שיבת המוחות

דרך למשרדו קטן־המימדים של עודד רכבי, דוקטור לביולוגיה באוניברסיטת ת"א, עוברת דרך מעליות מקרטעות ומסדרונות צרים ואפורים בבניין שרמן. הוא ממוקם לו בפינה צדדית של מעבדה שוקקת חיים בקומה השביעית של הפקולטה למדעי החיים. 

בינו לבין עשרות הסטודנטים המאכלסים את המקום מדי יום מפרידים רק מטרים ספורים - רחוק מאוד מהנורמות שרכבי פגש בהן כאשר נסע לפוסט־דוקטורט באוניברסיטת קולומביה המפוארת שבניו יורק. רק שאם שואלים אותו, כל אלה הם דווקא חלק מסוד הקסם של המדע בישראל.

"יחסי העבודה של מדען באקדמיה בישראל הם נעימים מאוד", הוא אומר, "אין כאן דיסטנס בין המנחים לסטודנטים, התקשורת לא מתנהלת בקרירות רק דרך אי־מייל. כיף לעשות מדע בישראל, באמת". 

ד"ר ברק דיין, פיזיקאי ממכון ויצמן, וד"ר שרון רוטשטיין, כימאית מאוניברסיטת בר־אילן יושבים באותו החדר ומהנהנים בראשם למשמע הדברים. דיין נזכר בחוויה שהיתה לו בשעה שעבד על פוסט־דוקטורט באוניברסיטת קלטק שבקליפורניה: "באחד הימים הראשונים שלי שם ראיתי את אחד הקולגות עושה משהו ושאלתי אותו למה הוא עושה את זה. התשובה שלו הדהימה אותי. 'למה אתה שיפוטי כל כך?' הוא ענה לי. זה היה הרגע שבו הבנתי שבפעם הבאה אצטרך להגיד: 'זה מעניין מאוד מה שאתה עושה כאן, אולי תרשה לי להציע לך משהו אחר'.

"המנחה היה מגיע אחת לתקופה", ממשיך דיין, "ושואל אם הכל בסדר. הם כל כך פחדו ממנו וישר היו עונים שכן. רק ששום דבר באותה מעבדה לא עבד טוב: היה צריך למחוק ולהתחיל מההתחלה. בישראל זה לא היה קורה. יש כאן גמישות. לי אישית קל יותר לעשות מדע בארץ. החומר האנושי כאן הוא תענוג".

"בא לך לחקור?"

שלושת המדענים יזכו לכבוד בחודש הבא כאשר יקבלו את פרס קריל על סך 10,000 דולר להצטיינות במחקר מדעי. התואר מוענק מאז 2005 על ידי קרן וולף לחברי סגל אקדמי מצטיינים אשר טרם זכו לקביעות. כל אחד מהם ניצב - מי יותר ומי פחות - בפני האפשרות של פיתוח קריירה בחו"ל, אך בחר לשוב לארץ. כינסנו אותם באותו משרד צפוף אך מזמין לשיחה על מצבו של המדע הישראלי ועל תופעת "בריחת המוחות", שעלתה לדיון הציבורי בשנים האחרונות.

אם יש משהו שבלט מאוד כבר לאחר דקות בודדות של שיחה הוא שהפאנל הזה מפגיש כמויות בלתי נגמרות של שכל בחדר אחד, ואולי חשוב מכך - אהבה אמיתית לעיסוק שלהם. 

בכל סיטואציה אחרת המשפט הבא - "ה־RNA עובר גם דרך תאים סומטיים, יש שמונה טרנספורטרים שמעבירים RNA קטנים בין רקמות בסי־אלגנס ויש גם מנגנון שלם של אמפליפיקציה שמגביר RNA בכל דור" - שנאמר על ידי רכבי בניסיון להסביר חלק מהמחקר שלו, היה בוודאי מצריך דקה של התאוששות מהשומע הסביר. 

רק שכאן, בחדר הזה, דיין מייד הגיב בשאלת הבהרה: "אז מה שאתה אומר בעצם זה שהביצית והזרע ממש זוכרים RNA?" לפחות הוא הבין.

רכבי (34) בכלל רצה להיות צייר בגיל צעיר יותר. הוא אף הלך ללמוד את התחום בפאריס לאחר שהשתחרר מהצבא ושקל ללמוד אמנות כששב לארץ. איכשהו, האהבה לפסיכולוגיה הובילה אותו בסופו של דבר למדעי המוח, ומשם למסלול ישיר לדוקטורט בביולוגיה באוניברסיטת ת"א. 

הוא נסע ללימודי פוסט־דוקטורט באוניברסיטת קולומביה ושב לארץ לפני שנתיים וחצי. כיום הוא מתעסק בתהליכים אפיגנטיים ובין היתר במעבר של תכונות נרכשות בתורשה. מחקרו עירער על התפיסה הדרוויניסטית כי רק תכונות מולדות עוברות מדור לדור. "אם להיות פיוטי", הוא מפשט, "זה מוכיח שיש משמעות למה שאנחנו עושים בחיים: אם אכלת ככה או אחרת - זה יכול להשפיע על הדור הבא".

דיין (44) נמשך למדע מגיל צעיר. הוא התגייס לתלפיות, שירת 11 שנה בצה"ל וסיים דוקטורט בפיזיקה במכון ויצמן למרות שכפי שהוא מעיד על עצמו, מעולם לא היה חובב מתמטיקה גדול. "המנחה שלי בדוקטורט בא אלי ואמר לי: 'יש איזה תחום חדש שנקרא אופטיקה קוואנטית. יש שם איזו תופעה מוזרה, אף אחד לא ממש מבין אותה אבל אולי אתה רוצה לחקור אותה'". 

כיום דיין עומד בראש המעבדה המובילה בעולם בשליטה בחלקיקי אור בודדים ומנסה, בין היתר, ליצור את הבסיס למחשבים של הדור הבא - "מחשבים קוואנטיים", שצפויים להיות מהירים באלפי מונים. 

לקראת סיום הפוסט־דוקטורט שלו בקליפורניה הוא הוזמן על ידי פרופסור מסטנפורד לביקור ולפגישה עם ראש מחלקת הפיזיקה באוניברסיטה. רק בדיעבד הוא הבין כי מדובר בראיון עבודה לא רשמי, אבל דיין היה מעוניין לשוב לישראל, שם קיבל בסופו של דבר את התקן במכון ויצמן.

לא בריחה, איבוד

ד"ר שרון רוטשטיין (38), כמו דיין, התאהבה אף היא במדע מגיל צעיר. "אמא שלי היתה מורה לביולוגיה, ומגיל 3 היא היתה יושבת איתי ועם אחותי עם החוברות של האוניברסיטה הפתוחה", היא מספרת, "הייתי הילדה החרשנית שאוהבת ללמוד". היא סיימה תואר ראשון בהנדסה כימית בטכניון והמשיכה לתואר שני ושלישי במכון ויצמן עם התמחות בתהודה מגנטית אלקטרונית. המחקר הנוכחי שלה מנסה לחשוף מעבר של יוני נחושת בתא האנושי, אשר קיומם בריכוז גבוה או נמוך מוביל למחלות עצביות דוגמת אלצהיימר ופרקינסון. המטרה היא בעצם להבין כיצד אפשר למנוע מבעוד מועד מחלות שכאלה. את הפוסט־דוקטורט שלה ביצעה רוטשטיין בפיטסבורג. גם היא ניצבה בפני האפשרות של השתקעות בארה"ב כאשר הוצע לבן זוגה, עובד חברת ההיי־טק ECI, גרין קארד. בסופו של דבר, היא שבה לארץ ובארבע השנים האחרונות מועסקת בבר־אילן.

אז למה בעצם אתם כאן?

דיין: "אם בהתחלה היו לי קצת ספקות - אולי 'Freedom and justice for all' זה בסיס קצת יותר יציב ממדינה יהודית דמוקרטית במקום שכולם רוצים להרוג אותך - הם נעלמו מהר מאוד. הקשר לארץ בסופו של דבר הכריע".

רכבי: "גם כשנסעתי, ידעתי שאחזור לגור בארץ מסיבות אישיות: המשפחה שלי כאן, החברים שלי כאן, אני אוהב לגור וגם לעבוד כאן. להישאר בחו"ל זו ברירת מחדל שקיוויתי מאוד שלא אגיע אליה".

רוטשטיין: "אנחנו כבר היינו עם ילדה בגן. רצינו שהיא תלמד בישראל".

ולא היו איתכם חברים שבחרו להישאר בארה"ב?

רכבי: "יש לי חברים שנשארו בניו יורק ובשיקגו".

רוטשטיין: "אבל הם בטח ידעו כבר לפני כן שהם הולכים להישאר".

רכבי: "נכון, הם עשו שם את הדוקטורט. אחרי הרבה שנים, קשה הרבה יותר לעזוב".

דיין: "אני חושב שמה שאנחנו אומרים כאן בעצם זה שההחלטה איפה אתה רוצה לגור ולהקים משפחה קודמת לכל השאר, בלי קשר אם אתה מדען. אתה יודע אם אתה רוצה לעשות את זה בישראל או לא".

אבל יכול להיות מצב שאתה פשוט מתגלגל למצב הזה מחוסר ברירה.

רכבי: "אני חושב שהם המיעוט. אם אתה כדורסלן ישראלי ויציעו לך להיות באן.בי.אי אתה תלך כי הפערים עצומים, אבל כאן זה לא המקרה: המדע הישראלי במצב טוב מאוד.

"קצת חבל לי", ממשיך רכבי, "עם החובה לעשות פוסט־דוקטורט בחו"ל. זה שם את האנשים במצב בעייתי. אם עשית עבודה מדהימה בארץ זה מספיק בעיניי, בהנחה שפירסמת מאמרים בעולם".

מימין לשמאל: ברק דיין, עודד רכבי, שרון רוטשטיין // צילום: גדעון מרקוביץ'

סוגיית "בריחת המוחות" עלתה לדיון הציבורי ביתר שאת לפני כשנה וחצי, עם פרסומו של מחקר על ידי מכון טאוב בנושא מצב האוניברסיטאות והחוקרים בישראל. העבודה התמקדה בנושאים שונים, נרחבים יותר ממצבו של המדע הישראלי שבו אנו דנים בכתבה זו, אך הציגה כמה נתונים מדאיגים לכאורה. כך, למשל, בשנים 2008-2007 נמצאו 29 מרצים ישראלים בארה"ב על כל 100 מרצים בישראל - האחוז הגבוה ביותר בהשוואה למדינות אחרות. עם זאת, חלק מהחוקרים טוענים כי מדובר בנתונים לגיטימיים בהתחשב בגודלה הקטן של ישראל - וכתוצאה מכך מספרן הקטן יחסית של האוניברסיטאות - ובכך שלמרצה ישראלי, בניגוד למרצה הולנדי או גרמני, אין יכולת לעבוד במדינות שכנות. 

רכבי, דיין ורוטשטיין לא באים להתעמת עם המספרים, אך כן מערערים על המונח "בריחת מוחות". "צריך לקרוא לזה יותר 'איבוד מוחות'", אומר רכבי, "יש הרבה ישראלים שלא חוזרים, אבל לא בגלל רמת האקדמיה הישראלית אלא בעיקר בגלל חוסר בתקנים, שחלקו נובע מהעובדה שמה לעשות, ישראל קטנה. כשאומרים 'בריחת מוחות' זה נשמע כאילו אנשים נוהרים החוצה בגלל המצב כאן, וזה לא נכון".

"יש הרבה חוקרים שפונים לאוניברסיטאות בחו"ל כאמצעי טבעי ליצירת לחץ", מוסיף דיין. "המטרה  הסופית שלהם היא לחזור לארץ".

"קברו אותנו במשוואות"

למרות האווירה האופטימית, רכבי, דיין ורוטשטיין יודעים שמדינת ישראל יכולה לעשות יותר על מנת לקדם את המחקר המדעי שבה. "מוציאים בגרמניה שלושה אחוזים מהתל"ג על מדע", מקנא דיין, "ההשקעה הישירה במדע פה לא גדולה, מה שמציל אותנו זה המחקר והפיתוח הביטחוניים". 

הביקורת הזו היא חלק מתופעה שתוארה באותו מחקר של מרכז טאוב כ"ירידת ההוצאה הציבורית לסטודנט בהשכלה הגבוהה" - מכ־82 אלף שקל לסטודנט ב־1979 לכ־26 אלף שקל ב־2011. גם מספרם של אנשי הסגל צנח משמעותית - מ־131 לכל 100 אלף איש באוכלוסייה ב־73' ל־62 בלבד ב־2011. 

אבל אם יש דבר אחד שהשלושה סבורים שראוי להימצא בראש סדרי העדיפויות הוא שמירה על מעמדה של ישראל כחלק מהמועצה האירופית למחקר של היורו. המחלוקות בנושא יהודה ושומרון לא היו רחוקות מלהשאיר את ישראל לפני כשנה וחצי מחוץ לתוכנית "הורייזן 2020", המעניקה סכומי כסף משמעותיים למחקר: 2-1.5 מיליון יורו לכל מענק. 

"אני לא חושב שאנשים הבינו אז כמה זאת היתה יכולה להיות מכת מוות למחקר בארץ", אומר דיין, "אתה לגמרי לא יכול בלי אירופה. הקרן הישראלית הכי גבוהה - כ־70 אלף דולר - מכסה אולי שליש מההוצאות של המעבדה שלי". ורכבי מוסיף, "אם מפסיקים לי את מענק ה־ERC, אני צריך לסגור חצי מהפעילות של המעבדה". ואכן, ב־2014 מוקמה ישראל בצמרת האירופית ברשימת מקבלי התמיכה.

אתם שומעים קולות של חרם אקדמי על ישראל?

רכבי: "אנחנו לא מאוד רחוקים משם. זה לא צריך להיות חרם אקדמי מוצהר. אם חס וחלילה לא נוכל לפרסם בעיתונים בינלאומיים, אז הלך עלינו".

דיין: "מארחים אותי בכנסים והכל נהדר, ואז כשהולכים לארוחת ערב ועולים נושאים פוליטיים, אתה רואה שהם מתחילים להחמיץ פנים, אבל לא כל כך מהר מוותרים על המחקר הישראלי, שנחשב לטוב. זה כמו שכשעפו פה טילים אז את הכדורגל העבירו מהארץ ואת מכבי ת"א בכדורסל לא".

רוטשטיין: "בהקשר הזה, הנסיעה לפוסט־דוקטורט בחו"ל חשובה, במובן של קשרים והייצוג של ישראל".

דיין: "מה שכן, המצב של מדען צעיר בארץ טוב יותר מזה שבאירופה. חברים שלי מאירופה שעשו איתי פוסט־דוקטורט בארה"ב חוזרים וצריכים לעשות סוג של פוסט שני, כי המבנה שם היררכי מאוד. אפילו את הכרטיס חזור לא שילמו להם. כאן אתה מגיע ישירות לראש הפירמידה". 

רכבי: "גם חבילות הקליטה בארץ טובות, בטח בהשוואה לארה"ב. תנאי הפתיחה כאן טובים מאוד". 

אז מה האתגר המרכזי של המדע בטווח הארוך?

רוטשטיין: "יש ירידה במספר האנשים שהולכים למדעים מדויקים. יש מעט תלמידים שניגשים לחמש יחידות מתמטיקה. לפני עשר שנים התחילו 150 איש ללמוד כימיה במחזור, היום בקושי 30".

דיין: "יש 20 או 30 אנשים במחזור שמגיעים ללמוד פיזיקה. תלמידים נמצאים ב'פוסט־טראומה' מהמקצוע מבית הספר. קברו אותם במשוואות, הם בטוחים שזה קשה ומגעיל. אני נותן שיעורים בגן ובכיתות א' ו־ב' באופן שבועי. הילדים יוצאים ובטוחים שלהיות מדען זה הכי מגניב בעולם".

רכבי: "בביולוגיה יש דווקא כ־500 במחזור. הייתי שמח אם דוקטור בביולוגיה - ויש המון כאלה - היה בוחר להיות מורה בבית ספר. זה לא רע שיש הרבה משכילים, צריך לשלב אותם במקומות הנכונים". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו