יציבות במקום העבודה היא מצרך נדיר, אבל עבור שמעון גרינהויז, המורה הוותיק במדינה לפי נתוני משרד החינוך, זו כנראה דרך חיים.
במשך 63 שנים הוא מלמד באותו בית ספר - התיכון הרב־תחומי עמל ב' בפתח תקווה - שבו החל את דרכו כמורה, שימש מנהל במשך 20 שנה וכיום הוא ממשיך בו כמורה למתמטיקה ולפיזיקה.
גרינהויז, בן 93, הוא יליד רומניה ניצול שואה, ששרד את הגטו וחי כפרטיזן ביערות, ואף נפצע במהלך הלחימה, כשהיה בן 14. "בגיל הזה לא ידעתי מה זה ספר או מחברת, הכרתי רק חומרי נפץ", הוא מספר, "כשהסתיימה המלחמה למדתי מתמטיקה ופיזיקה, וגם משפטים, וסיימתי בהצטיינות". הוא עוד הספיק להיות מורה בבית ספר במינסק, ובשנת 1960 עלה ארצה והתמקם בפתח תקווה.
אז מה מניע אותך?
"אני מת על הנוער הישראלי", הוא מגלה, "זה בשבילי סם החיים - אני מסרב לראות דברים שליליים בנוער וחושב שאני מצליח בכך. אין אצלי מושג של 'תלמיד בעייתי', אני מצליח לקלף את הקליפות העליונות ולהגיע לגרעין של הטוב. אני מאמין שלכל אחד יש גרעין טוב - ובייחוד לבני נוער".
על הקשר עם התלמידים הוא מספר: "לכל אחד מהתלמידים יש את מספר הטלפון שלי בבית, והם יכולים להתקשר עד השעה 11 בלילה ולשאול אותי שאלות במתמטיקה או לספר על פגישה שהיתה עם חבר או עם חברה.
"היו לי כבר 30 אלף תלמידים לאורך כל שנותיי כמורה וכמנהל. אני חש שתרמתי לעתידו של העם היהודי, וזה ממלא אותי בגאווה לנוכח העובדה שעמדנו לפני חיסול טוטאלי.
זו השליחות שלי. אפילו יואל גבע היה תלמיד שלי. יש לי בוגרים שסיימו בשנות ה־60, ומאז לימדתי את הילדים שלהם ואת הנכדים שלהם. התלמידים שלי אפילו הקימו עמותה שאני יושב הראש שלה, והיא מעניקה מלגות.
"כשאני מלמד זה עושה לי טוב על הנשמה. זכיתי בפרס מפעל חיים מטעם נשיא המדינה ושר החינוך, ולמיטב ידיעתי אני המורה היחיד שקיבל את הפרס. אני גם רוצה להודות לרשת עמל ולעירייה על העסקתי במשך שנים רבות כל כך".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו