נשות הברזל

השבת השחורה היתה נקודת מפנה בהיסטוריה הישראלית, בהיסטוריה היהודית, בהיסטוריה של המזרח התיכון, בהיסטוריה העולמית. הפרטים הנוראים של אותו יום טרם נחקרו ותועדו במלואם ונבלעו, לאט־לאט, בערפל הקרב של מתקפת־הנגד שלנו ובהישגיה הרבים, הן בשדה הלחימה העזתי והן במישור הגיאו־פוליטי, כאשר ישראל קמה מן העפר ודוהרת לעבר ניצחון שעתיד לשנות את פני האזור כולו.

לעומת זאת, הישג אחד דרמטי היה ברור כבר מהדקות הראשונות של 7 באוקטובר: נשות ישראל יקבלו את גמולן על הדם, היזע והדמעות ששפכו אחיותיהן למען העם כולו והאנושות כולה.

ממש כמו הטנקיסטיות שזינקו מיוזמתן ופרצו דרך לעוטף, מבעד לכבישים ולשדות החקלאיים, בשביל לכלות את מחבלי חמאס באש - נשות ישראל סוללות בימים אלה דרך חדשה אל העתיד.

במדינות אחרות המראות המזוויעים של חיילות שנגררות לשבי עלולים היו לגרום למחשבה מחודשת בנוגע לשאלה האם להציב נשים בחזית - או אפילו להוביל לוויכוח אם רצוי לגייס אותן לשירות צבאי מלכתחילה. אבל לא בצה"ל, שהגיב דווקא בהעמקת התרומה של חיילות וקצינות במלחמה. לראשונה מאז מלחמת העצמאות נשים נמצאות בקו הקדמי מול האויב. ואם אז זה נעשה בעיקר בלית ברירה, מתוך מחסור בכוח אדם במדינה שזה עתה קמה, הרי שכיום זה נעשה בכוונת מכוון, כדי לשקף את המציאות השוויונית של מדינה בשלה ומתקדמת.

לא בכדי עלתה אורי מגידיש שוב על מדיה כטוראית בצה"ל והתייצבה ביחידתה אחרי שחולצה מן השבי על ידי צה"ל: הרי לוחמת, כמו לוחם, שבה מייד ללחימה.

וזוהי לא רק מלחמה נגד הניסיון לשלול מהיהודים את זכותם על מולדתם, או נגד ציר אזורי איראני ששואף להביס, לרמוס ולמוטט את מדינת ישראל. זוהי מלחמה גם נגד תמצית הפטריארכיה האלימה: נגד התגלמותם החמושה והאסלאמיסטית של הפחד והשנאה שגברים חסרי ביטחון מסוימים רחשו מאז ומתמיד כלפי ילדות, נערות ונשים.
אנחנו יודעים שלדאבוננו חמאס מיקד חלק ניכר ממאמציו בהפיכתן של נשים לקורבנות ב־7 באוקטובר, לעיתים קרובות בדרכים מחרידות במיוחד. אבל מה שחמאס מגלה, לרוע מזלו, זה שנשים יהיו המנצחות במלחמה הזאת. זה שאצבעות דקות עם לק על הציפורניים לוחצות על ההדק ששולח רבים מהמחבלים לגיהינום, בטח יוצר תחושת השפלה מיוחדת עבור אלה שמטיפים לעליונות גברית.

אצבעות דקות עם לק על הציפורניים לוחצות על ההדק ששולח רבים מהמחבלים לגיהינום, ויוצרות תחושת השפלה מיוחדת עבור אלה שמטיפים לעליונות גברית

הצלחתה של ישראל - הברכה שבגינה היא מקוללת על ידי אויביה - היא בחתירה המתמדת לשוויון בין המינים. ולמלחמה, גם כשהיא עדיין מתנהלת, יש אפקט אדווה בחברה האזרחית שלנו - כפי שימחישו הדוגמאות שניתנו בגיליון המיוחד הזה. ואני אתעכב רק על עוד דוגמה אחת מיוחדת: של נסרין, הגיבורה הדרוזית שבבוקר 7 באוקטובר יצאה מהממ"ד באומץ, הערימה על המחבלים סביבה וקיבלה מהם מידע שהציל בהמשך את היישוב יתד כולו.

אני מאמינה שהשינויים האלה יתפשטו, משאלת השוויון בנטל של השירות בצה"ל, ועד לצורך בהגברת הבולטות של נשים בפוליטיקה, בממשל, בעסקים ובמקצועות מובילים נוספים.

חרבות הברזל כבדות - אבל הנשים האוחזות בהן לא ייתנו להן ליפול.