צעצוע של משרד

יש כאלה שמקשטים את החדר שלהם במשרד בתמונות משפחתיות, במגנטים מאירועים בלתי נשכחים ובמזכרות ממסיבות הגיבוש שארגנה החברה, עם קייטרינג וסטנד־אפ של קטורזה. 

אבל יש מי שמשקיעים הרבה יותר ומטפחים אוספים מרשימים של צעצועים, שאותם הם מניחים בגאווה לתצוגה על מדפים ייעודיים במשרד. הכירו את העובדים שחלל העבודה היומיומי שלהם נראה כמו סניף של "טויס אר אס".

אוסף הלגו המרשים של דרור מידן (29), ממושב אלישמע בשרון, זוכה להרבה כבוד במשרד שלו בחברת Qwilt, שמאפשרת לחברות טלקום להזרים מדיה תוך חיסכון ברוחב פס. את כוורת המדפים, שאותה קנה במיוחד עבור התחביב, הפך מידן לבית מקדש לקוביות ולחלקי לגו, שחובבי הז'אנר יכולים רק להתקנא בו. 

על המדפים בחלל הפתוח שלו בהוד השרון, כעובד במחלקת הפיתוח של החברה, מונחות בסדר מופתי שלל דמויות מ"מלחמת הכוכבים", דמויות מהיקום המקביל של מארוול (האלקבסטר, תאנוס) ודמויות מסדרת המיניאטורות Brickheadz של לגו, בהן סופרמן ואיירון מן. אפילו בת הים הקטנה ואלזה מככבות אצלו על השולחן.

"לכל אוסף יש סדר מסוים שבו אני מניח את הלגו - לפי סדרות, מודלים, מהדורות ונושאים. החברים במשרד אוהבים לשנות לי כל פעם את המיקום של הדמויות והמודלים, ומחכים לראות מה תהיה התגובה שלי כשאני קולט את זה", מחייך מידן. "מובן שאני שם לב כשמישהו מזיז לי חלק, וזה תמיד מצחיק אותם כשאני מבחין בכל חלקיק לגו שלא נמצא במקום".

הקולגות בחברת ההייטק שבה הוא עובד חשבו תחילה, כך הוא מספר, שמדובר בתחביב ילדותי. "התגובה הראשונה שלהם היתה לצחוק עלי, כי הדגמים היו פשוטים, ובמשרד לא הבינו מה אני מתלהב מלגו. למה אני מניח את כל מה שהרכבתי בכזו גאווה על השולחן. 

"בהמשך הדגמים הפכו למורכבים ומאתגרים יותר להרכבה, וזה כבר הרשים אותם יותר. היו כאלה שהצטרפו אלי ואפילו מרכיבים לגו בבית, אבל עדיין אף אחד לא ממש נדבק בחיידק הזה כמוני". 

מידן ממהר להדגיש שהרכבת דמויות הלגו מסייעת לו להירגע ולהתרכז בזמן העבודה: "לרוב אני מרכיב לגו בשעות הפנויות שלי במשרד, כשאין ממש לחץ בעבודה. זה מאפשר לי לנקות את הראש תוך כדי הרכבה, ולסדר בראש דברים שקשורים לעבודה ומחוצה לה. לפעמים אני גם לוקח הביתה ומתעסק עם זה בסופי שבוע או בערב, ומביא את המוצר המוגמר".

לתחביב הרכבת הקוביות הדניות המפורסמות ביותר בעולם נחשף מידן לפני שלוש שנים, דרך חבר שהכיר לו את עולם הסחר בדמויות הלגו באתר eBay. 

"גיליתי עולם שלם, וחשבתי שיהיה נחמד להביא כמה דמויות כאלה למשרד ולשים אותן על השולחן. התחלתי בקטן, עם דמויות כמו החץ הירוק, ארסנל וליגת המתנקשים של ראס־אל־גול (נבל על, יריבו של באטמן), שעלו לי ארבעה דולר כל אחת. זה הזכיר לי כמה אהבתי בילדות לבנות בלגו, ובהמשך קניתי גם דמויות שדורשות זמן והשקעה, ושההרכבה שלהן מסובכת יותר - כמו חלליות, ספינות, מכוניות ונושאת מטוסים". 

מידן משקיע בקוביות הדניות לא מעט שעות. "דגם פשוט אני יכול להרכיב בחצי שעה, בקצב איטי. דגמים מורכבים יכולים לקחת לי כמה סופי שבוע, עם הפסקות במהלך ההרכבה. את דגם מכונית העל 'בוגאטי שירון' לקח לי הכי הרבה זמן להרכיב - שלושה סופי שבוע עם חיים ושינה בין לבין".

מה הפריט הכי מרשים באוסף שלך?

"הפטיש של ת'ור מ'הנוקמים' מיוחד מאוד עבורי. קניתי אותו בחלקים, והתכנון והבנייה שלו היו עבודה עצמאית שלי. לקח לי לבנות אותו שבועיים וחצי בערך, עם הפסקות כמובן, והייתי צריך המון סבלנות. כל החלקים של הפטיש עלו לי בסופו של דבר 2,000 שקלים".

לדברי מידן, התחביב המאתגר עולה לו לא מעט כסף. "הפריט הכי יקר שיש לי הוא ה'בוגאטי שירון', שעלה לי 350 דולר והיה שווה כל שקל. יש חודשים שבהם אני מוציא על זה 400 דולר. כשהייתי בניו יורק, לפני חצי שנה, שילמתי 700 דולר על דמויות ומודלים של לגו. בכל פעם שאני נכנס לחנות של לגו, אני מחפש את הדברים המיוחדים והחדשים. 

"בחנויות קצת קשה להפתיע אותי, כי אני מכיר את כל מה שיש לחברה להציע. כשאני יוצא עם הקופסאות מהחנות אני מרגיש כמו ילד קטן, וזה מטורף וכיף גדול. ממש מחכה לרגע שאגיע הביתה ואתחיל בהרכבה. גם כשאני מקבל חבילה שהזמנתי מהאינטרנט, אני מתרגש לפתוח את הקופסה - גם כשאני יודע בדיוק מה יש בפנים".

"במשרד לא הבינו למה אני מניח כל לגו שהרכבתי בכזו גאווה על השולחן". דרור מידן // צילומים: אפרת אשל

מידן מתחזק קשר זוגי יציב עם חברתו גל (25), מדריכת למידה התנסותית. השניים אמורים להינשא בספטמבר וגם היא, איך לא, התמכרה לתחביב של בן זוגה. 

"בתחילת הקשר בינינו גל בכלל לא הבינה בשביל מה אני צריך את כל זה, ולמה אני מתלהב מלגו כמו ילד קטן. בתוך חודשיים היא התחילה לעזור לי בבנייה ובהרכבה, והיום היא כבר מתייעצת איתי וקונה לנו מהדורות לגו, שאותן אנחנו מרכיבים ביחד. אנחנו יכולים לשבת שעות בסלון ולבנות בלגו". 

הודות לאינטרנט, שמאפשר כיום הזמנה נוחה של חלקים ומודלים זמינים אונליין, מידן לא נזקק לשירותיהם של חברים שנוסעים לחו"ל, כפי שהיה מקובל בין חובבי הז'אנר עד לפני כשני עשורים. כרגע הוא לוטש עיניים לעבר סדרת 'מילניום פלקון' (ספינת חלל מ'מלחמת הכוכבים'), שאותה טרם הזמין - אבל כבר מכין לה מקום על המדף, ומתכוון לפנות למענה הרבה שעות הרכבה.

•  •  •

מהנדס התוכנה יהודה גלעד (38) מבני ברק, בכיר בחברת Chegg האמריקנית, שמסייעת לסטודנטים לרכוש קורסי תגבור והעשרה במגוון נושאי לימוד, מאמין שתחום הקומיקס סובל, שלא בצדק, מדימוי נחות בשדה הספרות. 

"קומיקס מבחינתי הוא אהבה לספרות. מי שאוהבים לקרוא סיפורי דרמה על דמויות חזקות, עם עוצמה של נרטיב, יוכלו להתחבר לתחביב הזה, שלדעתי מוסתר מהרבה אנשים ולא זוכה לפופולריות שהוא ראוי לה. 

"אני לא מדבר על ההתלהבות של אלה שנוהרים לצפות בשוברי קופות על גיבורי־על מהעולמות של מארוול ו־DC, למרות שמעולם לא הציצו בחוברת קומיקס. אני מדבר על אהבה של ממש לספרות קומיקס". 

המשיכה של גלעד לקומיקס החלה כשהיה בן 22, אז עשה את צעדיו הראשונים בתחום ההייטק. "קראתי בעיתון שהבמאי רוברט רודריגז עומד לצלם סרט בשם 'עיר החטאים', שמבוסס על יצירת המופת של אמן הקומיקס האמריקני פרנק מילר. קניתי את הספר שמילר כתב, צייר וצבע בעצמו. מדובר בדרמה עמוקה וקורעת לב, עם דמויות חזקות שאוהבים ושונאים במלוא העוצמה. בעקבות 'עיר החטאים' הלכתי לחפש את כל מה שמילר כתב, כולל ספרי 'האביר האפל', '300', 'רונין' ו'אלקטרה', שעליהם ביססו את כל הסרטים ההוליוודיים הנודעים".

מה כל כך הלהיב אותך בספרי הקומיקס האלה?

"יש בהם קסם מיוחד. אני לא מדבר על חוברות דקות של סיפורים מקוריים, שאספנים שומרים בשקיות ניילון, אלא על ספרי רומנים מאוירים שמקרינים את עולמם בחוזקה ברגע שפותחים את הספר".

בארץ פועלות חנויות ספרי קומיקס ספורות, רובן ככולן בתל אביב, והן הפכו, מטבע הדברים, ליעד קניות קבוע של גלעד. "החנות 'קומיקס וירקות' בתל אביב נחשבת לאתר עלייה לרגל לכל חובבי הקומיקס, ואני הכרתי שם את כל המוכרים באופן אישי. אני מעריך שהוצאתי על ספרי קומיקס לאורך השנים סכום כולל של 15 אלף שקלים. בחנויות מחירם של ספרים נע בין 150 ל־350 שקלים, אבל כיום אני קונה בעיקר באמזון, במחיר של 200-80 שקלים".

הספרים הרבים פזורים ברחבי המשרד שלו. חלקם נחים בארון ספרים ובכוורת באחד מחדרי הישיבות.

מה יש לך באוסף ספרי הקומיקס כאן?

"רק את הדברים השווים ביותר. הנה, אמרתי את זה", הוא צוחק, "אני אוהב ספרות קומיקס רצינית ובולע אותה מגיל קטן. אז 'הסתפקתי' בסופרמן ובבאטמן, וזה רק הלך והשתכלל עם הזמן".

"תתפלא, אבל יש הרבה קומיקס גם בעולם החרדי". יהודה גלעד

גלעד מצביע בגאווה על מדפי הספרייה במשרד ההייטק שלו ברחובות, שם מונחים הספרים בטור ארוך ואקראי. "יש כאן את ספרי 'סאנדמן' של ניל גיימן האגדי, 'ווצ'מן' של אלן מור, 'הלבוי' של מייק מינולה, 'טרנסמטרופוליטן' של וורן אליס ודריק רוברטסון, 'פייבלס' של ביל ווילינגהאם, 'האינקל' שאייר ז'אן גירו ו'הטכנופריסטס' של אלחנדרו ג'ודורובסקי הקוסם. יש כאן גם ספרים שהיו הבסיס לסדרות טלוויזיה רבות כמו 'הוויקינגים', 'ג'סיקה ג'ונס' והרומן המאויר הראשון של המאסטר היהודי הניו־יורקי, וויל אייסנר. 

"ויש לי ערימת חוברות שבועיות של 'המתים המהלכים', שיצאו ב־2005, עוד הרבה לפני שחשבו בכלל על סדרת הטלוויזיה".

מרשים ביותר, אבל מה עם איזה "קפטן אמריקה" קטן?

"אני פחות מתחבר לספרות של מארוול. יש לי הרבה ספרים של הוצאות חשובות כמו DC, ורטיגו ודארק הורס קומיקס. האוסף שלי מיוחד, כי קניתי רק את הדברים החזקים והטובים ביותר".

גלעד, שחזר בתשובה לפני 13 שנים בעקבות אשתו, טל (28), הוא אב לשלושה ילדים (בן 8, בת 6 ובן 4). המשפחה מנהלת אורח חיים דתי. "אשתי האמריקנית, שגם היא חוזרת בתשובה, חובבת קומיקס בעצמה, וניסן, הבן הגדול, מכור לקומיקס לא פחות ממני", הוא מתגאה.

מה בנוגע לאיסור המפורש בעשרת הדיברות - "לא תעשה לך פסל וכל תמונה"?

"האיסור הוא עניין עמוק ולא שטחי, כפי שתופסים אותו לרוב. בעולם הספרות החרדית יש הרבה חוברות קומיקס לילדים. כמות הספרות המאוירת ללימוד תורה היא עצומה, בגלל העניין לייצר גירויים חיצוניים כדי לעורר את פנימיות האדם. זה דבר נשגב".

תחילה שמר גלעד את החוברות וספרי הקומיקס בביתו, עד שאשתו - בטרם הפכו להורים - ביקשה להעבירם למשרד. "היא אמרה שמדובר בתכנים גרפיים אלימים מדי, ושהם לא יהיו צנועים לעיני הילדים העתידיים שלנו. הסכמתי מייד, וכל הספרייה מצאה את משכנה החדש במשרדי החברה שבה אני עובד כבר שמונה שנים".

אמרת שבנך ניסן מכור לקומיקס. באילו חוברות הוא מחזיק?

"תתפלא, אבל יש הרבה קומיקס בעולם החרדי. הילדים קוראים קומיקס כל הזמן. יש לו חוברות שונות, מ'קפטן תחתונים' ו'אסטריקס', דרך 'הרפתקאותיו של טינטין', ועד חוברות קומיקס חרדי שונה עם שמות מפוצצים דוגמת סדרת 'ניצחתי אותך אייכמן' וכל מיני הרפתקאות של גיבורים דתיים מול כוחות הרשע בעולם. יש גם ספרים מאוירים של גדי פולק (מאייר ספרים חרדי מפורסם; י"מ)".

אז האוסף שלך נסתר מעיני בני הבית?

"יש ספרים שאני כן מביא הביתה וקורא עם אשתי. אלה ספרים שמראים איך נכון ללמוד וללמד ילדים לזכור ולתקשר, כמו סיפורו של שמואל הנגיד, ואפילו ספרי משנה מאוירים בנושאים שונים - ואותם אני מביא בשמחה".

איך מגיבים שאר העובדים בחברה על האוסף במשרד שלך?

"הם מביאים בעצמם ספרי מדע בדיוני ופנטזיה חדשים. יש עובדים שבוחנים את האוסף שלי ומבינים איך התחילו סרטים או סדרות שהם אוהבים. אני מוצא את עצמי דוחף לאנשים ספרים לקריאה בבית, ויש כאלה שממש מתלהבים".

•  •  •

איסוף בובות "פופ!" סוחף מעריצים רבים בשנים האחרונות, שמשקיעים בדמויות הקטנות ומציבים אותן בגאווה בכל חדרי הבית. גל טלמור (27), לעומתם, מטפח אותן במשרד המפונפן שלו במתחם ההייטק של פתח תקווה, שם הוא עובד כמתכנת בחברת Payoneer, העוסקת בהעברת תשלומים אלקטרוניים. 

בובות "פופ!" הן מיניאטורות ויניל קטנות, עד 10 ס"מ גובהן, שמייצגות דמויות מכל תחומי המדיה הפופולריים: קולנוע, טלוויזיה, קומיקס, משחקי מחשב, ספורט ומוזיקה. טלמור, תושב ראשון לציון, מחזיק במשרדו אוסף מרשים של 80 בובות כאלה, שמסודרות יפה בשורות ומחולקות על פי נושאים. 

"את בובות ה'פופ!' התחילו לייצר ב־2010, ומה שיפה זה שכל אחד יכול למצוא פופים להתחבר אליהם", הוא מסביר.

"הכל התחיל אצלי לפני שנתיים, לגמרי במקרה. ביום הקומיקס הבינלאומי (שמתקיים בכל שנה ב־1 במאי; י"מ) טיילתי בתל אביב ונכנסתי לחנות קומיקס. הציעו שם מבצע מיוחד של שתי בובות 'פופ!' במחיר מוזל לרגל יום הקומיקס. קניתי מייד שתי בובות - אחת הפאוור ריינג'ר האדום והשנייה דמותה של רגינה - שמצאו חן בעיניי. ממש נדלקתי על הקטע שלהן.

"אחרי שבוע חזרתי לשם לקנות עוד ארבע בובות. כשהתחלתי לעבוד בחברה הבאתי את הפופים שלי, לקשט את השולחן במשרד. כשראיתי שהנוכחות שלהן משדרגת לי את העמדה, ושהן הפכו אותה לצבעונית, התחלתי להתמכר - ובכל פעם קניתי עוד קצת. יש בארץ הרבה אספנים כבדים יותר ממני, עם כמה מאות פריטים בקולקציה. אבל אני חושב שאני בין היחידים שמחזיק את כל הבובות שיש לו בעבודה". 

לצד בובות טיריון וסרסיי מ"משחקי הכס" ניצבים בגאון החברים מדיסני, בהם במבי, פלוטו, פו הדוב, הרקולס, אלאדין, מואנה, פיטר פן, פינוקיו, מיקי מאוס ודמבו. בשכנות להם ניצבים צבי הנינג'ה חובבי הפיצות, הדרדסים הכחולים, בובספוג, צוות הפאוור ריינג'רס הצבעוניים והדיירים מרחוב סומסום, דוגמת אריק ובנץ, ביג בירד, אלמו ועוגיפלצת.  

מה מכל הפופים נחשב לפריט מיוחד או יקר באופן יוצא דופן?

"יש לי פופ ענקי של פיקאצ'ו, בגודל 10 אינצ'ים, שכבר לא היה לו מקום בעמדה - והוא עלה לי 300 שקלים. יש כאן פופים שהתעוררתי בגללם בשעה 3:00 לפנות בוקר, בשביל לזכות בהם במכירה פומבית באינטרנט. 

"זה תחום אספנות מתפתח. יש לי, למשל, כמה פופים שבעבר עלו גרושים - והיום עולים פי כמה וכמה, כי פתאום הפסיקו לייצר אותם והערך שלהם עלה בקרב האספנים. יש כמה שקניתי ב־50 שקלים והיום נמכרים במחיר של 400-300 שקלים, דוגמת הפופ בובספוג והדמות מהסרט 'הצעקה'. פופים הם השקעה טובה לא פחות מנדל"ן או ממניות בבורסה".

עד היום הוציא טלמור, לדבריו, כ־6,000 שקלים על בובות הפופ במשרדו. "יש לי כמה פופים שעולים 300-250 שקלים לבובה. זה עסק לא זול, פופים יכולים להגיע גם לעשרות אלפי שקלים ליחידה, אבל לשם עוד לא הגעתי. יש בובות במהדורות מצומצמות מאוד, שמראש יוצרים מהן כמה עשרות פריטים בעולם. אספנים אדוקים ישלמו כל מחיר בשביל להשיג מוצר נדיר כל כך. לי זה נראה מטורף להוציא כאלה סכומים, בינתיים. 

"יש בעסק הזה גם הימור, כי אי אפשר לדעת כמה פופ יעלה בעוד שנה או שנתיים. אני משתדל לא להגזים".

התגובות של אורחי המשרד משעשעות אותו: "אנשים שמגיעים בפעם הראשונה פשוט נעצרים מול האוסף שלי, בוהים בו, מצלמים וקוראים לחברים שיבואו לראות. יש עובדים שמביאים את הילד שלהם למשרד שלי, כדי שישחק באוסף. זה תמיד שובר את הקרח וגורם להם להרגיש כאילו הם לא הגיעו לעוד משרד שאין להם מה לעשות בו. פופים הם צעצועים עדינים, ותמיד אחד מהם נשבר במהלך המשחק. זה לא באמת כזה נורא, כי אני מדביק אותם בחזרה, או שנוצרת לי פתאום סיבה לקנות עוד אחד. 

"פעם עשו אצלנו בעבודה הגרלת פופים, וכל מי שזכה הביא לי את הפופ שבו הוא זכה, כדי שיהיה בחברה טובה".

הבובות הקטנות תופסות מקום רב בחיים ובמזוודות של טלמור, המרבה לטוס לחו"ל במסגרת העבודה. "בספטמבר האחרון טסתי לניו יורק עם טרולי ריק לחלוטין, מתוך מטרה למלא אותו בפופים כשאחזור. בסוף הטרולי לא הספיק לי, אז דחסתי גם כמה בובות למזוודה הגדולה שלי, ובקושי רב. כשמישהו מהצוות במשרד טס לחו"ל, אני מבהיר לו שאני מצפה שיפרגן לי באיזה פופ כשיחזור.

"לפעמים המשפחה והחברים שואלים אם לא מפריע לי להיתפס כילדותי בעבודה, ואם זה לא יעמוד לרעתי כשארצה להתקדם למשרות ניהוליות. אני תמיד משיב בחיוך שההייטק הוא עולם עם חוקים משלו, ושהחברים שלך לעבודה יעדיפו להכיר אותך באמת, בלי שאתה עוטה מסכות ולוקח את עצמך ברצינות רבה מדי. עולם התכנות הוא עולם נקמת הגיקים, וזה המקום האולטימטיבי להתגאות בו בשיגעונות ובמוזרויות הקטנות שלך".

•  •  •

כשחושבים על אוסף קלפים, רבים עפים אחורה למחוזות הילדות, אבל העדכניים מתרפקים על טרפת ה"סופרגול". מתברר שיש מי שגם בגיל 36 ממשיך לנהל קשר ארוך ויציב עם קלפים שעליהם מתנוססים כוכבי ספורט מפורסמים, וגם לא מתכוון להתנצל על זה. למשל רונן מניפז, מנכ"ל קבוצת M51 מתל אביב, הכוללת שמונה חברות סטארט־אפ בתחומים שונים.

הוצאתי בהם עשרות אלפי שקלים על קלפים נדירים. רונן מניפז

"נולדתי בקנדה בעיר קלגרי, ובילדותי גרתי בטורונטו ובאוטווה, שם היה טרנד של איסוף קלפי ספורט", הוא משחזר. "היה מגזין קלפים מפורסם בשם 'בקט', שכמו מחירון לוי יצחק למכוניות אצלנו - ציין שווי של כל סוג קלף שקיים".

אהבתו לקלפי הספורט התעצמה כשעלה עם משפחתו לארץ בגיל 13. "בישראל נתקלתי במשחק ילדים מוזר, שבו הניחו קלפי ספורט על הרצפה, ואז מחאו כפיים בחוזקה - לייצר משב רוח ולהפוך את הקלפים. מי שהצליח להפוך את הקלף זכה בו, רק שבאותה תקופה רוב הילדים לא ידעו שהקלפים האלה שווים כסף".

מניפז החליט לעשות מהידע שלו קצת ביזנס. "ראיתי במכירת הקלפים הזדמנות עסקית. שיננתי בבית את הנתונים מהמגזין 'בקט', והייתי מחליף כמויות של קלפים 'פושטיים' תמורת כמה בודדים שידעתי שהם יקרי ערך. ככה המשכתי עד שהגעתי לאוסף של כ־10,000 קלפים, ששווה כיום, להערכתי, יותר מ־100 אלף דולר. בשנים האחרונות אני בעיקר קונה ומוכר באינטרנט". 

במשרדו הוא מציג לי כמה קלפים יקרי ערך שמקובעים במסגרות זכוכית מרשימות, משל היו ציורים נדירים מהרנסנס. 

הקלפים האלה לא עשויים זהב. למה הם כל כך יקרים?

"יש כמה מרכיבים שמשפיעים על שווי קלף, כמו גדולת השחקן, כלומר מספר המעריצים שלו, נדירות הקלף, אם הוא ישן מאוד וכבר אין למצוא, או שהוא יצא במהדורה מוגבלת. יש מרכיבים שדווקא מורידים את המחיר, כמו פינות מקופלות או דפוס לא טוב. אם שחקן הולך לעולמו, שווי הקלף שלו עולה, כך שזה ממש כמו לאסוף אמנות. אל תשכח שמדובר באוסף שאני מטפח כבר 23 שנים.

"יש לי קלף מ־1962, השנה הראשונה שבה שיחק שחקן ההוקי רוברט גורדון 'בובי' אור. קלף ששווה היום 4,000 דולר. יש לי סדרה של 812 קלפים שהמספר הסידורי שלהם עוקב. היה לי קשה מאוד להשיג אותם עם השנים. יש לי מהדורה שהקלפים בה שווים 2,500 דולר, ומצאתי אותם בתוך ארגז בפח זבל. זאת מהדורה שנקראת 'TOPS', וכוללת סדרה של שחקני בייסבול מ־1976 וסדרה של שחקני NBA מ־1994".

חיטטת בפח כדי לדלות משם קלפים?

"לא באמת חיטטתי בפח", הוא צוחק, "זה היה בשקית ליד. כשפתחתי מתוך סקרנות, הייתי בהלם על שגיליתי אוצר. אני מניח שמי שזרק אותם לא היה מודע כלל לערך שלהם".

נראה שזאת הוצאה לא קטנה, הקלפים האלה.

"יש חודשים שאני מוציא בהם רק כמה מאות שקלים, ויש חודשים שהוצאתי בהם עשרות אלפי שקלים על קלפים נדירים. כשגיליתי שהם קיימים הרגשתי שאני חייב אותם לעצמי בכל מחיר. כן, אני יודע שזאת שריטה קשה". 

את הסכום הגבוה ביותר - 5,000 דולרים - הוציא על קלף של שחקן הבייסבול האמריקני בייב רות', מ־1930. "הייחודיות של הקלף נעוצה בעובדה שהוא בין הראשונים שיצאו בכלל, ובתור אספן שהוא מעריץ מושבע של התחום - זה היה חלום בשבילי להשיג קלף כזה".

מניפז מתגורר בתל אביב עם אשתו מורן (32), מעצבת פנים במקצועה, ושני ילדיהם - הירו בן השנתיים וחצי ודון בן השנה. אף שמדובר באוסף יקר ומרשים, מורן חושבת שהתחביב של בעלה ילדותי. 

"אשתי תמיד צוחקת שכדאי לי כבר להתבגר. מזל שלפחות בחרתי באוסף ששווה הרבה כסף, והיא מתגאה לפעמים מול החברים שלנו על החוש העסקי שלי. 

"מורן עצמה אספה לפני יותר מעשר שנים סבונים בכל מיני ריחות, צורות וצבעים. היא קנתה אותם בכל מיני מקומות, וכל עוד הם הפיצו ריח נעים - זה היה נחמד. היום, חוץ מריקבון לא ממש נשאר כלום מהאוסף שלה. לפחות הקלפים שלי נשארים שלמים".

onlyyaniv@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו