חזרו עם לייק

באולמות המוארים של מטה פייסבוק שבעמק הסיליקון בקליפורניה, עודד מאייר ישב לבד. דווקא במטה של חברה ששמה לעצמה למטרה לחבר בין אנשים בכל העולם. "זו חוויה לא נעימה שם בפאלו אלטו (המכונה פאלו בקיצור בקרב אנשי החברה) - אנשים פשוט יושבים לבד לאכול צהריים", אומר מאייר. "אין את החיבור הזה עם אנשים, וזה מאוד משפיע על מצב הרוח שלך במהלך היום". 

מאייר, בן 38, במקור קיבוצניק מאלרום, היה נשוי טרי לזוגתו שמרית כשפייסבוק רכשה את סנאפטו הישראלית שבה עבד ב־2010, והעבירה את הפיתוח לארה"ב. 

"הכל היה מאוד גדול, ומאוד נוצץ, זו הייתה הרפתקה", הוא מספר על המעבר עם אשתו לקליפורניה. אבל הוא גם מדבר על הקשיים שבלהיות מהגר ולחיות בארץ זרה, שהיא לא הארץ שבה נולדת ושאת תרבותה אתה דובר. "זה הפער הגדול - אם אתה רוצה לדבר עם מישהו מהארץ, זה בבוקר לפני שאני הולך לעבודה - כי אחרי זה אין עם מי לדבר. וזה לא מחליף את האינטראקציה פנים אל פנים. אתה מדבר עם אנשים, אבל אתה לא מתראה איתם". 

במהלך השהות שם, נולדו למאייר שני ילדים. היה קשה לו, הוא מספר, להיות רחוק מהמשפחה, והוא הטיס אותם מעבר לאוקיינוס לא מעט כדי לראותם. לאשתו היו קשיים אחרים - להיות בבית עם שני ילדים, בשעה שההגשמה העצמית שלה נעצרה. 

מאייר מספר שהגביע הקדוש של עולם ההיי טק היא פאלו אלטו, העיירה בעמק הסיליקון שבה מצטופפות מרבית חברות הטכנולוגיה המובילות בעולם. היעד הוא להגיע לשם, ליוניברסיטי אווניו, הרחוב הראשי. "יש שם מגוון מטורף של אנשים", הוא אומר, "הצוות שלי בקליפורניה היה מורכב מאנשים מחמש יבשות שונות. כמנהל זה אתגר. סגנון התקשורת שונה וגם היכולות מאוד שונות". ובניגוד קודר ליכולת, מאייר מציין ביובש כי "למי שהוא לא מהסיליקון וואלי, השוק שם מאוד תחרותי ומוגבל.

"התחברנו בעיקר לאנשים שהם מהגרים, אלה היו החברים שלנו. הייתה לנו חברה מארגנטינה, למשל". ועדיין, נוהגי המקום שונים, ובניגוד לישראל, שבה פגישה בין שני צאצאים למשחק יכולה להימשך שעות ו"הם כבר אכלו ארוחת ערב וקילחנו אותם", בבירת עמק הסיליקון אין דברים כאלה. "שם זה לא קיים", מספר מאייר. "שם, אם אתה רוצה, אתה קובע 'פליי דייט' וזה לשעה ולא יותר".

"בסופו של דבר, ישראלים מפתחים חברויות עם ישראלים", תמר בר לב // צילום: יהושע יוסף

לעודד ולאשתו היה ברור עוד בטרם יצאו לקליפורניה כי הם חוזרים לכאן, אבל הילד השני נתן את החותמת הסופית. עודד: "הייתי בבית, חזרתי מחופשת הלידה (בפייסבוק מעניקים לעובדים מכל מין חופשות לידה נדיבות בתשלום - נ.ל.) ואז אמרתי - זה זמן טוב להחזיר אותם בלי הקשיים של ההסתגלות". למזלו, בדיוק עם תום הפרוייקט שבו עבד פתחו פייסבוק את המרכז שלהם בישראל. 

בניגוד למנהלים שבדרך כלל מזעיפים פנים לעובדים שעוזבים, המנהלת של מאייר הייתה מאוד פתוחה, אולי בגלל שגם היא, אינדונזית, רחוקה מהמשפחה שלה. "לא היה את התירוץ של 'מה אני אעשה בחזרה בישראל", אומר מאייר. "זה בעצם אותו מעסיק, אותו פרויקט, אין סיבה אמיתית שאני אעשה את זה שם ולא פה". וכך יצא שרועי טיגר, מנהל אחר שהיה למאייר ועכשיו משמש כמנהל בכיר בפייסבוק ישראל, דווקא שמח שיבוא מישהו מהמטה ויעזור לצוותים לגדול.

לצד ההשתלבות בחברה בישראל, מאייר מספר על הלם תרבות, ועל אשתו שטרם מצאה את מקומה כאן. "אבל יותר קל לה פה", הוא אומר, ומציין לטובה את העובדה שיש כאן את מעגלי התמיכה של המשפחה והחברים. "אפילו הקהילה הפשוטה של גינה אחרי הגן". 

"אני מרגיש הרבה יותר קרוב למהנדסים שלי", הוא מסכם. "יש לי מישהי שעשתה עליה. היא קרובה והיא רוצה שידברו עברית לידה - הקרבה היא שונה לגמרי, רמה אחרת של ביחד".

אתגר החברים

הסיפור של גיא מרדכי (35) אחר לחלוטין. אם מדברים על הסללה של תלמידים, הרי שמרדכי הוא צדו האחר של המטבע - הסללה לעילית. כבנו של קצין בחיל האוויר, הנדודים אינם זרים לו ואחרי לא מעט מעברים התבססה המשפחה בראש העין וגיא למד בתיכון שהיה שייך לאוניברסיטת תל אביב והופרט, במגמה טכנולוגית.

כבוגר המגמה, גויס לעוצבה 8200 של חיל המודיעין. אמנם רבים מתייחסים ל־8200 כאל "יחידה", אבל הכינוי מטעה: בפועל מדובר במסגרת צבאית בסדר גודל של אוגדה, המכונה גם עוצבת הסיגינט. מרדכי גויס לתחום שכיום משויך לאבטחת המידע ("סייבר"), המשיך לקצונה וניהל מספר צוותים ומכאן, בעצם, דרכו הייתה סלולה, כפי שהוא מעיד בעצמו: "החיים המקצועיים שלי התחילו ב־8200". 

לאחר השירות הצבאי הצטרף מרדכי לחברת הזנק של יוצאי היחידות הטכנולוגיות של חיל המודיעין בשם C4 (כינוי של חומר נפץ פלסטי), ועבד שם במשך מספר שנים. לאחר כמה שנים נרכשה החברה על ידי אלביט מערכות, והפכה לגרעין ההקמה של סייברביט - חברת אבטחת המידע של קבוצת אלביט. 

גיא: "בישראל, הניסיון שלך לפעמים לוקח אותך מאוד רחוק, והקשרים משחקים תפקיד. בארה"ב זה שונה: יש רף מאוד אחיד, וכולם צריכים לעבור אותו. במערכת כל כך גדולה, אין דרך אחרת להתמודד עם ביקוש היתר הזה"

רעייתו של גיא, מעיין, גדלה בסיליקון וואלי. אימה היא יהודיה אמריקאית, והמשפחה עברה לכאן בשנות התשעים. מעיין, כמו גיא, מגיעה גם היא מרקע טכנולוגי, ולא רק מהבית - היא עצמה הייתה מהנדסת ב־AT&T והשניים הכירו בלימודים. 

לאחר הרכישה של חברתו בידי אלביט, גיא התלבט. הוא ומעיין הגישו מועמדות למספר תוכניות של מנהל עסקים בארה"ב ולבסוף התקבלו לתוכנית היוקרתית של אוניברסיטת סטנפורד, והעתיקו את מגוריהם אל מעבר לים. הכוונה שלהם הייתה ברורה: לרכוש השכלה וכלים אחרים, ולקבל ניסיון אחר שיעזור להם לתרגם את ההשכלה האקדמית לניסיון מעשי, ואז לחזור לישראל כשהם מביאים את הכלים האלה עימם. 

אלא שלכל אחד מהם היו יעדים אחרים: גיא בעצמו היה מרותק מהאפשרות ליצור הזדמנויות כלכליות באמצעות טכנולוגיה, ואילו מעיין כיוונה יותר לתחום החינוך. כך או כך, שניהם ראו צורך להחזיר לחברה על ההזדמנויות שניתנו להם בחיים, כאלה שאולי לא ניתנות לאחרים, שלא היו מגיעים לעבוד בפייסבוק. 

וגם להם לא היה קל: השניים השקיעו את החסכונות ולקחו הלוואות כדי לממן את שכר הלימוד בתוכנית היוקרתית. כששאלתי אותו אם לא מדובר בהימור, מרדכי משיב בפסקנות כי מדובר בהשקעה. "הסטטיסטיקה מראה שזה לא מהלך עתיר סיכון", הוא אומר. 

לקראת סוף השנה השנייה בסטנפורד, נולד לשניים ילד. הם היו מושקעים בלימודיהם, אבל הגמישות של התוכנית גם אפשרה להם לבנות את התא המשפחתי. 

אתגר נוסף היה התחרות האדירה. "יש המון ביקוש והמון תחרותיות, באופן כללי", מספר מרדכי, "לתוכניות אחרות, למשרות אחרות - חיפוש העבודה הוא עבודה בפני עצמה". הוא מדגיש את ההבדלים בין כאן לשם: "בישראל, הניסיון שלך לפעמים לוקח אותך מאוד רחוק, והקשרים משחקים תפקיד. בארה"ב זה שונה: יש רף מאוד אחיד, וכולם צריכים לעבור אותו. במערכת כל כך גדולה, אין דרך אחרת להתמודד עם ביקוש היתר הזה". 

"הרגיש לי קשה ומאתגר שאני מתראיין למשרות מסוימות ואנשים מהכיתה שלי שמתראיינים לאותה משרה עוברים. איך זה יכול להיות שיש לי יותר ניסיון ויכולת שמתאימה לתפקיד ובכל זאת לא הצלחתי לעבור? לקח לי זמן ללמוד איך ללמוד, להבין איך הם בוחנים את הידע בסופו של דבר...מנסים לראות דברים שמתרגמים בצורה כוללנית יותר בצורות אחרות". מרדכי הבין שהוא אולי בין הטובים ביותר מהמקום שממנו הוא בא - אבל כך גם כל מי שמסביבו, והתחרות נותנת את אותותיה. 

ואלה לא היו הקשיים היחידים. "ראיתי את הקשרים החברתיים שלי משתנים", מספר גיא. 

"יש לי חבר טוב שעבר לחוף המזרחי, והחלק הקשה שהיה לו זה למצוא זמן לכולם בביקורים הקצרים בארץ. הוא אמר חצי בצחוק, חצי בעצב ש'אתה תראה שאחרי כמה שנים בארה"ב יהיו לך פחות חברים'. החברויות ששרדו את המרחק זה עם אנשים שהיו מאוד קרובים אלי, בדומה למשפחה. החברים והמשפחה קיבלו והבינו. זה לא היה קל לי, וליצור מחדש מערכות יחסים כאלה כשאתה נמצא שם זו הרבה השקעה. הרגשתי את זה גם אישית ומשפחתית, ומאוד קשה למצוא תחליף לאינטראקציה פנים אל פנים. הביקורים שלנו בארץ או כשהמשפחה הקרובה באה לבקר שם אף פעם לא היו מספיקים". 

וגם כאן, הקשרים הישראליים, בסופו של דבר, השפיעו. "בסוף השנה השנייה קיבלתי טלפון מעידן טנדלר, שעבד בזמנו באותה קבוצה באלביט שרכשה את ההזנק שהייתי בו, והוא סיפר לי שהוא עזב את אלביט והתחיל לעבוד על הזנק משלו. הוא היה צריך מישהו שיתניע את הפעילות בארה"ב", אומר מרדכי בהתכוונו ל־Fortscale הישראלית, שלפני כמה חודשים נמכרה לענקית האבטחה RSA.

"זו הייתה שנה מרתקת", הוא מספר. "מצד אחד, לבנות משהו חדש ולהתעסק במגוון של דברים, בפיתוח עסקי ובמכירות, לתדרך עיתונאים על דברים שאנחנו מוציאים לשוק - ולתקשר את זה לצוות בישראל. זו הייתה דרך ממש טובה לחבר בין הידע שקיבלתי בסטנפורד, ובין משהו מעשי". במקביל, גם אשתו מעיין מצאה לעצמה מימוש, והצטרפה כמנהלת מוצר להזנק בתחום החינוך.

אחרי שנה בפורטסקייל, וכמו במקרה של מאייר, גם כאן לרועי טיגר היה תפקיד בעיצוב גורלות. נפתחה בפייסבוק הזדמנות (מרדכי מקפיד לתאר כמעט כל דבר כ"אתגר" או כ"הזדמנות", אולי עדות לחשיבה החיובית שלו) "לעשות אבטחה, אבל בקנה מידה מאוד גדול", כפי שמתאר גיא, "לבנות טכנולוגיה שתשרת מאות מיליוני אנשים ובמקום שיותר פונה לאנשים ולצרכנים, ולתת להם חוויה יותר טובה. זה היה תחום שלא התמחיתי בו קודם". הוא מודה שגם הסקרנות שיחקה תפקיד - הוא שמע על קצב העבודה המהיר בפייסבוק והיה סקרן לראות מבפנים איך החברה מתנהלת. 

גם כאן גיא נאלץ לעבור את הרף האחיד שסיפר עליו - כמה סבבים של ראיונות, אבל בסופו של דבר הוא התקבל והחל לעבוד במטה שבמנלו פארק, כאשר התחום שהוא מתעסק איתו זה ספאם, דואר זבל בפי העם: גופים המשתמשים בפייסבוק למטרות רווח כלכלי או למשוך קורבנות לתרמית. 

בניגוד למאייר, מרדכי הצטרף כבר לחברה גדולה, ולא קיבל את תחושת הבדידות שבקפיטריה בארוחת הצהריים. הקבוצה שלו נהנתה מתחושה של צוות עילית - צוות משימה שנועד לפתור בעיה ספציפית, עם גאוות יחידה משלו. הצוות שלו כלל עובדת מהודו, מנהל מיוון, ועובדת נוספת מוויטנאם. "היינו אוכלים ארוחות צהריים ביחד, לא הרגשתי שם תחושת בדידות", הוא אומר.

אבל מרדכי, בדומה למאייר, גם מתאר צדדים פחות זוהרים של שדרות האוניברסיטה, מהרחובות הראשיים של פאלו אלטו, בירת עמק הסיליקון והעיר הסמוכה למנלו פארק, ולמאונטיין ויוו, שבה שוכן למשל מטה גוגל. 

"הסביבה שם מאוד הישגית, לטוב ולרע", אומר גיא ומציין עובדה שנשמעת יבשה, אבל לא פשוטה במהותה אם חושבים עליה - פאלו אלטו היא בירת ההתאבדויות בקרב נוער ובוגרים-צעירים במחוז סנטה קלרה אליו היא משתייכת. 14.1 מקרים לכל מאה אלף תושבים, כאשר רבים מבני הנוער סובלים מבריאות נפשית ירודה ודיכאון חמור. ב־2015 הקדיש לכך ירחון "האטלנטיק" כתבה תחת הכותרת "התאבדויות עמק הסיליקון".

תמר: "לפעמים זה נראה מאוד זוהר לעבור לעבוד בחו"ל, אבל במציאות - מאוד קשה לעזוב את כל המשפחה הכי קרובה ואת החברים. עברתי לבד, לא עם בן זוג או עם ילדים. לוקח זמן עד שאתה מפתח חברויות קרובות, בעיקר חברויות נפש"

ולמרדכי יש הסבר. "כשאתה שם קבוצה סוציו אקונומית חזקה וקבוצה של אנשים שאפתניים שרוצים להצליח - יהיה מישהו בראש הפירמידה...וזה יוצר באיזשהו מקום לחץ והשפעה סביבתית קשה. באופן טבעי יש דינמיקה כזו, על אף שהיא לא מוצהרת. זה אזור מאוד עשיר. עמק הסיליקון. משפחה שמרוויחה פחות מ־200 אלף דולר בשנה נמצאת במעמד בינוני ומטה. וזה נשמע מוזר, אבל זה אזור מאוד יקר ועשיר ועתיר הזדמנויות...יש שם אנשים יוצאי דופן עם נטייה טבעית לטכנולוגיה והנדסה ומדעים שרוצים להצליח".

ואלה לא בהכרח הערכים שגיא ומעיין רצו שילדיהם יגדלו עליהם. לשמחתו, בתחילת השנה החמישית שלהם בארה"ב נפתח תפקיד חדש בפייסבוק ישראל כמנהל מוצר. "מי שהיה ראש הקבוצה פנה אלי, והוא ידע שאני ישראלי לשעבר והכיר את הניסיון שלי ושאל אם זה יכול להיות רלוונטי", מספר גיא.

"החיבור לחברים ולמשפחה שלנו הוא כאן בישראל, גם היה חשוב לנו להקנות לילדים את החינוך והערכים המתאימים, הרגשנו שאת חלקם אפשר להקנות בצורה יותר טובה פה, וראינו בסופו של דבר את עצמנו חוזרים לפה כדי לבנות הזדמנויות כאן...יש בזה משהו מאוד קורץ. לבנות משהו גם נגד האתגר. זה עניין אותנו גם ברמה האישית והמקצועית וגם ברמה האידיאולוגית. לפעמים יותר מעניין להצליח נגד הסיכויים". 

הסטורי של סבתא

תמר בר לב היא הצעירה שבחבורה. בת 31 בסך הכל, אבל בניגוד לשני בעלי המשפחות, היא דווקא אחת שמעברים לארץ זרה לא זרים לה - ילידת ראשון לציון, למדה פיזיקה והנדסת חשמל באוניברסיטת תל אביב, ואת ההתמחות שלה עשתה במקום יוקרתי למדי: מאיץ ההדרונים הגדול, פרויקט הדגל הנוכחי של גוף המחקר האירופי CERN שבו בין השאר, מחפשים אישושים חדשים ל"חלקיק האלוהי", וגם חלקיקים אחרים. בר לב עבדה על הכבלים המחברים בין הגלאים שבתוך המאיץ הסמוך לשדה התעופה של ג'נבה. 

אחרי שלושה חודשים שבה בר לב ארצה והתחילה את דרכה בעולם הסטארט אפים. לאחרונה, שבה משהות של שלוש שנים בתפקיד בלונדון, לאחר שמגייסים של פייסבוק פנו אליה ושאלו אם תרצה לבוא לעבוד כמהנדסת בחברה. 

בשהותה בבירה הבריטית התרכזה תמר בלמידת מכונה, או בשפה פשוטה יותר "בינה מלאכותית" - בהתחלה כמהנדסת ולאחר מכן כראש צוות. המוצר שעבדה עליו הוא מוצר שמוכר לרבים מבני הנוער - הסטורי באפליקציה של פייסבוק. סטורי הוא כמו פוסט, אלא שאחרי 24 שעות מתפוגג כלא היה. עוד עבדה בר לב על הפעלולים שבמצלמה המשולבת באפליקציה. בשלב מאוחר יותר היא עברה לתמוך בתחום של למידת מכונה לטובת מוצר קצת יותר רציני - וורקפלייס, הכלי של פייסבוק עבור מקומות עבודה. 

"לפעמים זה נראה מאוד זוהר לעבור לעבוד בחו"ל, אבל במציאות - מאוד קשה לעזוב את כל המשפחה הכי קרובה ואת החברים", היא מספרת. "עברתי לבד, לא עם בן זוג או עם ילדים. לוקח זמן עד שאתה מפתח חברויות קרובות, בעיקר חברויות נפש, ועד שזה קורה, אני למעשה לבד בעיר חדשה, במציאות שלא הכרתי". 

בסוף זה קרה, ותמר טיפחה לעצמה חבורה של חברים מהעבודה מכל העולם, ועדיין, החברים הכי טובים שלה בלונדון היו ישראלים. "המון אנשים עשו מעבר לכאן, אבל ישראלים בסוף מפתחים חברויות עם ישראלים. בורכתי פה בחבורה שאני מאוד אוהבת".

מה שדחק בה לחזור היה בין היתר הקשר המיוחד עם סבתה. "סבתא שלי שאני מאוד אוהבת ומעריצה, משתמשת כבדה בפייסבוק וגם אינסטגרם. חוץ מזה, הגעגועים היו כבדים". מצד שני, תמר הייתה מאוד שמחה ביום שסבתה פרסמה את הסטורי הראשון שלה.

תמר: "לפעמים זה נראה מאוד זוהר לעבור לעבוד בחו"ל, אבל במציאות - מאוד קשה לעזוב את כל המשפחה הכי קרובה ואת החברים. עברתי לבד, לא עם בן זוג או עם ילדים. לוקח זמן עד שאתה מפתח חברויות קרובות, בעיקר חברויות נפש"

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו