשה לשמוע את ארין אומרת "אבא". את שושי של אבי, שהכאב בשבעה כמעט השכיח ממנה את החיים החדשים שגדלים אצלה בבטן. את אביה לובר של יהונתן, שמצליחה למצוא את הטוב בכך ששני ילדיה יחזיקו אחד את השני. ושלושה תינוקות, שלאט לאט מתפתחים לפעוטות, שהמילה "אבא" מלווה אצלם בניגון אחר. חסר. 

"כולם ידעו שדן זה המושב והמושב זה דן"

"אני עוד לא מסוגלת להגיד את המילה 'אבא' ליד הילדים בלי לבכות", חן מסיטה את שיערה הארוך לאחור. על צווארה שרשרת עם טבעת הנישואים של דן, ותליון לב עליו חרוטה תמונתו. אליה, שמתחיל למלמל צלילים, לא שומע עדיין את המילה "אבא" ממנה. בכל בוקר, תאמר בקול שקט, היא קמה בשביל הילדים. חובשת את כובע ה"אמא", מקדישה את עצמה לילדים. עדיין לא מתעסקת בלב השבור.

תמונת החתונה, תמונה ענקית מזכוכית, עדיין מונחת סגורה בפינה. אבל בקרוב, כשחן תעבור לדירה חדשה, היא תקבל מקום של כבוד על הקיר. "אני רוצה לתלות שם את כל התמונות שלנו. מגנטים, בלוקים עם תמונות, אלבומים. שיהיו המון מזכרות".

הם התחתנו ב-2021, אחרי היכרות של כשנה וחצי. שכרו דירה במושב מבטחים, שם גדל דן. "כולם ידעו שדן זה המושב והמושב זה דן", חן מחייכת. "ניסיתי להציע לו שנעבור לאשדוד, שם גדלתי, אבל הוא רצה רק לגור במושב, וקנינו שטח לבניית בית במשק של ההורים שלו. היו לנו תוכניות גדולות לחיים. בית, שלושה ילדים, חיים". 

בתחילת אוקטובר אשתקד היו אמורים להתחיל את הבנייה של ביתם החדש במושב. לפני כמה שבועות, אחרי שלא היתה שם חודשים, חן הגיעה לבית שהיה שלה ושל דן. במשך כמעט שנה הוא עמד מיותם, עד שנגמר החוזה. ועכשיו היא צריכה לפנות את הדברים. "עברתי על כל מיני מסמכים שהיו שם, מצאתי ציור של הבית שהוא רוצה לבנות. סקיצה קטנה שהוא צייר, לא משהו מקצועי, אבל משהו שמראה על החלום. וממש היו לנו המון חלומות". 

ארין נולדה באוגוסט 2022. כמה חודשים אחרי הלידה, חן נכנסה להריון שני. "דן לא רצה לדעת את מין התינוק, אז רק אני ידעתי. אבל כשנתתי כל מיני אופציות לשמות של בנים ושל בנות, הוא בחר את השם אליה. לא חלמנו שהוא לא יהיה שם כדי להחליט סופית".

דן, רבש"צ מושב מבטחים, נרצח ב-7 באוקטובר. הוא היה בן 38 במותו. מוקדם בבוקר, יחד עם חברי כיתת הכוננות, הוא יצא להילחם במחבלים ששטפו את הקיבוץ. חבר שלו, תושב המושב, הגיע להילחם ומצא את גופתו. הוא סיפר קודם להוריו של דן, שהודיעו לאחותו שגרה במושב סמוך. אף אחד לא רצה שחן, שהיתה בבית עם תינוקת ובהריון מתקדם, תגלה את הבשורות במקרה.

"חברים של דן באו ולקחו אותי ואת ארין עם נשק מהבית, כדי שנלך יחד לבית של אחותו. איך שנכנסתי לרכב שאלתי אותם אם דן מת או פצוע. הם לא ענו. כשהגעתי לאחותו כבר הבנתי. ונשברתי".

"לא הצלחתי להתרכז בעובדה שאני בהריון. דאגתי לבת שלי, שהייתה מאוד מחוברת אליו. היה ביניהם קשר מדהים. אפילו שהיתה רק בת שנה וחודשיים, היא ידעה מי זה אבא שלה. היא היתה מזהה את הקול שלו בהקלטות בוואטסאפ, רצה אליו כשהוא בא, קוראת 'אבא אבא'. אחרי שזה קרה, היא קראה לי באיזה שיבוש חמוד, אבאמא. עכשיו היא פשוט קוראת לי אמא".

האבל הכבד מנע ממנה להתעסק בהריון ובלידה. "ממש לא חשבתי על הלידה. התעסקתי בלטפל בארין, והייתי עצובה מאוד, עד עכשיו אני עצובה אבל לא היה לי זמן לשבת במיטה ולבכות. ואז הגיעה הלידה. הלכתי לאסותא אשדוד, שם ילדתי גם את אליה. מבחינה פיזית זו היתה לידה מצויינת. מהירה. קלה. אבל מבחינה נפשית היה לי מאוד קשה. כל דבר הזכיר לי אותו. אפילו הכורסא בחדר, שהוא ישב עליה בלידה הראשונה".

"רצו להוריד לי את כל התכשיטים, אבל אישרו לי להישאר עם השרשרת. הבינו את החשיבות שלה. החזקתי את השרשרת כל הלידה, והתרכזתי פשוט בללדת את התינוק. בלידה הראשונה דן חתך את חבל הטבור, ובלידה הזו אמא שלי חתכה. ואחר כך הייתי צריכה להתמודד עם הברית. אני רציתי משהו קטן, אבל הרבה אנשים רצו לבוא כדי לכבד אותו, אז עשינו אירוע. אירוע עצוב מאוד".

 מבחינה פיזית זו היתה לידה מצויינת, מהירה וקלה. אבל מבחינה נפשית היה לי מאוד קשה, כל דבר הזכיר לי אותו, אפילו הכורסא בחדר, שהוא ישב עליה בלידה הראשונה.

אליה גדל במציאות בלתי אפשרית, אבל שמחה. עם אחות גדולה שלא מפסיקה להצחיק אותו, ואמא שמטפלת ועוטפת, ובלב בוכה. "כשארין היתה תינוקת הייתי מצלמת כל דבר קטן שארין היתה עושה כתינוקת ושולחת אליו. הוא היה מתמוגג מאושר. עכשיו הוא לא פה כדי לראות את הילדים שלו וזה עצוב לי מאוד. אז אני לוקחת ת הילדים לג'ימבורי, ולבריכה, וצוחקת איתם וכאילו נהנית, אבל אני מצלמת ואין לי למי לשלוח שיתלהב ביחד איתי".

"דן נמצא איתי בכל הדברים הקטנים של היום יום. אני חושבת עליו כשאני מבשלת, כי היינו בוחרים יחד מה להכין לארוחת צהריים. ביום כיפור שעבר, רגע לפני שזה קרה, ישבנו ביחד ושיחקנו עם ארין והוא צחק על זה שבשנה הבאה בטח יהיה לנו מאתגר. הוא לא ידע כמה באמת מאתגר יהיה. מצד אחד זה דבר טוב שיש לי שני ילדים ממנו. מצד שני, אני חושבת על הכאב שלהם, של לגדול בלי אבא, וכואב לי עליהם. עכשיו אני עוד כאילו בחלק בקל, כי הם קטנים. אבל כשהם יגדלו ויתחילו לשאול שאלות, זה יהיה קשה יותר". 

ב-8 באוקטובר היא עברה, כמעט ברחה, אל בית הוריה באשדוד. בקרוב תעבור לדירה שכורה חדשה בעיר. "בהתחלה אמרתי לעצמי שאחליט אם לחזור למושב לפי תוצאות המלחמה. אבל כרגע אין שינוי גדול, אז אני באשדוד. מבחינתי, האירוע עוד לא הסתיים. כי בכל המבצעים שהיו עד עכשיו הייתי בורחת לאשדוד. ועכשיו במקום מסוים בראש שלי אני מחכה שמלחמה תיגמר והוא יגיד לי 'יאללה, אתם חוזרים הביתה'. ובמקום מסוים אני מפחדת שכשהמלחמה תיגמר, אני אבין שהוא לא אומר לי לחזור הביתה, ואז אני מתחילה את החיים האמיתיים בלעדיו".

קשה לה לדבר על דן שלה. אבל כשהיא כבר אוגרת את הכוחות, הלב מתפוצץ מגאווה. דן עם הלב הכי גדול שיש, הראשון לעזור לכולם. זה שכולם יודעים שאצלו המושב במקום הראשון. "דן באמת מת כשהוא עשה בדיוק את מה שייצג אותו. להגן על התושבים במושב. כי זה דן. הערצתי אותו והערכתי אותו גם כשהוא בחיים. אבל גם כעסתי עליו כשהוא היה יוצא לאירועים ביטחוניים. הראש שלי תמיד היה מפליג למחשבות של מה שיכול לקרות. גם עכשיו בדיעבד אני כועסת עליו. כי הוא ידע שיש מחבלים במושב, ובכל זאת יצא להילחם. וכשדיברתי איתו הוא כל הזמן אמר שהכל בסדר והוא עוד מעט מגיע, כשפועל יורים עליו.  

"יום לפני כן היינו באשדוד, ואמא שלי הציעה שנישאר לישון שם. אני יודעת שגם אם היינו נשארים, הוא היה יוצא בבוקר. כי זה היה דן. ואני מקווה שאצליח להעביר לילדים מי היה דן. ושיצליחו להבין באמת מי היה האדם הזה, וכמה טוב הוא היה וכמה טוב הוא עשה".

"אין לי הרבה זמן להתרכז בעצב"

"לילדים שלי יהיה אחד את השני במקום הזה של השכול, והם יעברו את הכל יחד", אומרת אביה לובר, אשתו של יהונתן לובר ז"ל. "האישה של", אנחנו מקפידות לומר. כי איך אפשר להבין את המונח אלמנה כשאת בת 22, עם שני פעוטות על הידיים. נחמן, ה"גדול", היה כמעט בן 10 חודשים כשאבא יהונתן נהרג. אמציה היום בן כמעט שמונה חודשים. 

יהונתן נהרג ב-25 בדצמבר 2023, בקרב בדרום רצועת עזה. הוא היה בן 24. לאחר מותו הועלה לדרגת סמ"ר במיל'. אביה היתה אז ממש בתחילת ההיריון השני. עכשיו היא מבטיחה שהיא תהיה אבא ואמא של הילדים של שניהם.

"כמה שאתמוך בהם, אני חווה כאב מסוג אחד והם חווים כאב מסוג אחר, שרק שניהם יבינו אותו. בהתחלה אמרתי שמזל שאין לי ילדים מתבגרים, כי אני יכולה להתמודד עם מה שעובר עלי בעצמי. אבל לפעמים, כשאני עצובה ושניהם משחקים או צוחקים או רוצים משהו, אני כאילו לא מבינה איך רק אני עצובה פה. אז אני מדברת איתם על זה. אין לי הרבה זמן להתרכז בעצב. יש לי שני תינוקות קטנים, אז אני פועלת רוב היום על טייס אוטומטי".

"ליהונתן היה מאוד חשוב לעשות דברים עם משמעות, ולנצל כל יום לעשייה. שנינו גדלנו ביחד, יצאנו מהבית יחד. היינו אמורים להתחיל את החיים. הילדים כרגע זה כל עולמי, והלוואי שאצליח לגדל אותם בבית שיש בו את החיות של יהונתן".

היא ויהונתן התחתנו לפני שנתיים. אחרי שבועיים וחצי מהיום בו הכירו, החליטו להתחתן. הקימו את ביתם ביצהר, ליד הישיבה הגבוהה בה למד יהונתן. יהונתן היה אז בשירות סדיר. "הכל היה קצר ומהר, אבל נשאר לנצח. בכל מה שנוגע ליהונתן, הזמן לא כל כך מסונכרן עם המציאות בחיים שלי", קולה שקט.

למרות היעדרו הפיזי, יהונתן נוכח בכל פינה בביתם הקטן ביצהר. תמונות משותפות שלו ושל אביה תלויות על הקירות, ובמגנטים המוצמדים למקרר. אוסף הדיסקים שלו, של שירי חסידים וניגונים, עדיין מונח בסלון, ואביה משמיע את המוסיקה שאבא אהב לילדים.

"אני לא רוצה שהוא יהיה בפינת זיכרון. בא לי שהוא יהיה בארגז משחקים, בסלון, בחיים. יהונתן היה אבא מאוד דומיננטי. כשהוא היה בא הביתה נחמן היה זוחל אליו. הם היו ממש מחוברים. הוא נהרג אחרי שהיה במשך חודשיים וחצי במילואים, כך שבגדול, נחמן גדל בלי אבא מאז שהיה בן 7 חודשים. אני לא יודעת כמה הוא זוכר ממנו או אם הוא מבין את הסיטואציה, אבל אני יודעת שהוא מזהה אותו בתמונות. בסופ"ש לפני שיהונתן נהרג, המפקד שלו שלח לי תמונות שלו. אני הייתי בבית וכל כך התרגשתי, שהראיתי אותן לנחמן. הוא תינוק, אבל הוא התלהב ברמות. ראיתי שהוא מזהה אותו".

"בכלל, הוא היה עושה בשבילנו המון. הוא היה בעזה ביום ההולדת שלי, ב-ו' בטבת, והצליח להתקשר אלי. לא יודעת מאיפה הוא מצא בכלל טלפון, אבל הוא התקשר ושר לי עם כל החברים שלו. צחקתי איתו שאני לא יודעת איך אני אתקשר אליו ביום ההולדת שלו, ב-כ"ג בטבת. הוא נהרג שבוע לפני יום ההולדת שלו". 

יהונתן אמר שיש כל מיני סוגים של נחמות. אבל ילדים חודרים את הכל. חשבתי על המשפט הזה ממש לאחרונה.

השכול מעורבב בחייהם. ההיכרות הראשונה ביניהם היתה דרך חבר של יהונתן, יהודה דימנטמן שנרצח בפיגוע בדצמבר 2021. יהונתן ניסה להכיר ביניהם דרך חבר שלישי, שרק אחרי שיהודה נרצח הצליח ליצור את השידוך. יהודה נרצח ב-י"ג בטבת. שנים אחרי, באותו תאריך, יהונתן נהרג.

בנם הבכור נולד ימים ספורים אחרי ששני בני הדודים של יהונתן, יגל והלל יניב, נרצחו בפיגוע בחווארה בפברואר 2023. את השם שלו, נחמן ישראל, בחרו כסמל של נחמה לישראל.  

"ביום שבו הם נרצחו היו לי צירים, ויהונתן ממש שם את הידיים שלו על הבטן שלי ואמר לתינוק 'אבא צריך אותך'. רגע אחרי נסענו לבית החולים. וכשהודענו על השם שלו בברית, יהונתן אמר שיש כל מיני סוגים של נחמות. אבל ילדים חודרים את הכל. חשבתי על המשפט הזה ממש לאחרונה. כי נכנסתי להריון שני מהר מאוד, ולא ציפינו לזה. אבל השם כאילו דאג להקדים תרופה למכה, ולתת לי נחמה".

מהר מאוד אחרי הלידה הראשונה אביה נכנסה להריון שני. בשלהי המלחמה היא ויהונתן הספיקו להחליט על השם, אמציה, כסמל לאות וגבורה. כשיהונתן נהרג, היא היתה בהריון מתקדם.

"רציתי למשוך את ההיריון עוד ועוד", היא מחייכת. "לא הייתי בשלה לחיים שאחרי, בלעדיו. הריון היה מעין משהו שיהונתן היה חלק ממנו. נוכח בו. אבל כשבכל זאת הייתי צריכה ללדת, החלטתי להיות בחדר הלידה לבד עם המיילדת. יהונתן ואני תכננו להיות רק שנינו בחדר הלידה. רצינו רגע אינטימי. אז לא יכולתי לחשוב על להכניס מישהו אחר לחדר הלידה.

"והיתה לידה של קסם. לא הספקתי לקבל אפידורל, וזה היה טוב כי יכולתי להתרכז בכאב ולא במחשבות. ממש הרגשתי שכל תהליך הלידה, זה שיקוף של מה שאני עוברת בפנים. כאילו שהלידה נותנת לי לבטא את הכאב שאני מרגישה בפנים. כי עכשיו זה כאב פיזי".

"כשהוא נולד המיילדת אמרה שהיה לו קשר בחבל הטבור, וזה נס שהוא נולד בריא. ואני הבנתי שאבא שלו למעלה שמר עליו. וככה הוא נולד. וזה היה סימן מבחינתי, שיש ביניהם קשר. גם היה לי ברור שאקרא לו בשם שיהונתן הציע לו. אין לו זיכרון מאבא שלו. הוא לא קיבל ממנו חיבוק ולא הצטלם איתו. אז לפחות יהיה לו את השם שאבא בחר עבורו".

"תמיד אספר להם שאבא אוהב אותם"

גם שוש חובלאשוילי הצליחה לתת לבנה את השם שבחר לו אביו, רס"ן אבי (אברהם) ז"ל. אבי שלה בכלל לא ידע שעומד להיוולד לו בן. אבל כשהשתעשעו במחשבה שביום מן הימים יהיו להם עוד ילדים, הוא הציע את השם אימרי.

"מאוד הופתעתי, הרי היתה לנו תינוקת בת ארבעה חודשים בבית, מאיפה הוא מדבר עכשיו פתאום על שם של תינוק", היא מדברת מהר. "צחקתי ושאלתי אותו אם לקבוע תור לפרופ', כי להריון הראשון נכנסתי רק אחרי טיפולים. ואז פתאום חמישה חודשים אחרי לידה נכנסתי להריון בצורה טבעית. אבי בכלל לא הספיק לדעת שזה בן, אבל כשאני מסתכלת על זה בדיעבד, העובדה שדיבר איתי על שם של בן לפני שנהרג מרגישה לי שהנשמה של אבי ידעה, והכינה את השטח".

רס"ן אבי היה סמג"ד קרק"ל. הוא יצא לאזור המסיבה ברעים, הצליח להציל כמה מבלים עד שנרצח על ידי המחבלים. בן 26 היה במותו. שושי קיבלה את ההודעה פחות מיממה אחרי, בארבע וחצי לפנות בוקר. בבית היתה רומי אור, אז בת חצי שנה. שוש היתה ממש בתחילת ההריון, והלב התנפץ לרסיסים.

פחדתי מהלידה, היא היתה סוג של דד ליין עבורי. כאילו כל תקופת ההריון היתה סוג של הכנה לחיים האמיתיים בלי אבי.

"הייתי עסוקה באבל וביתמות של הבת שלי, וחשבתי איך אני מנהלת את היום יום שלי בלעדיו. מחשבות של עשר שנים קדימה. בהגזמה. ובתוך כל המחשבות האלה שכחתי שאני בהריון. היתה פעם אחת שבה נכנסתי להתקלח ופתאום ראיתי שיש לי בטן, ואמרתי לעצמי שכחת, יש לך תינוק שגדל בתוכך. את צריכה לדאוג גם לו.  ופחדתי מהלידה. היא היתה סוג של דד ליין עבורי. כאילו כל תקופת ההריון היתה סוג של הכנה לחיים האמיתיים בלי אבי. קיבלתי ליווי מארגון אלמנות ויתומי צה"ל שהציל אותי. הייתי עפיפון, לא התרכזתי במה שצריך לעשות בהריון, והם עזרו לי.

"זה קשה. הרי חוויתי איתו הריון. בהריון הראשון הוא היה איתי בכל הבדיקות, ידע מה קורה בכל שבוע, אפילו הלכנו לקורס הכנה ללידה. אבל על ההיריון הזה גילינו שבוע וחצי לפני שהוא נהרג. הספקנו לשמוע את הדופק ביחד, להתרגש, וזהו. ומאוד פחדתי להיות אחרי הלידה. כי זה הרגיש שמאותו הרגע, מתחילים ממש את החיים בלעדיו. וזה שובר".  

הם ביחד מאז שהיו בני 16. "עסקת חבילה, שושי זה אבי ואבי זה שושי", היא מחייכת. "עיצבנו אחד לשני את האופי ואת האישיות. התחתנו ב-2021. חיכינו כמעט שנתיים לחתונה, בגלל הקורונה. גם אחרי שהתחתנו, הייתי בלחץ להביא ילדים אבל זה לקח כמעט שנה וחצי כי היינו צריכים טיפולי פוריות. היום כשאני מסתכלת לאחור, אני חושבת לעצמי מה היה קורה אם לא היו לנו את העיכובים האלה של החיים. אולי היינו יכולים להספיק יותר. רצינו חמישה ילדים, אולי היינו מצליחים".

היא לא רואה את גידול שני הפעוטות כקושי, אלא כאתגר. "לאבי ולי תמיד היו תוכניות לעתיד, עם רשימת יעדים. ידענו להגיד לך איפה נהיה גם בעוד שבע שנים. היום אני לא יודעת להגיד מה אעשה בעוד חודש. אין לי יותר מדי שאיפות הדבר היחיד שאני מאחלת לעצמי ולילדים שלי זה להיות מאושרים. שנדע להרים את עצמנו בתור משפחה עם צלע חסרה".

אבי שלה, היא מספרת בחיוך, היה אדם עם לב ענק. אדם שדאג לאנשים אחרים, גם כאלה שלא הכיר. "הוא היה יושב עם כל אחד מהחיילים החדשים בגדוד כדי להכיר אותם. רצה שהם ידעו שהוא האמא והאבא שלהם בצבא, והם יכולים לפנות אליו תמיד. והם באמת הרגישו בנוח לפנות אליו".

עד שאבי נהרג, שוש וביתה גרו בבית של הוריו באשדוד. כמה חודשים לאחר מותו, שוש עברה לדירה שכורה בעיר. על הקירות תלויות תמונות שלהם כמשפחה, ועל המקרר מגנט עם תמונה של אבי מהחתונה. בכל בוקר כשהיא לוקחת את רומי אור לגן, היא נותנת נשיקה לתמונה.

"מצד אחד זה עושה לי נעים בלב, מצד שני זה מאוד מעציב", קולה שקט. "היא צריכה את אבא שלה פיזית. לא לדבר אל תמונה. אבל היה לי חשוב להכניס לה מגיל צעיר את המילה אבא, ושהיא תכיר את הדמות. עברתי דירה כי הייתי צריכה מקום יותר גדול שיתאים לגדל שני תינוקות. אבל היה לי חשוב שהבית הזה יראה כמו בית של משפחה רגילה, עם תמונות על הקיר ולא בפינת הנצחה".

"במקרה יצא שיש לי כרית של חלל וציור שמישהי עשתה לי לזיכרון שתלויים ליד פינת האוכל. אבל כל הקירות מלאים בתמונות שלו ושלנו, בתור משפחה. אני מספרת להם כל הזמן על אבא. ותמיד אספר להם שאבא אוהב אותם, ותמיד יהיה איתם בלב ובנפש. הוא גיבור שיצא להגן על המדינה ועל המשפחה שלו. ואנחנו כאן בזכותו, ואוהבים אותו".