הראשונים

המלכה

תחרויות מלכת היופי החלו בארץ ישראל כבר באמצע שנות השלושים, בנשפי פורים שערך ברוך אגדתי בתל אביב הקטנה. בכל שנה קרא אגדתי לבמה את יפהפיות תל אביב, כשהקהל וחבר השופטים בוחרים מתוכן את "מלכת אסתר של תל אביב". 

תחרות מלכת היופי הלאומית הראשונה נערכה ב־1950, ובתואר זכתה נערה נשואה בת 21 בשם מרים ירון, בת למשפחה חרדית, בוגרת בית ספר חרדי למטפלות של אגודת ישראל. מרים נשלחה לייצג את ישראל בתחרות מלכת היופי העולמית שנערכה באותה שנה בארה"ב, וזכתה בתואר "סגנית מיס האומות המאוחדות".

מרים היתה נשואה שלוש פעמים וחיה יותר מארבעים שנים מחוץ לישראל. היא חזרה לחיות בארץ בשנת 1994 ונפטרה שנתיים לאחר מכן ממחלה, בגיל 67.

 

המכונית

רעיון הנסיעה במכונית בדרכים המשובשות שאפיינו את ארץ ישראל בשלהי השלטון העות'מאני של תחילת המאה העשרים עלה במוחו של איש העסקים האמריקני צ'רלס גלידן. בזמנים ההם תעשיית המכוניות היתה עדיין בחיתוליה. באירופה החל פיתוח ראשוני של אוטומובילים שיוצרו ביד, וכך גם בארה"ב. אבל מספר המכוניות שיוצרו היה זעום, הן יועדו לעשירים בלבד, והיו למעשה קופסה מיטלטלת ורועשת עם ביצועים גרועים ואינספור בעיות.

גלידן, בחזונו, ראה את חזון האוטומוביל הופך לנחלת הכלל והצהיר ש"המכונית תיהפך בקרוב למוצר המוני שיהיה ברשות כל משפחה". כדי לקדם את חזונו, החליט ב־1908 לצאת למסע חובק עולם במכונית שלו, מדגם "נפייר". הוא העמיס על הרכב את ציודו האישי, ארגז כלים וכמה גלגלים חלופיים, ויצא איתה בהפלגה מביתו שבבוסטון לנמל ניו יורק, ביחד עם אשתו ומהנדס מנועים. הם הפליגו לאירופה וחרשו אותה ממערב למזרח, כשמכל עיר גלידן מטלגרף כתבות קצרות למערכות העיתונים בארה"ב, דבר שעורר התלהבות גדולה.

ב־18 במארס 1908 דיווח עיתון "החבצלת" הירושלמי: "חדשה אשר לא נהיתה עוד בארץ הקודש!! האדון טשארלס גלידען מבאסטאן, אחד מהאורחים החדשים שביקרו את עירנו, הביא עמו מחוץ לארץ 'אויטומוביל' אשר עלה בו מחיפה ליפו ומיפו הנה, ויטייל בו מסביב לעיר הקודש איזו ימים".

אליעזר בן־יהודה דיווח באותו היום בעיתונו "ההשקפה": "האדון גלידן מבוסטון בא לסייר את ארצנו והביא עמו עגלה מכונית. ומיפו בא לירושלים בזמן ארבע שעות, ויותר משעה אחת עמד בהדרך לנוח. מנהל הקונסוליית אמריקה בירושלים עם הקואס של הקונסוליה באו רשמי למוצא לקבל פניו ובאו יחד עמו בתוך העגלה המכונית לירושלים, וכאשר עברה העגלה בהרחוב הגדול אצל שער יפו עמדו קהל גדול לראות את הפלא הזה". 

ואכן, המונים מבני ירושלים התקבצו בשער יפו לצפות בפלא הגדול, בעוד שאלפים צובאים על הגגות, המרפסות ושולי הדרך מהכניסה לירושלים בואך שער יפו, מריעים לפלא הנוסע ללא סוסים ומשליכים לעברו פרחים.

במשך ארבע שנים היתה נסיעת המכונית של גלידן מחזה חד־פעמי, שתושבי ירושלים וארץ ישראל כולה לא פסקו מלדבר עליו, עד שב־1912 בא לארץ מארה"ב אחד מבני משפחת רוקפלר, עם מכוניתו.

באדיבות Lowell Historical Society

בית הקפה

השלטונות העות'מאניים אסרו על היהודים לפתוח בתי קפה ובתי אוכל בתל אביב, אולם עם תחילת המנדט הבריטי צצו בתי קפה רבים בתל אביב. בית העסק העברי הראשון שהכין והגיש קפה ללקוחות היה "המזנון של משה אהרון ליברמן", שהוקם ב־1920 בפינת הרחובות הרצל ושדרות רוטשילד, עשר שנים לאחר שהוקם שם הקיוסק הראשון. היה זה מקום קטן, ששירת את העוברים והשבים.

אבל בית הקפה הראשון באמת של העיר העברית הראשונה הוקם ב־1908, שנה לפני הקמתה של שכונת אחוזת בית, היא תל אביב. המקום נקרא "קפה לבנון", והוא שכן ברחוב אבו חַדרה בשכונת נווה שלום, ליד תחנת הרכבת של יפו (כיום "מתחם התחנה"). ברחוב זה גרו בזמנו כל הבוהמה והעסקונה הפוליטית של הימים ההם: סלבריטאים דוגמת מאיר דיזנגוף, משה סמילנסקי, ש"י עגנון (שגם תיאר את "קפה חרמון" בספרו "תמול שלשום"), הצלם אברהם סוסקין ועוד. בפי העם כונה הרחוב "רחוב האינטליגנטים" או "רחוב המיליונרים".

ב"קפה חרמון" התגבשו רעיונות ציוניים ראשונים, לצד חיי התרבות התוססים שאפיינו את העיר לאחר מכן, תוך כדי ויכוחים סוערים ומריבות אידיאולוגיות עזות.

צילום: אוסף אסתר דור לבית בייטל, העיר הנגלית תל אביב

הסרט

סרט הקולנוע המדבר הראשון שהופק במלואו בארץ ישראל היה "זאת היא הארץ", דוקו־דרמה בת 50 דקות שהפיק וביים ברוך אגדתי. הסרט מציג את המעשה הציוני בארץ ישראל - עלייה, חקלאות, התיישבות ובניין הארץ, אבל ייחודו בכך שלצד ההתלהבות והתקווה, הוא מראה גם את המציאות הקשה של הזמנים ההם: אמצעי קיום דלים, מחלות, ויכוחים אידיאולוגיים, נטישה ועוד.

בסרט משחקים שחקנים ידועים דוגמת שמואל רודנסקי ורפאל קלצ'קין, ולצידם מאיר תאומי (אבא של עודד) ובצלאל לונדון (אבא של ירון). הוא הוקרן לראשונה ב־23 בפברואר 1935 בקולנוע "מוגרבי" בתל אביב והצליח להלהיב רבים. נערכו לו הקרנות רבות בארץ, והוא אף נשלח לקהילות יהודיות בעולם.

צילום: זולטן קלוגר/לע"מ

בית החרושת

בית החרושת העברי הראשון פתח את שעריו בשכונת נווה צדק בחודש פברואר 1888. הוא נוסד ונוהל על ידי ליאון שטיין, יליד פולין, שעלה לארץ שנה קודם לאחר שרכש במשך כמה שנים השכלה טכנית גבוהה במוסד אקדמי בצרפת, משם גם הביא עימו מכשירים, מכונות וציוד אחר לייצור תעשייתי שלא נראה כמותו לפני כן בארץ ישראל. 

בתחילה נקרא המקום בפשטות "בית החרושת", ולאחר זמן קצר שונה שמו ל"בית החרושת למתכת שטיין". הוא צמח והתפתח במהירות בזכות המיומנות הגבוהה של שטיין בתחום המתכת, ידע מקצועי שנדרש מאוד לנוכח התפתחות תחבורת הכרכרות בארץ.

זמן קצר לאחר תחילת הפעילות של בית החרושת העסיק שטיין כעשרים פועלים ואנשי מקצוע. העסק התפתח במהירות עצומה, ובתחילת המאה העשרים כבר עבדו בו כ־150 אנשי מקצועות המתכת, כששטיין מקפיד על טהרת העבודה העברית. בית החרושת הפך ליצרן מכונות שאיבה, מסננים למשאבות, מעקות ושערי ברזל, מכונות לייצור קרח, מכשירי מתכת לטחנות קמח ועוד. 

במושגי העת ההיא היה בית החרושת מפעל ענק, ולמרות זאת, בשל ניהול פיננסי כושל, הגיע לפשיטת רגל. זמן לא רב לאחר מכן נפטר שטיין ונקבר בחיפה, לשם עבר לגור לפני מותו.

חלוץ היוזמה התעשייתית בארץ ישראל היה חסר כל במותו, עד כי אלמנתו לא הצליחה לגייס את האמצעים שנדרשו כדי להקים מצבה על קברו. במקום מצבה שמו עובדי המפעל מסנן מים, ששטיין המציא וייצר בזמנו במפעל. המסנן נגנב מייד אחר כך. כעבור שנים הונחה מצבה על הקבר.

באדיבות שולה וידריך, חוקרת תולדות תל אביב

הסופרמרקט

מי חשב בשנים הראשונות של המדינה על לוקסוס כלשהו בכל מה שקשור בקניות? עקרת הבית הממוצעת היתה מרוצה אם היתה מכולת בסביבתה הקרובה, ודאגה לשמר יחסי ידידות קרובים עם המכולתניק שלה, כדי שישמור לה במדף למטה חתיכת דג לקרדה או חצי לחם, במיוחד בשנות הצנע הקשות.

ב־1956 הגה איש מכירות צעיר של חברת הביסקוויטים "פרומין" רעיון להקים בישראל הצעירה סופרמרקט מודרני, "כמו באמריקה". הוא פנה לאיגוד משווקי המזון בארה"ב, ביקש וקיבל רשימה של משווקי מזון יהודים, ובתוך זמן קצר טס לארה"ב עם שני שותפים, כדי לשטוח בפני המשווקים היהודים את רעיון הקמת הסופרמרקט העברי הראשון בארץ ישראל. עשרה מהם השקיעו במיזם, 25 אלף דולר כל אחד.

בשובם הקימו שלושת השותפים חברה תחת השם "שופר־סל", מקור השם נגזר מהביטוי הארמי "שופרא דשופרא" (הכי איכותי שיש). לוגו החברה היה איור של סלסילת מזון. אותרה קרקע פנויה ברחוב בן־יהודה בתל אביב, וב־28 באוגוסט 1958 נפתחו שעריו של ה"שופר־סל" הראשון בישראל.

הפתיחה עוררה התרגשות עצומה: אמריקה בישראל! המונים צבאו על דלתות הסופרמרקט עוד לפני שנפתחו, רובם כלל לא באו לקנות, כי ידם לא היתה משגת, אלא רק "להריח את חוצלארץ". מנהלי המקום נאלצו לסגור את הדלתות פעם אחר פעם כדי להתגבר על העומס. יותר מ־2,500 לקוחות השאירו בקופת ה"שופר־סל" יותר מ־20 אלף לירות ביום הקניות הראשון, סכום עצום לזמנים ההם. 

באותו יום שבתו כל המכולות בארץ, כמחאה על "גזילת הפרנסה". מאוחר יותר החל גל של רכילויות ומסע הלשנות בין עקרות הבית לגבי "מי הולכת ל'שופר־סל' ומי נשארת נאמנה למכולת השכונתית". היו גם בעלי מכולות שהחרימו לקוחות שנצפו קונים ב"שופר־סל", והפגנה גדולה של מכולתניקים נערכה בפתח ה"שופר־סל" ברחוב בן־יהודה. כעבור כמה חודשים הלכה המחאה ודעכה.

צילום: פריץ כהן/לע"מ

הבנק

הבנק הראשון בארץ ישראל הוקם בשנת 1848 בין סמטאות העיר העתיקה בירושלים בידי יעקב ולירו, נצר למשפחת אנוסים מספרד, שהוגלו לטורקיה לאחר הגירוש. אליו הצטרפו כמה שותפים, אבל מאחר שהוא היה הרוח החיה, נקרא הבנק בשם "בנק ולריו ושות'".

חיים, בנו של יעקב, היה בן 3 כשהבנק הוקם ובילה בצעירותו את רוב זמנו בין כותלי הבנק הקטן. בשנת 1880, בגיל 35, מונה למנהל הבנק. בכישרונו הרחיב מאוד את פעילות הבנק, הקים לו שני סניפים - ביפו ובדמשק, נתן הלוואות מימון לפרויקטים נדל"ניים גדולים, סיפק שירותים פיננסיים לממשלות העות'מאניות ולקונסוליות הזרות בירושלים והפך לצינור הראשי לחלוקת כספים מקהילות אירופה לישיבות בארץ ישראל. 

ב־1915, לאחר 67 שנות פעילות, סגר הבנק את שעריו, לאחר שלא עמד בתחרות מול בנקים אחרים שקמו בינתיים ותפסו את מקומם של הבנקים המשפחתיים. חיים ולירו עצמו הלך לעולמו שנים ספורות לאחר סגירת הבנק שנשא את שמו.

הבלש

דוד תדהר היה מהדמויות הססגוניות של ארץ ישראל ותל אביב הקטנה. הוא נולד ב־1897 בשכונת נווה שלום שליד יפו, בגיל 16 שיחק כדורגל במכבי תל אביב, ואחר כך שירת בגדודים העבריים ובהגנה. בשנת 1921 הצטרף למשטרת המנדט, שם נחשב לקצין מעולה, אבל פרש כעבור חמש שנים.

ב־1926 הקים תדהר משרד חקירות פרטי, שפעל במשך עשרות שנים. הוא כתב כמה ספרים על עבודתו כבלש. סידרה גדולה בת 28 חוברות בלשיות, שבה כיכבה דמותו, הקנתה לו מוניטין בארץ כולה כ"בלש העברי הראשון".

תדהר יזם מפעל חיים עצום בגודלו, שלא היה קשור דווקא בעבודתו כבלש: הוא ייסד, כתב, ערך והוציא לאור אנציקלופדיה בת 19 כרכים על 6,000 חלוצי היישוב ובוניו, שנחשבת עד היום לאחד ממקורות המחקר החשובים ביותר על ההיסטוריה של ארץ ישראל והתפתחות היישוב העברי. 

צילום באדיבות בצלאל תדהר

ההצגה

מקובל לחשוב שההצגה הראשונה בשפה העברית הועלתה בחג הסוכות של שנת 1890 על ידי תלמידי בית הספר "למל" בירושלים. היא נקראה "זרובבל" ונכתבה בידי משה לילינבלום. כמה שנים לאחר מכן, בחג הפסח של שנת 1894, הועלתה הצגה נוספת בעברית בשם "שולמית", הפעם על ידי חבורת חובבים שעשו שימוש באולם הייצור של "בית החרושת שטיין" שבשכונת נווה צדק.

ההצגה הראשונה בעברית של תיאטרון מקצועי רפרטוארי היתה "בלשאצר", שהועלתה על ידי התיאטרון הארץ־ישראלי (תא"י) ב־3 במארס 1925 בקולנוע "עדן" בתל אביב. קדם להצגת הבכורה נאום חוצב להבות של חיים נחמן ביאליק, כיאה להצגה ראשונה של תיאטרון מקצועי בארץ ישראל.

את התיאטרון ניהלה מרים ברנשטיין־כהן, שנחשבת לשחקנית התיאטרון המקצועית הראשונה בארץ ושיחקה בהצגה "בלשאצר". פעילותו מומנה בדרך ייחודית וחדשנית לתקופתו - מכירת מניות למשקיעים, שראו עתיד עסקי גדול לתיאטרון עברי בארץ ישראל.

צילום באדיבות רמי סמו, מנהל ארכיון "הבימה"

הלהקה הצבאית

הלהקה הצבאית העברית הראשונה הוקמה בשנת 1942. שמה היה "הלהקה הצבאית", והיא נוסדה כדי להנעים את זמנם של מתנדבי היישוב העברי שהתגייסו לצבא הבריטי. הלהקה פעלה מבסיס סרפנד (צריפין), שם ביצעו חבריה, בין תרגילי שדאות ורובאות, חזרות להופעות בנשפים, בכנסים ובמסיבות של חיילי ארץ ישראל בצבא המנדט.

צבי פרידלנד (במאי התיאטרון הלאומי הבימה) היה במאי הלהקה, עוזרו היה השחקן אליהו גולדנברג (אביו של דודו טופז), מרדכי זעירא היה המנהל המוסיקלי, ויעקב אורלנד היה אחראי לטקסטים. חודשים אחדים לאחר הקמתה הוקמה להקה מתחרה בשם "מעֵין זה", שהיתה להקת הזמר והבידור של הבריגדה היהודית.

"הלהקה הצבאית" פעלה פחות משנה, בגלל מיעוט פעילות. חלק מחבריה השתחררו 11 חודשים אחרי הקמתה, והאחרים הצטרפו ליחידות הלוחמות.

צילום: זולטן קלוגר/לע"מ

דייויד סלע הוא יו"ר המועצה לקידום המורשת הישראלית ועורך אתר נוסטלגיה אונליין. פרויקט מחקר "הראשונים" נועד לאתר את החלוצים הנחשונים והראשונים שפעלו בתחומים שונים בארץ ישראל

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו