במשך שבע שנים נלחם תא"ל (מיל') גיורא אבן־אפשטיין להגיע לקורס טיס בחיל האוויר הישראלי, אבל במבחן התוצאה ההמתנה השתלמה - עד היום הוא נחשב לאלוף הפלות מטוסי הסילון של החיל, עם 17 הפלות, ויש שיגידו גם האלוף העולמי בעידן שלאחר מלחמת העולם השנייה.
אבן־אפשטיין נולד ב־1938 בקיבוץ נגבה. במלחמת ששת הימים, כחלק מטייסת 101, הפיל את המטוס הראשון שלו, סוחוי 7. ההפלות הבאות היו במהלך מלחמת ההתשה, ואבן־אפשטיין הפך באופן רשמי ל"אייס", כלומר טייס שלזכותו הפלה של חמישה מטוסים ויותר. בתום המלחמה הוא התקדם בחיל האוויר, ואת מלחמת יום הכיפורים החל כראש מדור צילום במטה החיל, ולכן השתתף רק בשבעה ימי לחימה.
"ב־18 באוקטובר יצאתי לפטרול לאורך התעלה ונשארנו עם מעט מאוד דלק.
כבר היה כמעט חושך, והיינו בדרך לנחיתה ברפידים. הבקר קרא לנו לחזור על עקבותינו כי יש תקיפות על כוחותינו באזור הגשרים. טסנו לשם מהר ואמרתי לבקר שאני לא רואה דבר כי כבר היה חשוך. עד שראיתי פיצוץ נפל"ם על האדמה בריכוז כוחותינו.
הסתכלתי וראיתי הליקופטר עם דלת אחורית פתוחה, והם מגלגלים חביות נפל"ם על כוחותינו. נתתי צרור קצר ופגעתי בו, הוא התפוצץ ונפל".
אחד מול עשרה
למחרת, בין 19 ל־20 באוקטובר, בתוך כ־20 שעות בלבד, הפיל אבן־אפשטיין שמונה מטוסי קרב בזה אחר זה, ואחד הקרבות היה מורט עצבים במיוחד. "זיהינו זוג מטוסי מיג 21 שהתחילו לברוח למצרים. היינו מהירים מהם, שיגרתי טיל שפוצץ את אחד המטוסים, והמשכתי אחרי המוביל שלו. התפצלנו והתחלנו קרב, ואז ראיתי בערך 10 זוגות מיג 21 מושכים אלינו מלמטה. זה היה מארב.
"אני המשכתי אחרי המוביל של המטוס שהפלתי. הוא השתולל וביצע דברים שלא האמנתי שמיג 21 מסוגל לבצע. לא הצלחתי לירות בו. בשלב מסוים הוא צלל למטה כדי למשוך חזרה למעלה ואני כבר הייתי בטוח שייכנס לאדמה, ולכן לא הלכתי אחריו, אבל בתחתית הגובה הוא הרים ענן אבק אדיר והצליח לצאת. כשיצא היה בלי מהירות וחיכיתי לו, נתתי צרור והוא התפוצץ.
"בינתיים מספר 2 שלי שיגר טיל שהפיל מטוס והיתה לו תקלה. הסברתי לו איך לצאת מהתקלה ושלחתי אותו לנחיתה. מספר 3 הפיל וגמר דלק, ומספר 4 רדף אחרי מיג, הפיל אותו והבקר לא הצליח להחזיר אותו. נשארתי לבד עם כ־10 מיגים, 5 זוגות. מרגע זה היה ברור לי שהקרב שלי צריך להיות הגנתי יחסית, כדי שלא יפילו אותי.
הגעתי למצבים שאחרי שזרקתי אותם קדימה, פעם אחת יריתי והפלתי אחד, ופעם שנייה שיגרתי את הטיל השני שלי".
לא פחדת? היית לבד מול עשרה מיגים מצריים.
"אין אצלי חרדות. הרגשתי שיש אויבים, יש דלק וחימוש, וצריך להפיל אותם. ידעתי את היכולות שלי. האם סביר שכל אחד אחר היה בורח משם? כן, בהחלט. אבל התפקיד שלי זה להיות טייס קרבי". בתום המלחמה קיבל אבן־אפשטיין את עיטור המופת, שבו נכתב כי מדובר ב"הישג בקנה מידה בינלאומי. אבן־אפשטיין נלחם עד הכדור האחרון וטיפת הדלק האחרונה, ורק לאחר מכן שב לבסיס. ברמת טיסתו, בכושר ביצועיו המכניים ובאומץ ליבו שימש מופת לכל הטייסים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו