האולימפיאדה ה-20 נערכה במינכן שבגרמניה בשנת 1972 ומותגה כ"אולימפיאדה השמחה". מארגניה שאפו להראות לעולם את גרמניה החדשה ושוחרת השלום, ולשם כך מיעטו ככל האפשר בהקצאת כוחות ביטחון. רק 4,000 שוטרים אבטחו את כלל המשחקים, תוך שהם נעים בלבוש אזרחי.
ב-5 בספטמבר חדרו שמונה מחבלים פלשתינים מארגון "ספטמבר השחור" לביתן הישראלי בכפר האולימפי, שם רצחו את מאמן ההיאבקות משה ויינברג ז"ל, שניסה לעצור אותם, ואחר כך גם את יוסף רומנו ז"ל, שניסה לתקוף את הפולשים ונורה למוות.
תשעה חברי משלחת נוספים נלקחו כבני ערובה, ובשעות הערב הוטסו בשני מסוקים לשדה התעופה המקומי. הרשויות הגרמניות תכננו מבצע חילוץ, אך הוא נכשל, ובתגובה ירו המחבלים והשליכו רימונים אל תוך המסוקים – וכך רצחו את כל בני הערובה. בטבח הקשה נספו 11 ספורטאים ואנשי משלחת, המכונים מאז "י"א חללי מינכן".
השחיינית שלומית ניר טור, שהשתתפה במשלחת הספורטאים הישראלית וניצלה מהטבח, משחזרת: "זכור לי שהתעוררתי בשבע בבוקר, יצאתי מהחדר, ואם הבית של הבניין קראה לי כדי שאראה את המשוריינים ששמרו עלינו בחוץ. היא אמרה באנגלית עילגת 'זה טרור ערבי', אבל הבנתי שקרה בלילה משהו לא טוב.
"הלכתי להעיר מיד את האצנית אסתר שחמורוב, שהייתה איתי באותם מגורים, והיא לא ממש רצתה לקום מהשינה. בהמשך, ראש המשלחת אסף אותנו לחדר אחד, עם כל שאר הניצולים, וסיפר לנו מה קרה.
"אבל התמונה שהכי נחקקה לי בזיכרון באה בערב של אותו יום, 22:30, כשהגרמנים העמידו לרשות המחבלים שני הליקופטרים, כדי שיוכלו להגיע לשדה התעופה. אנחנו עמדנו בחלון וראינו ארבעה ספורטאים קשורים בידיהם יורדים מאוטובוסים, ועוד חמישה מגיעים באוטובוס אחר.
"ואז ההליקופטרים התרוממו, ולמעשה ראינו את הרגעים האחרונים לפני שכולם נשרפו למוות. החזרה ארצה עם 11 ארונות הייתה קשה. כאב מאוד לראות את המשפחות השכולות".
קרדיט וידאו: עקירה נצר חזני -סרט משחק ביתי- קרדיט אבי אבלו, באדיבות ארכיון מרכז גוש קטיף, שמואל בוכריס, מתוך עמוד היוטיוב של "קרן רמון", גדעון מרקוביץ, דודי ועקנין, הרצי שפירא, ליאור מזרחי, לירון אלמוג, שרון מחט, צילום מסך מתוך "הראשון בבידור", AP, משה מילנר לעמ, צביקה ישראלי לעמ, ישראל סאן, ליאור מזרחי
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו