השבוע הזה, שבוע הזיכרון והעצמאות, הוא גם השבוע של גולני. זה נכון בכל שנה, ובמיוחד השנה: 16 הרוגי החטיבה במבצע צוק איתן היו תזכורת כואבת למחיר הקיום בארץ, אבל גם לעובדה שגולני תמיד נמצאת שם, בפרונט, במקום שבו נקבעת התוצאה.
השנה התוצאה היתה שנויה במחלוקת. על גבורת החיילים אין ויכוח; הם נלחמו באומץ, והשלימו את המשימה - השמדת המנהרות - בהצלחה מרשימה, למרות תנאי פתיחה לא פשוטים. תפקוד הדרגים שמעליהם כבר שנוי במחלוקת; לא רק בממשלה ובצמרת הצבא, על רקע תחושת החמיצות הכללית שאחזה בציבור כתוצאה מהימשכות הלחימה, אלא גם בגולני עצמה - ביקורת קשה נמתחה על בכירי החטיבה, ובראשם המח"ט, בעקבות התקרית שבה נהרגו שבעה לוחמים בפיצוץ בנגמ"ש לא ממוגן.
הביקורת הזאת הגיעה לשיא לאחרונה, בתחקיר ששודר בתוכנית "עובדה", שכלל ראיונות עם שני מפקדי מחלקה שדיברו בגילוי לב על התחושות הקשות שלהם, באירוע ובעיקר אחריו. הדברים שלהם הסעירו את הציבור, והסעירו את הצבא ובעיקר את חטיבת גולני. לוחמים שאלו שאלות, מפקדים נדרשו לתת תשובות, בחלקן לא פשוטות.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
מי שעמד בעין הסערה, אז והיום, הוא מפקד החטיבה, אל"מ רסאן עליאן. ההחלטה להכניס נגמ"שים לעזה היתה שלו, ועכשיו הוא בחר להסביר. בראיון בלעדי למוסף החג של "ישראל היום", שאליו הצטרפו שני מפקדי גדודים - סא"ל אביחי זפרני מגדוד 12, וסא"ל ברק חירם, מפקד בסיס האימונים החטיבתי - הוא תוקף את המבקרים, ואומר: "נניח שהייתי מחליט לא להכניס נגמ"שים לעזה, ולשלוח את כל החיילים ברגל, ומרגמה 120 מ"מ היתה נופלת עליהם והורגת לי עשרה אנשים - מה הייתם אומרים אז? שאנחנו משוגעים כי מה פתאום שלחנו חיילים ברגל.
"זאת גם הסיבה שאני לא מתייחס לשאלות כאלה, כי הן מסתכלות נקודתית, ללא שום ראייה רחבה, ובלי להבין שמה שהיה שם זאת מלחמה".
ובכל זאת, עם יד על הלב. אולי טעית?
"באותה נקודת זמן בוצעה הערכת מצב והתקבלה החלטה. והמסר שלי בסוף, גם לחיילים וגם למפקדים, הוא שגם בפעם הבאה נצטרך לעשות הערכת מצב ולקבל את ההחלטה שתהיה נכונה בשטח, ולא בראי התחקיר. זאת הציפייה מאיתנו: לפעול כמו שנכון לעשות וכמו שאנחנו חושבים שצריך לעשות".
ובמלחמה הבאה לא תחשוב פעמיים לפני שתשלח חיילים בנגמ"ש לא ממוגן?
"במלחמה הצבא לא יכול להסתדר בלי לוגיסטיקה, ובכל השיירות לא רק שאין כלים ממוגנים, אלא יש שם רכבים פחות ממוגנים מנגמ"ש, וכמו שהנהג עם משאית סולר או עם משאית חומר נפץ נכנס פנימה, גם אנחנו ניכנס פנימה, כל מי שצריך, גם אם זה יהיה בנגמ"ש או בהאמר.
"זה לא שלכל אחד יהיה מעכשיו טנק או נמ"ר, אלא אם כן יהיה איזה פתרון קסם וייפלו עלינו עוד שיירות ממוגנות שיודעות להביא דלק ואוכל ומים".
ליקוי מאורות
לא קשה להחמיץ את הציניות של עליאן, שלא אופיינית לו. הוא נפגע מהביקורת, גם מהמבקרים, חלקם, אגב, קולגות שלו בצבא. היו בהם שטענו כי אלמלא היה נפצע, ואילו הרמטכ"ל היה פחות רחמן, ייתכן שגם הוא היה נדרש לשלם מחיר על החלטותיו. עליאן טוען שהדבר נובע, בעיקרו, מאי הכרה של הפרטים: לדבריו, אין אירוע שנחקר יותר מתקרית הנגמ"ש, שנסקרה בדקדקנות בכל הרמות - מהמג"ד ועד לאלוף הפיקוד. בסופו של יום, הוא סבור, הציפייה למלחמה סטרילית, חפה מנפגעים או מתקלות, היא לא סבירה. "אנחנו מציבים לעצמנו רף שלא נוכל לעמוד בו", הוא מזהיר.
תסביר.
"כשנהרג לי חייל בקרב חובה עלי לתת תשובות להורים שלו, ואני אישית תיחקרתי כל אירוע. אבל בסוף לא תמיד נצליח לתת את כל התשובות, וזה לא בגלל שאנחנו לא רוצים אלא כי לפעמים זה בלתי אפשרי. כשנהרגים לך בנגמ"ש שבעה חיילים, יש דברים שקרו שלעולם לא נדע, ויש אירועים, כולל האירוע הזה, שאתה מדבר עם חמישה חיילים שהיו באירוע וכל אחד מסתכל על הזווית שלו ונותן לך סיפור אחר.
"למשל, הדיבור על נתק: 19 חיילי גולני, ש־200 מטר מהם יש טנקים ו־300 מטר מהם נלחם גדוד, יכולים להיות בנתק? גם אם כל הכוחות האלה לא היו שם, זה לא נתק. 19 חיילים זה כוח שאמור להיות מסוגל לפשוט בעומק האויב".
זאת היתה תחושתם באותה נקודת זמן.
"צריך להבדיל בין הצד המקצועי לאישי. במקצועי אני חושב שהם טועים; על האישי אני לא שופט אותם. לכל אחד יש את הזווית שלו וכל אחד לוקח את זה אחרת".
מפקדי הגדודים חדים יותר. זפרני מדבר בגלוי על "שגיאות מקצועיות" של מפקד המחלקה שהודח, וחירם - שאחראי לכלל ההכשרות בחטיבה - אומר כי "הכי קל היה לנו לקבור את האירוע, לשלם להם 'דמי שתיקה' וללכת הלאה". לדבריו, "היתה פה טעות מקצועית שכשנגמרה התנועה (של הנגמ"ש שנתקע) היה צריך להגיב, ולפעול בטכניקות ובתרגולות מסוימות שמשום מה לא בוצעו, ושגם היום אנחנו לא מצליחים להבין, גם לא מהם, מדוע הן לא בוצעו".
אבל הכעס העיקרי לא מופנה פנימה, אלא דווקא החוצה. בגולני מדברים על ליקוי מאורות, לא פחות, בכל הקשור לטרמינולוגיה הציבורית שהתפתחה בארץ. "קראתי בעיתון שמדברים על 'אסון הנגמ"ש'", אומר המח"ט. "על כל טנק שיעוף לנו במלחמה הבאה עם חיזבאללה, ויעופו טנקים, נקרא לזה אסון? מה פתאום אסון? הנגמ"ש הזה עלה על מטען בתל אביב? הוא התהפך באימון ברמת הגולן? ברור שלכל משפחה זה אסון, אבל אותי מטרידה ההתמודדות הפיקודית, כי אני מכיר את המציאות: גם בפעם הבאה נצטרך לשלוח חיילים בנגמ"ש, ומה נגיד אז למפקדים - שאסור להם לטעות? בלחימה יש לצערנו טעויות, וטעויות אצלנו זה מחיר בנפש".
"מתורגלים באבידות בנפש אך לא מתרגלים". מימין לשמאל: סא"ל חירם, סא"ל זפרני ואל"מ עליאן // צילום: גדעון מרקוביץ'
מה שעליאן נמנע מלומר מפורשות הוא שהחברה הישראלית, בהובלת התקשורת, טועה להסתכל על כל אירוע במלחמה כאילו מדובר על תקרית בט"ש בודדת. מלחמה היא סך המספרים הגדולים, וככזאת עליה להישפט באופן אחר; הציפייה ללוקסוס חף מטעויות עלולה לשתק את המפקדים או להוביל לעריפת ראשים. "המפקדים שלנו צריכים לקבל החלטות בלי קשר לאווירה ולאופנה ולרחשי לב ציבוריים", אומר חירם.
"אנחנו פוליסת הביטוח הכי יקרה בישראל, והתפקיד שלנו זה לנצח במלחמה. צריכים לשפוט אותנו על דבר אחד ויחיד: האם סיפקנו את הסחורה. במלחמה הבאה אנחנו לא הולכים לירות בקרטונים; אנחנו הולכים לירות על בני אדם, להרוג ולהיהרג, ולזה אנחנו צריכים להכין את האנשים. לדעתי, זאת גם הסיבה שחטיבת גולני מתאפיינת בהתאוששות כל כך מהירה מהאירועים, כי אנשים כאן לא מופתעים. זה לא שהבטחנו להם שווייץ והם פתאום גילו את עצמם במזרח התיכון".
המפתח למערכת מנצחת
גולני נמצאת עכשיו בתעסוקה מבצעית. למעט גדוד אגוז, פרוסה החטיבה ביהודה ושומרון, ובקרוב היא תחליף גיזרה ותעלה לצפון. צוק איתן נתן לה, חוץ מעוד פרק של מורשת קרב, גם ניסיון מבצעי משמעותי: עד אליו רק קצינים בודדים היו תחת אש, עכשיו כולם יודעים מה זאת מלחמה, "להיות בקרב, לראות פצועים והרוגים, להילחם - פתאום זה הפך למאוד מוחשי וזה משפיע ישירות על הביטחון העצמי", אומר זפרני.
זה יכול להיות גם אחרת. יש במלחמה גם נפגעים, ולא בכל המקומות היו הצלחות.
"אני חושב שזה רק מחזק. בסוף הקצינים והחיילים כאן נחשפים לכך שמלחמה זה לא סקסי כמו שרואים בסרטים, שיש בה חוויות כואבות, אבל שגם כשנהרג חבר לצידך בסופו של דבר זה מחזק ועושה אותך ליותר טוב".
מקצועית, הפיקה החטיבה (כמו צה"ל כולו) לא מעט לקחים מאירועי הקיץ האחרון. חלקם - כמו לחימה בשטח בנוי מול אויב מבוזר - הם העמקה ושיפור של לקחי עבר; חלקם - כמו סוגיית המנהרות וגם חלק מאמצעי הלחימה שבהם נעשה שימוש, משני הצדדים - לקחים חדשים שהוטמעו כבר באימונים ובהכשרות. דגש משמעותי ניתן לצד המנטלי, וכאן בגולני דווקא מדברים על צוק איתן כנקודת ציון חיובית: הלוחמים הגיעו למבצע מוכנים היטב.
"אני אישית תיחקרתי כל אירוע". אל"מ עליאן עם רא"ל (מיל') בני גנץ בקיץ 2014 // צילום: דובר צה"ל
התוצאה של זה, כפי שהיא משתקפת מדברי המפקדים בגולני, היא לא רק אמון גבוה במערכת - שעלה באופן מובהק ממשוב שנערך ללוחמים אחרי המבצע - אלא עלייה במוטיבציה, בדגש על הרצון לצאת לתפקידי קצונה ופיקוד. 48 חיילים עשו את ההכנה לבה"ד 1 בידיעה שרק 35 מהם יתקבלו לקורס קצינים, חיילים שלא התקבלו ביקשו (וקיבלו) שיחה עם המח"ט בניסיון לשנות את ההחלטה.
אצל המתגייסים המספרים קיצוניים עוד יותר. על כל מקום של לוחם מתמודדים שישה מלש"בים, כשכל מבצע וכל אירוע קשה רק מגדילים את המספרים.
"האתגר הכי גדול שלנו הוא להפוך את המוטיבציה המדומה הזאת, שהם באים איתה מהבית, למוטיבציה אמיתית", אומר חירם. "הרוב באו לפה בגלל מיתוס: הם שמעו, ראו, קראו. מצד אחד זה יתרון כי הם באים עם רצון, מצד שני מהר מאוד הם עלולים להתאכזב כי זה לא הוליווד פה, המציאות הרבה יותר קשה וכואבת".
הדרך לשם עוברת דרך מורשת הקרב הגולנית - מ־48' ועד 2014 בעזה - אבל בעיקר באימונים. באחרונה עברו כל מפקדי המחלקות השתלמות אינטנסיבית על לבנון שעיקרה "דע את חיזבאללה". הרעיון, כמו שקרה ערב צוק איתן, הוא להכין את המפקדים, ובאמצעותם את הלוחמים, למה שצפוי להם במלחמת לבנון השלישית, מהכרת האויב ועד להכנה המנטלית בצידנו.
הכנה למה?
"להיות מוכן לאירועים ולדעת להתאושש מהם. החינוך שלנו הוא בט"שי, כזה שרוצה 100 אחוזי הצלחה שזה נחמד, אבל במלחמה החיים יותר מסובכים ויהיו לנו גם תקלות, ויהיו דברים שנלמד על עצמנו ועל האויב תוך כדי, ואחד היעדים הוא להכין את האנשים, בעיקר את המפקדים.
"זה המפתח לכך שתהיה לנו מערכת שתוכל לנצח".
תמצית הישראליות
את הימים האחרונים הקדישו בגולני לביקורים אצל המשפחות השכולות. חירם אומר שיש שתי אוכלוסיות בישראל שלא זקוקות ליום הזיכרון כדי לזכור: המשפחות השכולות והמפקדים. עליאן מזכיר ש"אנחנו חטיבה עמוסה בחללים. לצערי, אנחנו מתורגלים".
למרות זאת, זה משהו שאי אפשר להתרגל אליו.
"אמרתי מתורגלים, לא מתרגלים".
לראיון מגיע המח"ט מבית משפחתו של רס"ן צפריר בר־אור ז"ל, שהיה סגן מפקד גדוד הסיור בחטיבה ונהרג בסג'עייה. מבחינתו, המפגש איתם היה תמצית הישראליות: כשיצא מהבית, שאלה אותו אמו של צפריר מה הם יעשו ביום חמישי, אחרי יום הזיכרון, ואז בעלה אמר - "אנחנו הולכים לטייל, לפיקניק, בשביל הנכדים והמשפחה".
הקשר הישראלי הזה - זיכרון ועצמאות - לא יסתיים השבוע. בראשון הבא תצא גולני למירוץ המסורתי, מהחרמון לאילת, 830 ק"מ שיעברו גם בשיחות עם תלמידים ביותר מ־80 בתי ספר בכל הארץ. לא שבחטיבה זקוקים לעוד מתגייסים (המכסות, כאמור, מתפקעות, לרבות רשימה מפוארת של "בנים של" מפקדי עבר בחטיבה שאוכלים עכשיו חול), אבל החריש העמוק חייב להימשך - זה שהופך את גולני לתמצית הישראליות.
"אנחנו אומרים תמיד שאמא של לוחם גולני היא אמא לכל החיים", אומר עליאן, בפרפראזה על המשפט השחוק שאתה יכול לעזוב את גולני, אבל גולני לעולם לא תעזוב אותך. "יש כאן שילוב מנצח של דבקות במשימה בכל מחיר, נוקשות וקשיחות, ומצד שני כל החום והמשפחה והאהבה הזאת. יש פה מפקדים שאוהבים את החיילים באמת".
אפשר לראות את הדברים האלה כקיטש דביק, ואפשר גם אחרת: בעידן שבו פחות ופחות מתגייסים, ופחות ופחות מתגייסים לשירות משמעותי, גולני (וגם יתר חטיבות החי"ר) היא שמורת טבע שחוצה את כל החברה הישראלית.
אל מול האמירה על חלקם הגדל של חובשי הכיפות הסרוגות עונה המח"ט כי "יש לי 370 חיילים אתיופים בחטיבה, יש לנו כאן מוסלמים ונוצרים וחיילים בודדים מכל מקום שאתה יכול להעלות על הדעת בעולם.
"בשנה שעברה התגייסו שלושה חיילים סינים לצבא. לאן הם ביקשו להגיע? לגולני. אלוהים יודע מאיפה הם שמעו עלינו".
אז הנוער הוא לא מה שנראה לנו?
"אחרי צוק איתן עשינו אבחון חטיבתי, שאלון מקיף כזה שבו ביררנו עם החיילים הרבה דברים, למשל מה גורם להם לעשות את מה שהם עושים. התשובות היו מדהימות, גם משום שהן זהות לאלה שניתנו בשאלון דומה שעשו בגולני אחרי תל פאחר ב־67'. החיילים אמרו שהם פועלים בשביל החברים שלהם בצוות, במחלקה ובפלוגה, והמניע השני היה אהבת הארץ.
"לא מעט חיילים כתבו שלאורך השנים והמלחמות היו אחרים, ועכשיו זה התור שלהם, והם יעשו את זה. אז יכול להיות שיש ירידה במוטיבציה, אבל מי שמגיע לכאן עושה עבודה מדהימה". ¬
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
