כנגד כל הסיכויים: שורדת השואה שהפכה לרופאה המבוגרת בישראל

פרופ' רנה גיל היא מנהלת המחלקה המבוגרת ביותר בישראל. למעשה ביוני הקרוב תציין יום הולדת 90 לצד עיסוק של כ-62 שנה ברפואה ואלפי תינוקות שעברו תחת ידיה. גם כיום, בזמן שבני גילה נמצאים עמוק בתוך הפנסיה או חיים בבתי אבות, גיל מכהנת כמנהלת מחלקת ילדים מונשמים בבית החולים הרצוג בירושלים. אחת משתי מחלקות יחידות בארץ שמטפלת בילדים שסבלו מפגיעה חמורה או נולדו עם מחלות נוירולוגיות או גנטיות וזקוקים להנשמה כרונית. הסיפור האישי שלה משלב ילדות בצל שואה, לימודי רפואה בפקולטה לרפואה בירושלים כאחת הנשים היחידות במחזור ועבודה במשך שנים כרופאת ילדים עם התמחות ברפואת פגים בבית החולים הירושלמי ביקור חולים. "נולדתי בשנת 33 כשהיטלר עלה לשלטון", היא מספרת על ילדותה בקרקוב פולין. "אני באה ממשפחה פולנית שלא היו בה הרבה אקדמאים. אך כבר בזמן המלחמה כשהייתי במחבוא, אני זוכרת שהייתי בת 10-11 ודיברתי עם אמא שלי שאני רוצה לעסוק ברפואה. זה לא שהיה לי רצון להקדיש את חיי לאנושות או לרפא את העולם", היא אמרת בכנות, "אלא אולי מתוך הרצון של ילדה שנאלצה לעזוב את ביתה ומסתתרת במחבוא להיות בפיקוד ובשליטה" 22 חודשים הסתתרה במחבוא בעיירת נופש ליד קרקוב יחד עם אמה, דודה שלה וסבתא ושלוש ילדות. רנה שהייתה הגדולה ושתי בנות דודותיה, נשות המשפחה שרדו אך כל הגברים, למעט אביה של רנה נספו. ב-1945 הרוסים שחררו את האזור הכבוש ואחרי כמה חודשים נודע לאביה שהן בחיים והן עלו לארץ ביוני 1946. למעשה הרופאה הבכירה לא ביקרה בבית ספר עד לכיתה ה'. "ידעתי לקרוא אך לא ידעתי לכתוב ולא ידעתי חשבון. עד היום יש לי בעיות בכתיבה", היא צוחקת. "לבית הספר בתל אביב באתי עם גרביים לבנות וסינר לבן קטן וקדתי קידה למורה והכיתה היתה מתפוצצת מצחוק אז למדתי להיות קשוחה". ב-1954 החלה את לימודי הרפואה בניגוד לדעתה של אמה שסברה שעיסוק ברפואה לא מתאים לאישה נשואה. הפקולטה לרפואה באוניברסיטה העברית הייתה בית הספר היחיד לרפואה אז בישראל ועם רנה הצעירה למדו עוד 4 נשים ו-45 גברים. "כשסיימנו לא היו הרבה אופציות להתמחות. היו מעט בתי חולים. הייתה לי מחשבה להתמחות בנוירולוגיה אבל לא היה מקום אז בחרתי ברפואת ילדים. זו לא הייתה הבחירה הראשונה שלי, זה לא משך אותי, אך זה מה שהיה. לא הייתי מאושרת כל כך עד שבשנה רביעית הגענו לטיפול ביילודים בהדסה וזו התחנה ששם ירדתי והתחברתי לזה מהתחלה. את מקבלת המון בטיפול ביילודים. הפציינט הזה כולו שלך. זה לא כמו לבדוק לבנאדם מבוגר את הרגל. את גם לא צריכה להתחנף אליו ולעשות טריקים כמו לילד בן 5 שאת רוצה לבדוק. עד עכשיו חסרים לי היילודים". פרופ' גיל עבדה בהדסה ולאחר מכן עשתה פוסט דוקטורט בארה"ב שם נחשפה לתחום של טיפול נמרץ יילודים שהיה חדש אז והייתה בין הראשונים בארץ שהתמחו בכך. כשחזרה לארץ החלה לעבוד כמנהלת מחלקת יילודים וטיפול נמרץ ביילוד בבית החולים "ביקור חולים". "במשך 35 שנה ניהלתי את מחלקת יילודים וטיפול נמרץ ביילוד. גם על זה אפשר לכתוב ספר לא היה ציוד ולא כלום. היו שנים ממש יצירתיות. בהמשך כשבית החולים עבר לכונס נכסים יצאה לפנסיה. פרופ' גיל עבדה במרפאות שונות בירושלים אך לא נהנתה ממה שעשתה. "ואז פנה אליי ד"ר קן שהיה המנהל של בית החולים הרצוג. הם קיבלו ילד בן 15 שהיה זקוק להנשמה וחיפשו באופן קדחתני מומחה לרפואת ילדים. התחילו ללחוץ עליי שאקבל את העסק הזה אבל אמרתי אני רופאת טיפול נמרץ יילודים מה אעשה עם ילדים שזקוקים לשיקום? אמר לי תנסי ונשארתי 16 שנה. התחברתי לנושא הזה", היא אומרת. "אלו מטופלים קשים מאד והמקסימום שרוצים להגיע זה לגמול מהנשמה ולהוציא לקהילה. אבל הילדים שאצלנו הם עם פגיעות מוחיות וזה טיפול מאד מורכב אבל משקיעים בשיקום אופטימלי ומדברים על איכות החיים, שהילד ימצה את היכולות שלו". יש לנו בית ספר שבו מטפלים במוזיקה, את רואה שאפשר לקדם ולגרום לזה שתהיה להם איכות חיים. את שמה לילד שפן על החזה ואת רואה שהוא פותח את היד להרגיש". כיום היא מגיעה מספר פעמים בשבוע למחלקה ולא כל יום בשל גילה. "אני כוננית כל הזמן וכל הזמן על הטלפון. אני רגילה לזה. פעם בשבוע אני בישיבות ולפי הצורך מגיעה גם. יש לי צוות שמאד בקיא. אני לא מומחית בטכנולוגיות החדשות כמו החבר'ה הצעירים אבל גוגל משרת אותי נאמנה היא אומרת". לפרופ' גיל שני ילדים ו-5 נכדים שאף אחד מהם לא עוסק ברפואה ("אבל הנכדה לומדת פסיכולוגיה קלינית", הא מספרת בגאווה"). עד מתי היא תמשיך? מסתבר שפרופ' גיל מחפשת מומחה ברפואת ילדים שיחליף אותה "קשה למצוא בינתיים. זה מה שאני כל הזמן אומרת. אבל המחשבה שבבוקר לא אוכל להתקשר לשאול מה חדש במחלקה- זה לא מוצא חן בעיני", היא צוחקת. "אין כמו רפואה. זה לא רק העבודה עצמה. זכות זו מילה משומשת אבל זה כ"כ מושך וכל כך ממלא. עבודת הצוות זה נפלא". מסביבי במקום להגיד לי להפסיק אומרים לי אם את רוצה תמשיכי. כי הם רואים כמה אני אוהבת את זה. אנשים מקבלים את ההתלהבות ממני. זה המקצוע בה' הידיעה".טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו