"עכשיו אני גאה גאה גאה"

יום רביעי השבוע, 15:00. טקס סיום קורס קצינים בבסיס חיל האוויר עובדה שבנגב. עשרות צוערים צועדים על מגרש המסדרים לעיני בני המשפחות הנרגשים. בעוד רגע יקבלו את דרגות הקצונה המיוחלות, הכובעים יתעופפו באוויר, ובני המשפחה יירדו מיציע האורחים הקטן לפגוש את הקצינים הטריים, לחבק, לנשק, לטפוח על השכם.

עזאם עזאם צופה בבנו, סגן מוטי עזאם, מקבל את דרגות הקצונה, ועל פניו התרגשות עצומה. "הלב מתפוצץ מגאווה ומשמחה", הוא אומר. "כל איבר בגוף שלי חוגג. מבחינתי זאת סגירת מעגל מטורפת ותחושת ניצחון שקשה לתאר במילים".

"עסקה סודית" עם מובארק

המעגל הזה נפתח ב־6 בנובמבר 1996, כשעזאם, דרוזי תושב הכפר מראר שבגליל התחתון, טכנאי מכונות תפירה בחברת "תפרון" מכרמיאל, נעצר בקהיר. החשד: ריגול לטובת ישראל. המצרים פועלים במהירות ובנחישות: הם מציגים כראיה פיסות בד ספוגות בדיו סתרים, שנתפסו ברשותו של עזאם, ומנהלים משפט מהיר ופומבי נגדו ונגד עימאד א־דין איסמעיל, מנהל עבודה מצרי במפעל "תפרון".

המשפט משודר בטלוויזיה המצרית, והתמונות שמגיעות לישראל קשות לצפייה. דרוזי ישראלי בן 33, נשוי ואב לארבעה, ששירת כלוחם בגולני, נראה באולם המשפט סוקר בבהלה את הנוכחים מבעד לסורגים של כלוב מתכת. ב־31 באוגוסט 1997, בחלוף תשעה חודשים מיום מעצרו, הרשיע בית המשפט המצרי בקהיר את עזאם בעבירת ריגול, וגזר עליו 15 שנות מאסר עם עבודת פרך.

בביתו שבכפר משחזר עזאם ברהיטות את הימים ש"בילה" בכלא המצרי. זוכר כל פרט. "עם המעצר חרב עלי עולמי. הייתי בהלם מוחלט. בשבוע הראשון מצאתי את עצמי מועבר ממקום למקום, מחקירה לחקירה. לא ידעתי איפה אני, כל הזמן הייתי אזוק, עיניי היו מכוסות, והפחד שיעלימו אותי היה ממשי".

רק מקץ שבוע, כשפגש את הקונסול הישראלי במצרים, יהושע (שוקי) גבאי, חש מעט הקלה. "נרגעתי, כי הקונסול הבהיר לי שראש הממשלה נתניהו מודע למצב ופועל לשחרורי. טענתי כל הזמן שאני חף מפשע, שאין שום קשר ביני לבין ריגול, שנפלה כאן טעות.

"בדיעבד, בערך שנה אחרי השחרור, התברר לי שהתיק נגדי היה תפור, מוכן מראש, פשוט נשלף מהמגירה. אני שימשתי כלי במלחמה של הממשל המצרי נגד 'תפרון', נקמה על רקע סכסוך עסקי בין הנהלת החברה לדרגים הכי בכירים בממשל. המצרים הצליחו, וכמה חודשים אחרי המעצר שלי, 'תפרון' נטשה את מצרים.

"אני שילמתי את המחיר. הייתי עובד תמים של חברה, שנפל קורבן ושילם מחיר כבד על לא עוול בכפו. אין ולא היה לי שום קשר לריגול למען ישראל. כשהשופט הודיע בדרמטיות על עונש של 15 שנות מאסר עם עבודת פרך - מסך שחור ירד עלי. הרגשתי שחיי הסתיימו, שהכל אבוד. כל המחשבות, החלומות, התקוות - הכל נהרס בִן־רגע". 

בשנה החמישית למאסרו נתקף עזאם דיכאון והחליט לשים קץ לחייו. "הייתי כלוא בתא מצחין, ישנתי על הרצפה, התרחצתי במים מדלי שבו גם עשיתי את צרכיי. אני סבלתי והמשפחה שלי סבלה. חשבתי שאם אמות, אפתור את הבעיה לכולם. אגרתי תרופות שקיבלתי בכלא נגד כאבי ראש וכאבי בטן, ובלעתי חופן כדורים. סוהר מצא אותי שוכב על רצפת התא מחוסר הכרה.

"פינו אותי במצב קשה למרפאה של הכלא, שם עשו לי שטיפת קיבה. אושפזתי לשבוע, ואחרי שהתאוששתי, הצבתי לעצמי מטרה: לשרוד את שנות המאסר שנגזרו עלי ולא לאבד שוב תקווה.

"אישרו לי להחזיק רדיו בתא, ובדרך נס הצלחתי לקלוט את רשת ב׳ ולשמוע מה קורה בארץ, כולל החדשות לגביי. את הפרט הזה שמרתי בסוד מהסוהרים.

"שמרתי על כושר גופני, יום־יום עשיתי כפיפות סמיכה וקפצתי בחבל שנתנו לי הסוהרים תמורת קופסאות סיגריות מרלבורו, שקיבלו ממני. את הסיגריות הם מכרו מחוץ לכלא. זה קנה אותם, וכך קניתי לעצמי קצת יחס חם מהם".

ב־5 בדצמבר 2004 הגיע יום השחרור המיוחל. "זה בא משום מקום. בלי התראה מוקדמת, בלי רמז קל שבקלים", הוא משחזר בהתרגשות. "חצי שנה לפני כן עצרה ישראל שישה סטודנטים מצרים שניסו לחצות את הגבול ממצרים, באזור ניצנה שבנגב. הם נחשדו בריגול לטובת מצרים, ואני קיבלתי אז מסר מראש הממשלה אריאל שרון, שלפיו ששת הסטודנטים שנעצרו לא יראו אור יום, כל עוד אני בכלא המצרי.

"ממה שסיפרו לי אחרי השחרור, נרקמה עסקה סודית בין גמאל מובארק, בנו של נשיא מצרים, לבין השרים אבי דיכטר וסילבן שלום, כדי לספק למובארק סולם לרדת מהעץ בפרשה ולשמור על הכבוד שלו. הסטודנטים האלה נעצרו על ידי צה"ל, ואז מובארק החזיר אותי תמורתם. זה באמת מה שקרה: אני הוחזרתי לישראל תמורת אותם שישה סטודנטים".

עזאם עזאם שוחרר מהכלא המצרי ב־4 בדצמבר 2004. "בפעם הראשונה אחרי שמונה שנים יצאתי משער כלא טורה הידוע לשמצה. הכניסו אותי לג'יפ, כיסו את עיניי ואזקו את ידיי. אחרי 20 דקות הגענו למשרדי המודיעין המצרי בקהיר. ראיתי חדר יפה ומסודר, ומולי ישב גבר, שבישר לי שקיבלתי חנינה מהנשיא מובארק ושאני הולך הביתה. הייתי המום.

"השעה היתה 7 בערב, והאיש הזה אמר לי: 'לך לישון בחדר שהכינו לך, מחר על הבוקר יוצאים לדרך'.

"לא היה לי פשוט לישון על מיטה אחרי 2,950 ימים של שינה על מזרן ברצפה. לא הצלחתי להירדם. אני זוכר שבמשך 55 דקות עשיתי 18 אלף קפיצות בחבל.

"ב־6 בבוקר, אחרי שלא עצמתי עין כל הלילה, יצאנו לדרך. בלי אזיקים, בלי כיסוי עיניים, בשיירה של רכבי ביטחון של המודיעין המצרי. שש שעות נסיעה, עד מעבר טאבה".

עזאם ביום שחרורו מהכלא המצרי (מוטי, אז בן 9 וחצי, עטוף בדגל ישראל). "הרגשתי לרגע כוכב ריאליטי, אבל המציאות טפחה על פניי" // צילום: גיל אליהו

הגיהינום של עזאם הגיע לסיומו במהלך מתואם, שארך דקות ספורות בלבד. "קצין מודיעין מצרי לקחת אותי בג'יפ לשטח המפורז במעבר, שם המתינו יצחק אילן, סגן מפקד השב"כ באותם ימים, וששת הסטודנטים המצרים. אני ירדתי מהג'יפ, הסטודנטים עלו עליו - ואז אילן ואני חצינו את הגבול לישראל. שם חיכה לנו האלוף יואב גלנט, שהיה מזכירו הצבאי של ראש הממשלה שרון.

"אני זוכר שחיבקתי את גלנט, והרגשתי שאני מחבק את מדינת ישראל. הייתי שיכור מרוב אושר. העייפות נעלמה, למרות 36 שעות ללא שינה. הרגשתי שהתעוררתי לחיים חדשים".

מאילת הוטס עזאם לתל אביב, למפגש קצר עם ראש הממשלה שרון, ומשם המשיך לביתו שבכפר מראר, במכונית השרד של שר הבריאות דאז, דני נווה, שהתלווה אליו. בכפר המתינו לו יותר מעשרת אלפים איש, שלא הפסיקו לשיר, לרקוד ולחבק. עזאם נישא בתהלוכה על כתפיים, עטוף בדגל ישראל ונושא על ידיו את בן הזקונים שלו, מוטי, שהיה אז בן 9 וחצי. באותו מעמד אמר בהתרגשות את שלוש המילים, שהפכו מאז לסמלו המסחרי: "אני מודה, מודה, מודה". 

"כשאבא חזר, הרגשתי חלום"

עכשיו, כשהוא שוב עטוף בדגל ישראל ובנו מוטי מקבל את דרגות הסגן וזוכה לברך בטקס בשם הצוערים, שוב מציפה את עזאם התרגשות עצומה.

"זה בדיוק כמו אז, ביום ששוחררתי. בשני המקרים ההתרגשות זהה, ובשניהם מדובר בהגשמת חלום. לא פחות. רגעים שבהם הלב מתמלא בגאווה, בתודה ובאושר עילאי".

כשעזאם נעצר, מוטי היה תינוק בן שנה וחצי. "גדלתי בלי אבא בבית", הוא מספר. "רק עם אמא שלי, שתי אחיות ואח. ככל שהתבגרתי, כך החוסר של אבא הורגש יותר ויותר. הדודים שלי ניסו להשלים את החסר, אבל משהו בבית היה חסר.

"בכיתה א' כבר הבנתי יותר, אבל עדיין לא ידעתי מה קרה לאבא שלי. ידעתי שכדי לפגוש אותו אני צריך לנסוע עם אמא ועם הדודים באוטו למקום רחוק ולוותר על שבוע לימודים בבית הספר. אני זוכר את הביקורים במצרים, את הכלא של אבא, את טריקת דלת הברזל בתא שלו, את הפרצופים של הסוהרים שהוציאו אותו אלינו לביקור".

לא ניסית לשאול את המבוגרים מה קורה איתו?

"מבחינתי, זה היה מצב נתון. לא היו שאלות ולא היו הסברים. עד שהגיע יום השחרור שלו, וגם זה בא בהפתעה. הייתי אז בן 9 וחצי. כל היום חיכיתי, קנו לי בגדים חדשים, והתרגשתי מאוד. השעה היתה 10 בערב, ומסביב לבית כבר היו אלפי בני אדם.

"אני זוכר את שיחת הטלפון הראשונה שלי עם אבא, כשהוא עוד היה בתל אביב. בפעם הראשונה בחיי שמעתי את הקול שלו בטלפון. בגלל ההתרגשות העצומה בכיתי, וגם אבא בכה.

"כשהוא הגיע הביתה, הרגשתי שאני בחלום. זה היה רגע שלא אשכח לעולם".

אלא שימי האופוריה של החופש חלפו במהרה. שבע השנים הראשונות שאחרי השחרור לא היטיבו עם עזאם עזאם. "כשנעצרתי במצרים עזבתי מאחוריי, על כורחי, אישה צעירה, אמל, שני בנים ושתי בנות. מוטי היה בן שנה וחצי, אינס, בתי הגדולה, היתה בת 10, בני זוזו היה בן 9, והבת שיפה בת 5.

"שמונה שנים הם המשיכו לגדול בלי אבא, וכשחזרתי - גם הם עברו טלטלה, שחייבה אותם לחשב מסלול מחדש, עם אבא בבית. זה לא היה קל, עברתי תקופה לא פשוטה".

במסגרת ההתמודדות עם מצבו החדש אושפז עזאם במחלקה פסיכיאטרית בבית חולים בירושלים, לבירור עוצמת הפוסט־טראומה שממנה סבל. "בכלא המצרי היתה לי רק משימה אחת - להחזיק מעמד ולחזור הביתה כמו גבר ובראש מורם, למען המשפחה שלי. לא חשבתי מה יהיה ביום שאחרי.

"כשחזרתי, הרגשתי כמו מישהו שיצא מתוכנית ריאליטי. כל המדינה כרכרה סביבי. מי לא בא לבקר אותי בבית? שרים, חברי כנסת, עיתונאים, אישי ציבור, אנשי עסקים. וגם עמך ישראל. הייתי בטוח שאשיג כל מה שרק ארצה, שיציעו לי עולם ומלואו. הייתי בטוח שאני מסודר לכל החיים. 

"אבל המציאות טפחה על פניי. 15 דקות התהילה עברו־חלפו מהר, ועם הזמן כולם נעלמו ונשארתי לבד, בהבנה שאני צריך למצוא עבודה, לפרנס את המשפחה שלי ולתפקד כאבא וכבעל במשרה מלאה, למרות כל מה שעבר עלי".

לא מתחרט על "הישרדות"

במשך שמונה שנות שהותו בכלא המצרי המשיך עזאם לקבל שכר מ"תפרון", בכספים שהועברו לחברה על ידי מדינת ישראל. גם בחמש השנים הראשונות אחרי שובו המשיך לקבל שכר חודשי מהחברה, בהוראת ראש הממשלה שרון. הוא ניסה להתפרנס בכמה עבודות, ובכולן לא התמיד. במשך שנתיים נשאר בלי תעסוקה כלל, מלבד כאשר נקרא פה ושם להרצות על תקופת השהייה בכלא.

"עבדתי כאיש מכירות בחברת פלאפון, כמנהל סניף ברשת 'אייס' ובעבודות נוספות, אבל זה לא התאים לי. היו תקופות שחתמתי לקבל דמי אבטלה. אנשים שפגשו אותי היו שואלים אותי מה אני עושה, ועניתי להם שאני לא עושה. זה היה הכי קשה".

נקודת האור היחידה בתקופת השפל ההיא נרשמה במאי 2005, כשנבחר להיות אחד ממדליקי המשואות בטקס יום העצמאות ה־57 בהר הרצל. "השר דני נווה, שעמד בראש ועדת השרים לענייני סמלים וטקסים, התקשר ובישר לי שנבחרתי. בשבילי זה היה הסימן שחזרתי לישראליות האמיתית. הרגשתי שהחזירו לי את הכבוד, שנרמס במשך שמונה שנים במצרים.

"אני מאחל לכל אדם לעמוד במעמד המרגש הזה, שכל עם ישראל צופה בו. עבורי זה היה כבוד עצום שלא אשכח לעולם. אבל מהר מאוד הבנתי שעם כבוד אי אפשר ללכת למכולת".

השינוי המיוחל בחייו הגיע בסוף 2011, כשהתקבל לעבודה כטכנאי בבתי הזיקוק במפרץ חיפה. כמה ימים אחר כך קיבל את ההצעה המפתה להשתתף בצילומי עונת ה־VIP של "הישרדות", ששודרה בערוץ 10. "ישר בן מרדכי, מנכ"ל בתי הזיקוק, אישר לי להשתתף בתוכנית, ועל כך אני מודה לו עד היום. כשחזרתי המשכתי לעבוד בבתי הזיקוק, שם אני עובד עד היום ומאוד מרוצה. אני מפרנס את המשפחה שלי בכבוד, הולך בראש מורם ושומר על כבודי".

עד היום יש הטוענים שעזאם עזאם הוא המנצח האמיתי של "הישרדות VIP" בתאילנד (שבה זכה לבסוף השחקן איתי שגב). הוא עבר היטב את המשימות הפיזיות, התחבר לבוקי נאה, יוליה פלוטקין ונטלי דדון, והצליח להיות המושבע הראשון - דבר שהבטיח לו את זכות ההצבעה בערב הגמר.

"ידעתי שאני חייב לשמור בתוכנית על כבוד משפחתי וכבוד העדה הדרוזית. לא הלכתי שולל אחרי בחורות בביקיני ושלל פיתויים שהיו שם, ומצד שני, הייתי תמים ולא הבנתי שבמשחק הזה צריך ללכלך ולהוליך שולל. גם היום אני שומר על קשר עם כמה מהשורדים, בעיקר עם בוקי ונטלי".

היית עושה את זה שוב?

"ללא ספק. אני מצטער רק על דבר אחד: שבגמר הגדול, אני ובוקי הצבענו לאיתי שגב ולא לענת הראל, שהגיע לה לזכות. זה היה סוג של נקמה על כך שענת, ביחד עם איתי תורג'מן ואנה ארונוב, הדיחו אותנו. ככה הגשנו לשגב את המיליון על מגש".

עזאם: "מתנגד לחוק הלאום"

מי שמזדמנים לכפר מראר, בעיקר בסופי השבוע, עלולים להתבלבל ולחשוב שמדובר בבסיס צבאי. מאות צעירים במדים, נושאי נשק, הולכים ברחובות לצד עשרות מכוניות צבא ומשטרה. במראר יותר מ־22 אלף תושבים, 65 אחוזים מהם בני העדה הדרוזית, והשאר מוסלמים ונוצרים.

רבים מצעירי הכפר משרתים בצה"ל, במשטרת ישראל ובשאר זרועות הביטחון, בכלל זה ביחידות עילית מובחרות, מתוך תודעת שייכות ורצון לתרום לביטחון המדינה. התושבים טוענים שהנאמנות למדינה נחשבת כאן לערך עליון, ודגלי ישראל מונפים בכפר בגאווה רבה.

בטקס סיום קורס הקצינים של מוטי, השבוע. עזאם: "כולנו גדלנו על נתינה ללא גבולות" // צילום: יהודה בן יתח

לא מעט משפחות במראר שילמו מחיר דמים על הברית עם ישראל, בהן גם משפחת עזאם. אחיו הבכור של עזאם, סמל שני רמזי עזאם, איש קבע וראש צוות לוחמים במשמר הגבול, נהרג ב־1969 בהיתקלות עם מחבלים על גבול ירדן, בעמק בית שאן. הוא היה בן 26 במותו, והותיר אחריו אישה וילדה קטנה.

"השירות בצה"ל תמיד עמד בראש סדר העדיפויות אצלנו", אומר עזאם עזאם. "כל האחים שלי והאחיינים שירתו ומשרתים ביחידות קרביות בצה"ל ובמשטרה. אני הייתי לוחם בגולני. גם הבן הבכור שלי, זוזו (31), שירת בגולני. מוטי, בן הזקונים שנקרא על שם סבו המנוח, מותעב, בחר במסלול חריג והתגייס לפני שלוש שנים וחצי לחיל האוויר".

מוטי מסביר שאחרי הבגרויות, החליט שהוא צריך ללמוד לפני הגיוס. "פניתי למכללת אורט בראודה בכרמיאל, לברר איזה מסלולי עתודה יש להם. הציעו לי מסלול טכנולוגי של חיל האוויר, והלכתי על זה.

"הגיוס שלי נדחה. למדתי שנתיים, והוכשרתי כהנדסאי אלקטרוניקה ומחשבים. ב־2015 התגייסתי לחיל האוויר, ובחרתי לשרת במערך ההגנה האווירית, בכיפת ברזל".

למה דווקא שם?

"במלחמת לבנון השנייה, בקיץ 2006, נהרגו שתי נשים תושבות הכפר מטילים של חיזבאללה. הייתי אז בן 12, אבל זה נחרט בזיכרוני, אין ספק שזה היה אירוע טראומטי שהשפיע עלי. הרגשתי שאני צריך לשרת ביחידה שתמנע ירי טילים על מדינת ישראל.

"כבר אז ידעתי שארצה להיות קצין בצה"ל. לא ידעתי מה המשמעות של קצונה, מלבד העובדה שזו אחריות גדולה וגם כבוד וגאווה, לתרום כמה שיותר לביטחון המדינה".

אתה רואה את עצמך ממשיך בקריירה צבאית?

"אני אוהב את מה שאני עושה, ואני בהחלט רואה את השירות הצבאי שלי כקריירה לעוד שנים ארוכות. זה הכיוון וזה היעד. עכשיו אני חותם לעוד שלוש שנים בקבע, לשירות כקצין במערך החץ".

האב הגאה מתערב בשיחה. "אף אחד במשפחה שלנו לא הגיע להיות קצין. את זה ייעדתי למוטי, והוא לא אכזב. מבין כולם, הילד שלי עשה את זה בגדול, בזכות ולא בחסד.

"עזבתי אותו כשהוא היה בן שנה וחצי, ועכשיו, כשהוא עוד מעט בן 24, הוא מגשים לי חלום. עכשיו אני יכול להגיד שאני לא רק מודה, מודה, מודה, אלא גם גאה, גאה, גאה. מוטי הוא הקצין הראשון במשפחת עזאם, וזה כבוד עצום לכולנו.

"גדלנו על נתינה ללא גבולות. חינכנו את ילדינו שלא עושים חשבון של רווח או הפסד כשמתגייסים לצה"ל. ביטחון המדינה הוא נר לרגליי, ואני נשאר תמיד דרוזי ישראלי גאה. הקצונה עושה טוב למוטי, והוא מעניק שמחה ענקית להוריו, לאחיו ואחיותיו, לדודים שלו ולבני הדודים שלו. אני מצדיע לו".

שני אחיו הבוגרים של עזאם, חמזי וסמי, מתו ממחלת הסרטן בשנים שלאחר שובו לישראל. בתו הבכורה, אינס, מתגוררת בכפר פקיעין הסמוך, נשואה ואם לבן ולשתי בנות. היא עקרת בית, כמו אמה אמל. הבת שיפה נשואה ואם לתינוק בן חודשיים וחצי, מתגוררת בכפר מראר. היא בעלת תואר שני בלשון עברית מאוניברסיטת חיפה ומורה ללשון עברית בבית הספר התיכון שבכפר. הבן זוזו עדיין רווק, מתגורר בקומה העליונה בבית המשפחה ועובד כנהג משאית.

עזאם עזאם מדגיש שמעולם לא הצטרף לשום מפלגה, אבל לדבריו, תומך בליכוד. מצד שני, הוא מתנגד נחרצות לחוק הלאום במתכונתו הנוכחית, שאחד מיוזמיו היה יו"ר ועדת החוץ והביטחון, ח"כ אבי דיכטר (ליכוד).

"אנחנו, הדרוזים, לא נשנה את הנאמנות שלנו למדינת ישראל, על אפו ועל חמתו של חוק הלאום. אנחנו מכירים בכך שזו מדינת היהודים, אבל זו גם המדינה שלנו. השורשים שלנו כאן עמוקים. החוק הזה פגע בנו, כי למרות הנאמנות והדם שנשפך, לא הזכירו אותנו בו.

"מעולם לא חתרנו למדינה דרוזית ולא הקמנו מפלגה דרוזית או צבא דרוזי. אנחנו חלק בלתי נפרד מהמדינה, וזה חייב לבוא לידי ביטוי בחוק הלאום. נעשתה פה טעות, ואני מקווה שהממשלה הבאה תמצא את הדרך לתקן אותה ולנסח את החוק בדרך שתכבד את הדרוזים ולא תפגע בהם".

אחרי השחרור מהכלא וההישגים של הבן, מה החלום הבא שאתה רוצה להגשים?

"לחתן את שני הבנים, זוזו ומוטי. כשזה יקרה, כל המעגלים ייסגרו, ואני ארגיש שעשיתי את שלי בחיים".

dan661@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו