לימודי פסיכולוגיה במלחמה: "לדבר על חברה שעברה כולה טראומה"

מדינת ישראל מצאה עצמה לאחר 7 באוקטובר מתמודדת עם אתגרים שלא ידעה כמותם בזירה הצבאית, האזרחית והכלכלית, אבל במקביל נפתחו גם חזיתות נוספות ובהן הנפשית והפסיכולוגית: הפתרונות בתחום זה נדרשו בבתי המלון, באתרי המפונים, בחדרי המיון ואפילו בסמוך לשטחי האש. ניכר כי אנשי בריאות הנפש שעטו ממגדל השן ומהקליניקות היישר אל הקרב על השפיות של כולנו.

"ב־8 באוקטובר מצאתי את עצמי במלון, מנסה לסייע למפונים", נזכרת פרופ' אילנית חסון־אוחיון, ראש המחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת בר־אילן ופסיכולוגית שיקומית בהכשרתה. "הרגשתי שזה מה שאנחנו יודעים וצריכים לעשות. אנשי הסגל שלנו נרתמו ולקחו על עצמם פרויקטים שיסייעו לקהילה. זו המחויבות שלנו, וזו השליחות שלנו, בטח בתקופה כזאת".

עבור חסון־אוחיון הסיוע למפונים לא היה החזית היחידה. היא ידעה שממש בקרוב, גם אם באיחור מסוים, היא תצטרך לפתוח את שנת הלימודים תשפ"ד ולקלוט מאות תלמידים שיחלו אותה במחלקה שלה.

"זה היה אתגר גדול. אפשר לומר שמצב החירום שנקלענו אליו היה כפול: גם כפסיכולוגים בגזרת הסיוע לנפגעי המלחמה, וגם בגזרת ההכשרה והתאמת תוכני הלימוד למציאות הרדיקלית. חברי הסגל שלנו נרתמו לעשייה במסגרות שונות מחוץ לאוניברסיטה, למשל במלונות עם מפונים, ובתוך האוניברסיטה - כחלק משירותי הקליניקה לקהילה שבה פועלים פרויקטים שונים. במקביל הבנו כולנו, תוך כדי שאנחנו לומדים גם מתוך הניסיון והעבודה העכשווית, כיצד עלינו להכשיר את הדור הבא של המטפלים ולהתאים את הידע למצב הנוכחי".

היא מספרת למעשה על מצב חריג ביחס לזה שעולם הפסיכולוגיה הורגל אליו, מצב שבו המחקר והפרקטיקה מתעדכנים כל העת, ומתכתבים באופן כמעט ישיר עם המתרחש בשטח. "אנחנו אמנם יכולים ללמוד ממחקרים על אסון התאומים או מחקרי פליטים, אבל בסופו של דבר – אין דומה למה שעברנו, אפילו כשבוחנים את כל הידע המצטבר מניסיון עבר דומה בעולם".

בסופו של דבר, אני אומר לפרופ' אוריה תשבי, ראש המגמה לפסיכולוגיה קלינית באוניברסיטה העברית, התרחש כאן אירוע שאיש לא שיווה בדמיונו, או במחקרו. אני תוהה גם איתה האם המחקר מצליח להדביק את הפער מול המציאות הקשה. "כרגע לא", פוסקת תשבי בנחרצות. "בטראומה, למשל, אנחנו רגילים לדבר על ההיבט האישי. אבל לא תהיה לנו ברירה אלא לדבר גם על טראומה קולקטיבית. כלומר, מה המשמעות של חברה שכולה מוכה בטראומה. זה צו השעה. האירועים האחרונים הם פתח למחקרי ענק בתחום. בעין הסערה ביצוע המחקר עדיין קשה, אבל אט־אט הדברים יקרמו עור וגידים, משום שזה צו השעה".

ניכר כי עוד לפני התחום המחקרי, המציאות הקשה כבר מתדפקת על דלתות כיתות הלימוד באוניברסיטאות. "זה בלתי נמנע. סטודנטים מביאים דוגמאות רלוונטיות ושואלים שאלות הקשורות למתרחש", מסבירה תשבי.

"ממש לא מזמן לימדתי באחד משיעוריי תיאוריה קלאסית שמסייעת בהתבוננות על מטופל, על האופן שבו עוזרים לו לחשוב את מחשבותיו. במהלך ההסבר אחת הסטודנטיות הצביעה. התברר שהיא קצינה בכירה במילואים בדרום, שמסייעת בהכנה מנטלית של חיילים לפני הקרב. היא סיפרה שהתיאוריה הזאת קשורה באופן כמעט ישיר לאופן שבו היא עובדת עם לוחמים, לאופן שבו הם מסייעים לחיילים לחשוב.

"המציאות מתחברת לכל דבר שלומדים בימים אלה. אי אפשר להיכנס לכיתה וללמד כאילו לא קורה כלום. קיים כיום צורך הרבה יותר גדול מבעבר להכניס את המציאות לתוך הקורסים, תוך שילוב צורת החשיבה והעקרונות הפסיכולוגיים בדוגמאות יומיומיות".

"רמות סטרס אחרות"

לצד הדוגמאות המשולבות בקורסים השונים עולה השאלה אם נדרש שינוי משמעותי יותר, כזה שישפיע באופן מהותי על תוכנית הלימודים בתארים לפסיכולוגיה. "קשה מאוד לשנות תוכנית לימודים מעכשיו לעכשיו, ודאי כשהדברים עדיין בהתרחשות, בעין הסערה. אבל גם ברור, למשל, שחייבים ללמד קורסים שעוסקים בטראומה", מסבירה פרופ' תשבי.

"פוסט־טראומה אפשר לראות רק אחרי חודש, אבל ייתכן שרבים מאיתנו מתמודדים עם תגובת דחק טראומטית. כך או כך, ייתכן שכבר בקרוב ניצור סדנאות רלוונטיות בנושאים הללו. אי אפשר לצאת ולטפל אחרי סדנה כזאת, הרי ההכשרה בפסיכולוגיה קלינית כוללת גם ארבע שנות התמחות, אבל היא כן תעניק יסודות תיאורטיים ואף מעשיים להתמודדות".

תשבי מספרת כי נושא חשוב ומרכזי לא פחות הוא עיסוק באבל ובאובדן. "מזכירים את הנושאים האלה בצורה די מינורית במהלך הלימודים, אבל במצב הנוכחי בישראל אבל ואובדן צפויים לתפוס מקום מרכזי. אנשים חוו אובדנים נוראיים, וחשוב יהיה להתעמק בנושא הזה. נראה עוד מיקוד אקדמי גם בנושא החרדה, שהיא לא בהכרח החרדה הקלאסית, אלא חרדה מאובדן של קרובים, חרדה מאובדן המדינה. אלה רמות סטרס אחרות ממה שהורגלנו אליהן, וממה שלימדנו".

חסון־אוחיון נוטה להסכים עם הדברים. "נוכח ההבנה שלנו את המצב ואת השלכותיו, יידרש ידע נרחב בפוסט־טראומה, ידע נרחב סביב נושאי אבל ואובדן וגם ידע נרחב הנדרש לתהליכי שיקום, הרלוונטי לפצועים הרבים. ביצענו הוספה של קורסים והתאמה של ההכשרה, הכל כפועל יוצא מהניסיון המתמשך של הצוות האקדמי והמקצועי, ותוך הישענות על ידע מחקרי רלוונטי וקיים. מתוך אלה אנחנו גם מבצעים התאמות לתוכניות הלימודים.

"נוסף על ההפרעות שתיארתי של טראומה ואבל, כמובן נראה תחלואה גדלה של הפרעות כמו דיכאון וחרדה. לכן הוספנו כבר מהשנה הנוכחית קורס מיוחד בתואר השני הקליני המתמקד בטראומה, חוסן ואבל. בתואר הראשון נוסיף קורסי בחירה בנושאים שציינתי. במקביל, יש לנו גם קליניקה לשירות הקהילה, לצד קו חם לשירות הציבור שפועל מאז תחילת המלחמה לסיוע ותמיכה נפשית. יש גם פעילות קבועה של קבוצות ייעודיות לבני ולבנות זוג של מילואימניקים, וגם קבוצות לגיל השלישי, לצד פרויקטים קהילתיים נוספים ומגוונים".

מנגד, פרופ' שגב ברק, ראש ביה"ס לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב, אינו צופה שינויים משמעותיים בתוכנית הלימודים. "בסופו של דבר הפסיכולוגיה לא השתנתה, מה גם שתוכנית הלימודים לתואר ראשון, למשל, בסך הכל ידועה מראש", הוא אומר. "עם זאת, בתארים מתקדמים יש לנו כבר קורסים שמדברים על טראומה, ואני משער שיהיו בהמשך אפילו יותר".

אז איך אתם נערכים להשלכות האירועים?

"הקדמנו את פתיחת המרפאה לחקר הטראומה והחוסן, שמאז תחילת ינואר 2024 כבר מטפלת בנפגעי טראומה מאירועי 7 באוקטובר ומהלחימה. כרגע מדובר בטיפול, ובהמשך היא תורחב למרכז שיכלול גם מרפאה וגם מחקר. המרפאה עובדת עם משרד הביטחון, ומי שעומד בראשה הוא ד"ר אופיר לוי.

"בראש המרכז הלאומי לחוסן וטראומה עומד פרופ' יאיר בר־חיים מביה"ס למדעי הפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב. לא מעט תקציבים כבר הופנו לטובת המרכז הזה, תרומות בעיקרן. לצערי הממשלה מדברת רק על קיצוצים בהשכלה הגבוהה, לא על השקעה. לכן התנופה תתחיל במחקר ובטיפול תוך הכשרת סטודנטים, ולאחר מכן תופיע גם בקורסים השונים".

פרופ' ברק מספר כי לאחר אירועי 7 באוקטובר, שאירעו ממש בסמוך לפתיחת הלימודים, האריכה אוניברסיטת תל אביב את ההרשמה. "הייתי סקפטי בהתחלה", אומר ברק, "לא חשבתי שסטודנטים נוספים יירשמו, אבל טעיתי בגדול. חל גידול של כ־20% בהרשמה לתואר ראשון לשנה הנוכחית - זה גידול משמעותי. ההשערה שלי היא שבשנה הבאה נראה התעניינות גבוהה אף יותר בלימודי פסיכולוגיה".

לייצר הבנה בין־תרבותית

ההתעניינות הרבה בלימודי הפסיכולוגיה מגיעה מרבדים שונים באוכלוסייה, ובאופן טבעי מביאה עימה גם סוגיות בין־תרבותיות. "לומדים אצלנו גם חרדים וערבים, והיה פחד גדול מה יקרה בכיתות", מספרת תשבי. "בסופו של דבר, ההנחיה היתה שאי אפשר להתעלם מהמצב, אולם במקביל – אין לדבר על פוליטיקה בכיתה.

"אני חושבת שהמצב הנוכחי חידד את הדגש הבין־תרבותי ברמה הפסיכולוגית. אנחנו לומדים פסיכולוגיה שנכונה ברובה לאדם הלבן המערבי, במעמד הסוציו־אקונומי הבינוני ומעלה. אין לנו מספיק קורסים שמביאים את בני התרבויות האחרות, ואני סבורה שהאירועים האחרונים, לא רק המלחמה, הם כר פורה לשינוי בנושא הזה. יהיו פה פסיכולוגים ערבים שיטפלו ביהודים, וגם להפך כמובן, ואחת המטרות שלנו בלימודים היא לייצר כאן הבנה בין־תרבותית גדולה יותר".

גם חסון־אוחיון מאשרת שבאוניברסיטת בר־אילן "מסיימים מדי שנה במגמה הקלינית סטודנטים מהמגזר החרדי, מהפריפריה, סטודנטים ערבים. אנחנו רואים מגוון, וזה כמובן חשוב מאוד. אפשר לומר שיש לנו כור היתוך קטן בתוך המגמות הקליניות".

הרגשת מתח בכיתות בין יהודים לערבים?

תשבי: "בהתחלה סטודנטים ערבים שלא גינו מיידית את הטבח כמעט הוחרמו, אבל היו סטודנטים ערבים שגינו, ובמקביל אמרו: בואו נניח לנושא הזה, באנו ללמוד".

ומה קורה מעבר לכותלי האוניברסיטאות? לאחרונה נשמעו הצעות רבות שלפיהן יש להעמיק את הנוכחות הטיפולית במגזר הציבורי גם בקרב אנשים שאינם אנשי מקצוע מוסמכים ומומחים. האם הצעות אלה ריאליות ומיטיבות, או שהן עלולות לפגוע במערכת?

חסון־אוחיון: "נדרשת הכשרה בסיסית ומעמיקה כדי לתת מענה לצרכים שנוצרו. צריך ללמד גישות עדכניות ומבוססות מחקר בתחומים של טראומה, אֵבֶל מורכב ותהליכי שיקום".

פרופ' ברק, מצידו, מודאג מהניסיון למלא את המחסור במגזר הציבורי בכוח אדם שאינו מיומן: "מדברים על עוד קיצוצים, דווקא בתקופה שאנחנו זקוקים למשאבים בבריאות הנפש יותר מכל. הספקולציות סביב שילוב מטפלים ללא הכשרה מתאימה, או ללא תואר מתקדם, הן בגדר אסון לתחום בריאות הנפש. כדי להיות פסיכולוג טוב נדרשת הכשרה נכונה ומעמיקה, מבוססת מדע, ולכן ההכשרה אורכת שנים רבות, לא פחות מלימודי רפואה למשל".

"מובן שאין לשלוח בוגרי תואר ראשון לחזית הטיפולית, אין לזה צורה", גורסת תשבי. "זה אמנם כוח עבודה ללא עלות, אבל צעד שכזה עלול לפגוע במטופלים. כשיצא הפרסום של משרד הבריאות, זה נראה כאילו מטרתו היא לקחת בוגרי תואר ראשון, לשלם להם יותר ולשלוח אותם לטפל. זה לא יפתור דבר.

"מה שכן אפשרי הוא, למשל, איוש קווים טלפוניים של בוגרי תואר ראשון, כמובן תחת איש מקצוע מפקח ומנוסה. זה קצת דומה למודל של ער"ן, וראינו את המודל הזה גם במדינות כמו אנגליה וארצות־הברית. אבל לחשוב שבוגרי תואר ראשון יפתרו את בעיות בריאות הנפש? זו חשיבה לא מקצועית בעליל".

בלי קיצורי דרך

אני תוהה אם לנוכח המצב החריג שנוצר בישראל, האוניברסיטאות צריכות להכשיר יותר פסיכולוגים. תשבי: "אין צורך בהכשרת מספר רב יותר של פסיכולוגים במוסדות האקדמיים, אלא פשוט להצליח לנתב יותר בוגרים לשירות הציבורי. נוסף על כך, אנחנו גם צריכים להכשיר בצורה יותר מדויקת. חשוב מאוד גם לא לשכוח את לימודי הבסיס.

"אני רואה, בעיקר בשדה ובשלבי ההכשרה המתקדמים יותר, אנשי מקצוע שלומדים מודלים חשובים, אבל הם לא יכולים לבוא על חשבון לימודי הבסיס, על חשבון היסודות הכל כך חשובים. המקצועות הטיפוליים צריכים להיבנות בהדרגה, תיאורטית ומעשית. עם זאת, אני סבורה שכן יהיה צורך בהרחבת ההתנסויות ברמות מוקדמות יותר של ההכשרה".

חסון־אוחיון: "אני דווקא סבורה שעל המוסדות האקדמיים להכשיר יותר פסיכולוגים. המחסור בישראל צפוי להיות עצום, והוא יורגש לא רק בקליניקות ציבוריות אלא גם בקליניקות הפרטיות. אנשים פונים - ואין להם כתובת כי העומסים ניכרים. גם בשוק הפרטי קיימים עומסים גדולים מאוד.

"מובן שאם מכשירים יותר פסיכולוגים, חייבים לשפר את התנאים שלהם במגזר הציבורי, וגם לשמור על המקצוע איכותי וברמה גבוהה. אי אפשר להתפשר על ההכשרה. אבל כיום, בפועל, אין לי דרך לקבל יותר סטודנטים לקראת השנה הבאה. נדרשות פה תוכניות ארוכות טווח, גם ברמה הלאומית כמובן.

"צריך יותר משאבים לבריאות הנפש - גם לפסיכולוגיה וגם לעבודה סוציאלית, למשל. נדרשת השקעה במערך שיתבסס על שיתוף פעולה לאומי, שיספק מענה לאנשים. יש המון אנשים טובים, המון גופים נהדרים שעושים עבודה נהדרת, וצריך לארגן את הכל בצורה מסודרת. אבל משאבים כלכליים, כפי שאמרתי, הם הבסיס ויהוו תוצר של מודעות לצורך הגדול שנוצר בטיפול, כמו גם הכרה בתחום בריאות הנפש כשחקן מרכזי במצב הנוכחי".

נוכח המצב בישראל, מה המשמעות שאת רואה כיום בלימודי פסיכולוגיה, ואולי אפילו פסיכולוגיה קלינית?

חסון־אוחיון: "נוכח ההתגייסות שראיתי כאן בפרוץ המלחמה של אנשי סגל ואנשי מקצוע מהשדה, התשובה שלי ברורה למדי: הפסיכולוגיה היא שליחות, ולימודי פסיכולוגיה בהחלט הפכו לשליחות לאומית".

תשבי: "גם אני סבורה שאירועי 7 באוקטובר הפכו את לימודי הפסיכולוגיה לשליחות לאומית. ויותר מכך, השליחות הלאומית היא להביא עוד אנשי מקצוע למגזר הציבורי, וכמובן התנאים שם בעייתיים. כשניהלתי מסגרות ציבוריות, אנשים מצוינים עזבו אחרי שנתיים כי הם לא סגרו את החודש. אני חושבת שבקליניקה מרוויחים יותר אבל מתפתחים פחות.

"כך שהשליחות הלאומית במגזר הציבורי חייבת להיות מגובה בסכומים ראויים, ועדיין – כנראה שהסכומים הללו אף פעם לא ישתוו לסכומים של הקליניקה הפרטית. כך או כך, אני סבורה באמת ובתמים שמי שבוחר במקצוע הזה עושה זאת, בראש ובראשונה, מתוך שליחות פנימית עמוקה. כך אני רוצה להאמין"